A-6 אינטרודר

A-6 אינטרודר

אינטרודר בטיסה
אינטרודר בטיסה
מאפיינים כלליים
סוג	מפציץ טקטי
ארץ ייצור
יצרן	גראמן
טיסת בכורה	19 באפריל 1960
צוות	2
יחידות שיוצרו	693
ממדים  אורך 16.6 מטר גובה 4.75 מטר מוטת כנפיים 16.2 מטר שטח כנפיים 49.1 מ"ר משקל ריק 11,630 ק"ג משקל טעון 15,870 ק"ג משקל המראה מרבי 27,500
ביצועים  מהירות מרבית 1,040 קמ"ש (0.84 מאך) קצב נסיקה 38.7 מטר/שנייה טווח טיסה מרבי 5,222 ק"מ סייג רום 12,400 מטר
תרשים
תרשים של אינטרודר

A-6 אינטרודר (Intruder; מאנגלית: "חודר") הוא מפציץ טקטי, דו-מנועי, בעל כנף אמצעית שנבנה על ידי גראמן. הוא יועד להחליף את ה-A-1 סקייריידר בעל מנוע הבוכנה והיה בשירות ארצות הברית בין השנים 1963 ו-1997. נגזרת של המטוס המשמשת כפלטפורמה ייעודית למשימות לוחמה אלקטרונית מכונה EA-6B פראולר (Prowler; מאנגלית: "משוטט"), ונכון ל-2007 היא עדיין נמצאת בשירות. לקראת הוצאתו מהשירות, צוידו מטוסי ה-F-14 טומקט של הצי במערכת ה-LANTIRN כדי שיתפסו את מקומו של ה-A-6 במשימות תקיפה באמצעות נשק מונחה. 693 מטוסי A-6 יוצרו בסך הכל.

פיתוח

האינטרודר פותח בתגובה למפרט של הצי האמריקני למטוס תקיפה לכל תנאי מזג אוויר שיוכל לפעול מנושאות מטוסים כדי שישמש תחליף ל-A-1 סקייריידר בעל מנוע הבוכנה מתקופת מלחמת העולם השנייה. החוזה הוענק לגראמן ב-1957, ותוצר הפיתוח שכונה A2F-1 ביצע את טיסת הבכורה שלו ב-19 באפריל 1960. נחירי הפליטה של מנועי המטוס תוכננו בתחילה כך שיסתובבו כלפי מטה, אך מאפיין זה לא נשאר במטוסי הייצור. הטייס יושב במושב השמאלי, בעוד התותחן/נווט יושב לימינו במושב המותקן נמוך יותר. צג ייחודי מציג לאנשי הצוות תצוגה סינתטית של פני השטח שלפני המטוס, מה שאיפשר טיסה בגובה נמוך בכל תנאי מזג האוויר. הכנף יעילה מאוד בטיסה במהירות תת-קולית בהשוואה למטוסי קרב על-קוליים כדוגמת ה-F-4 פנטום, שמוגבלים במילא לטיסה תת-קולית כאשר הם נושאים פצצות. גראמן התקינה כנף דומה מאוד על צירים במטוס מאוחר יותר פרי פיתוחה, ה-F-14, כמו גם כן נסע דומה.

הכינוי A-6A הוענק לאינטרודר בסתיו 1962, והוא נכנס לשירות מבצעי בפברואר 1963. ה-A-6 היה מטוס התקיפה העיקרי של הצי האמריקני וחיל הנחתים האמריקני למשימות בכל מזג אוויר ובלילה מאמצע שנות השישים ועד שנות התשעים ושימש גם כמטוס תדלוק בגרסת KA-6D או על ידי שימוש במכלים ייעודיים לתדלוק. בחיל האוויר האמריקני שימש ה-F-105 ת'אנדרצ'יף למטרה דומה, ומאוחר יותר גם ה-F-111 שמאוחר יותר הוסב גם למטוס לוחמה אלקטרונית. טבילת האש הראשונה של ה-A-6 הייתה במלחמת וייטנאם ובהמשך נעשה בו שימוש במשימות בלבנון, לוב, עיראק (מלחמת המפרץ, 1991), ובוסניה (1994). ה-A-12 אוונגר יועד להחליף את האינטרודר, אך תוכנית זו בוטלה ולבסוף תפס ה-F-14 שצויד במערכת ה-LANTIRN את מקומו של ה-A-6. האינטרודר האחרון יצא משירות ב-28 בפברואר 1997. מספר שלדות מטוסי A-6 הוטבעו בקרבת החוף של מחוז סנט ג'ונס אשר בפלורידה ליצירת "גן עדן לדגים" המכונה "שונית האינטרודר".

גרסאות

A-6E אינטרודר משגר פצצה מונחית AGM-62 וולאיי

A-6E אינטרודר חונה על גבי נושאת המטוסים USS מידווי כשכנפיו מקופלות

KA-6D מתדלק F/A-18C הורנט

EA-6B פראולר

YA-6A

הכינוי שניתן לשמונה אבות טיפוס ומטוסי קדם-יצור.

A-6A

הגרסה הראשונית של האינטרודר שצוידה ב-DIANE (Digital Integrated Attack/Navigation Equipment), שנועד לספק רמת דיוק גבוהה בהפצצה, אפילו בלילה ובתנאי מזג אוויר גרועים. ה-DIANE כללה מספר מערכות מכ"ם: מכ"ם חיפוש מדגם AN/APQ-92 מתוצרת נורדן ומכ"ם עקיבה נפרד מדגם AN/APQ-112, מכ"ם גובה מדגם AN/APN-141, ומכ"ם דופלר מדגם AN/APN-153 למתן עדכוני מיקום למערכת הניווט האינרציאלית מדגם AN/ASN-31. המידע שהגיע מהחיישנים עובד במחשבים מוטסים עבור התותחן/נווט. בסך הכול יוצרו 488 מטוסי A-6A, לרבות שישה מטוסי קדם-יצור. מרבית המטוסים ששרדו הוסבו לגרסאות אחרות.

A-6B

על-מנת לספק לצי האמריקני מטוס למשימות דיכוי הגנה אווירית לתקיפת מערכות נ"מ וטילי קרקע-אוויר, משימה המכונה "יד הברזל" בטרמינולוגיה של הצי האמריקני, הוסבו 19 מטוסי A-6A ל-A-6B מ-1967 עד 1970. מערכות תקיפה סטנדרטיות רבות הוסרו מה-A-6B, ובמקומם הותקן במטוס ציוד מיוחד לגילוי מערכות מכ"ם של האויב ולשיגור טילים נגד קרינה מסוג AGM-45 שרייק ו-AGM-78 סטנדרד ארם.

חמישה מטוסים אבדו בקרב, והיתר הוסבו בשנות השבעים המאוחרות לגרסת A-6E.

A-6C

12 מטוסי A-6A הוסבו ב-1970 לגרסת A-6C לצורך תקיפת נתיב הו צ'י מין בוייטנאם. הם צוידו בפוד TRIM ‏(Trails/Roads Interdiction Multi-sensor) שנישא תחת גוף המטוס וכלל חיישן אלקטרו-אופטי וחיישן תת-אדום לראיית לילה, כמו גם מערכת "בלק קרו" ("Black Crow") לגילוי הצתת מנוע. אחד מהמטוסים האלו אבד בקרב, והאחרים הוסבו לאחר המלחמה לגרסת A-6E.

KA-6D

בשנות השבעים המוקדמות הוסבו 78 מטוסי A-6A ו-12 מטוסי A-6E לתצורת מטוס תדלוק אשר נועד לתדלק באוויר מטוסי תקיפה אחרים. מערכת ה-DIANE הוסרה ומערכת תדלוק פנימית נוספה, ובנוסף לה לעיתים הורכב פוד תדלוק מסוג D-704 על נקודת התלייה המרכזית של המטוס. תאורטית, ניתן היה להשתמש ב-KA-6D במשימות הפצצה ויזואלית ביום, אך בפועל לא נעשה שימוש כזה במטוס ככל הנראה, והמטען הסטנדרטי אותו נשא המטוס היה ארבעה מכלי דלק. כיוון שהיה מבוסס על מטוס טקטי, סיפק ה-KA-6D את היכולת לתדלוק במהלך המשימה - היכולת להשתתף כחלק מחבילת תקיפה ולתדלק את מטוסי התקיפה במהלך המשימה. מספר מטוסי KA-6D הוטבעו ביחד עם מטוסי טייסות האינטרודר, והוצאתו מהשירות של המטוס יצרה פער ביכולת התדלוק של הצי האמריקני וחיל הנחתים האמריקני. אמנם ה-S-3 ויקינג של הצי האמריקני גם הוא בעל יכולת תדלוק, אך ביצועיו וקיבולת הדלק שלו מוגבלים והוא אינו יכול ללוות חבילות תקיפה.

A-6E

גרסת התקיפה הסופית של האינטרודר בעלת מערכות ניווט ותקיפה משודרגות נכנסה לשירות ב-9 בדצמבר 1971. מערכות המכ"ם לחיפוש ועקיבה המקוריות של ה-A-6A הוחלפו במכ"ם AN/APQ-148 יחיד, והמחשבים המוטסים הוחלפו במחשבים מתוחכמים ואמינים יותר שיוצרו בטכנולוגית אלקטרוניקת מצב מוצק. מערכת ניווט אינרציאלית חדשה מסוג AN/ASN-92 נוספה, וגם מערכת CAINS‏ (Carrier Aircraft Intertial Navigation System), לצורך ניווט מדויק יותר. החל מ-1979 כל מטוסי ה-A-6E צוידו במערכת ה-AN/AAS-33 DRS ‏(Detecting and Ranging Set), חלק ממערכת ה-TRAM ‏(Target Recognition and Attack, Multi-Sensor), צריח קטן ומיוצב, שהותקן תחת חרטום המטוס והכיל חיישן תת-אדום לראיית לילה (FLIR), עם ציין לייזר. בנוסף ל-TRAM הוחלפו במטוסים אלו מערכות המכ"ם במערכות מכ"ם חדשות מסוג AN/APQ-156. לצורך תקיפה מדויקות מאוד ניתן היה להשתמש בהדמיות שסיפקה מערכת ה-TRAM במשולב עם מידע שסיפק המכ"ם, או להשתמש בחיישני ה-TRAM לבדם לצורך תקיפה ללא שימוש במכ"ם אותו ניתן לגלות עקב קרינתו. ה-TRAM איפשר לאינטרודר לציין מטרות בלייזר ולהטיל פצצות מונחות לייזר. בנוסף, האינטרודר צויד במערכת לעקיבה אחר מטרות קרקעיות נעות, ולהטלת חימוש על מטרות כאלו, גם בעת תנועתן. בנוסף, מערכת המחשב איפשרה את השימוש ב-OAP‏ (Offset Aim Points) שהעניקה לצוות המטוס את היכולת להטיל חימוש על מטרות שאינן נראות במכ"ם, על ידי הזנת קואורדינטות של מטרה ידועה הסמוכה למטרה הרצויה, והזנת המרחק והכיוון היחסי של המטרה שאינה נראית.

בתחילת שנות התשעים מספר מטוסי A-6E שודרגו במסגרת תוכנית השבחת מערכות ואמצעי לחימה (SWIP - Systems/Weapons Improvement Program) על מנת לאפשר להם להשתמש באמצעי חימוש מונחה שונים, לרבות AGM-65 מאבריק, AGM-84 הרפון, AGM-84E סלאם, AGM-62 וולאיי ו-AGM-88 הארם. לאחר סדרה של בעיות עייפות החומר בכנפיים, כ-85% מצי המטוסים צויד בכנפים חדשות העשויות מחומרים מרוכבים.

בסך הכול יוצרו 445 מטוסי A-6E, מתוכן כ-240 היו מטוסי A-6A/B/C אשר הוסבו לדגם החדש.

A-6F ו-A-6G

גרסה מתקדמת של האינטרודר שכונתה A-6F הוצעה באמצע שנות השמונים ונועדה להיות מונעת על ידי גרסה חסרת מבער אחורי של מנוע הטורבו מניפה מדגם F404 מתוצרת ג'נרל אלקטריק ששימש את ה-F/A-18 הורנט במקום מנוע הטורבו סילון מדגם J52 מתוצרת פראט אנד ויטני ששימש את דגמי האינטרודר הקודמים. המנוע החדש נועד לספק דחף רב יותר וצריכת דלק יעילה יותר מקודמו. ה-A-6F תוכנן להיות מצויד באוויוניקה חדשה, לרבות מכ"ם מדגם AN/APQ-173 בעל יכולת מִפְתָּח סינתטי ותצוגות תא טייס רב תכליתיות. ה-APQ-173 נועד להעניק לאינטרודר יכולת לביצוע קרבות אוויר עם יכולת לשיגור טילי AIM-120 אמראם. שתי נקודות תלייה נוספות נוספו, שהגדילו את נקודות התלייה של המטוס לכדי שבע. למרות שחמישה מטוסי פיתוח נבנו, הצי בחר לבסוף שלא להמשיך את היצור, ולהתמקד בפיתוח ה-A-12 אוונגר.

גראמן הציעה חלופה זולה יותר שכונתה A-6G, שכללה את מרבית המערכות האלקטרוניות המתקדמות של ה-A-6F, אך שמרה על המנועים הקיימים. גם תוכנית זו בוטלה.

דגמי לוחמה אלקטרונית

גרסה של האינטרודר למשימות לוחמה אלקטרונית פותחה בשלב מוקדם בחיי המטוס עבור חיל הנחתים האמריקני, שהיה זקוק לפלטפורמה ייעודית למשימות לוחמה אלקטרונית שתחליף את ה-F3D-2Q סקיינייט הוותיק. גרסה זו, שכונתה בתחילה A2F-1Q ובהמשך שונה כינויה ל-EA-6A, טסה לראשונה ב-26 באפריל 1963. היא צוידה במערכת הל"א AN/ALQ-86 מתוצרת בונקר-ראמו, שמרביתה הוכלה בפוד דמוי אגוז שהותקן מעל המייצב האנכי. תאורטית, יכלה גרסה זו לשגר את הטיל נגד קרינה AGM-45 שרייק, למרות שככל הנראה לא נעשה שימוש מבצעי שכזה במטוס.

רק 28 מטוסי EA-6A נבנו (שני אבות טיפוס, 15 מטוסים חדשים שיוצרו ו-11 הסבות של מטוסי A-6A), והיו בשימוש טייסות חיל הנחתים האמריקני במלחמת וייטנאם. המטוסים הוצאו משימוש בקו הלחימה הקדמי באמצע שנות השבעים, כשהם ממשיכים לשמש יחידות מילואים של חיל הנחתים האמריקני והצי האמריקני בעיקר למטרות אימונים. המטוס האחרון יצא משירות ב-1993.

נגזרת נוספת של האינטרודר למשימות לוחמה אלקטרונית היא ה-EA-6B פראולר. בגרסה זאת נעשו שינויים נרחבים על-מנת להתאימה למשימות לוחמה אלקטרונית ודיכוי הגנה אווירית לרבות הארכת שלדת המטוס והרחבת תא הטייס על מנת שיוכל לאכלס שני אנשי צוות נוספים להפעלת מערכות הלוחמה האלקטרונית וציודה במערכות לוחמה אלקטרונית מתקדמות שונות. בסך הכול יוצרו 170 מטוסי EA-6B פראולר. נכון ל-2007 הפראולר עדיין נמצא בשירות כאשר ה-EA-18G גראולר, נגזרת של ה-F/A-18 סופר הורנט, צפוי להחליפו.

מאפיינים (A-6E אינטרודר)

תרשים של A-6 אינטרודר

מאפיינים כלליים

• צוות: 2 (טייס, תותחן/נווט)
• אורך: 54 רגל 7 אינץ' (16.6 מטר)
• מוטת כנפיים: 53 רגל (16.2 מטר)
• גובה: 15 רגל 7 אינץ' (4.75 מטר)
• שטח כנף: 529 רגל² (49.1 מטר²)
• משקל ריק: 25,630 ליברות (11,630 ק"ג)
• משקל המראה מרבי: 60,626 ליברות (27,500 ק"ג)
• הנעה: 2 מנועי טורבו-סילון מדגם J52-P8B מתוצרת פראט אנד ויטני, בעלי דחף של 9,300 ליברות-כוח (41.4 קילו-ניוטון) כל אחד
• מחיר: 43 מיליון דולר (1998)

ביצועים

• מהירות מרבית: 563 קשר (648 מיל/שעה, 1,040 קמ"ש)
• טוווח: 3,245 מיל (5,222 ק"מ)
• סייג רום: 40,600 רגל (12,400 מטר)
• קצב טיפוס: 7,620 רגל/דקה (38.7 מטר/שנייה)

חימוש

המטוס מסוגל לשאת מטען במשקל כולל של 18,000 ליברות (8,170 ק"ג) המחולק בצורה שווה בין חמש נקודות נשיאה חיצוניות, היכול לכלול: פוד רקטות 2.75" (70 מ"מ), פוד רקטות זוני 5" (127 מ"מ), סימן 20 רוקאיי, סימן 77 נפלם, סימן 81, סימן 82, סימן 83, סימן 84, סימן 117, CBU-78, GBU-10E, GBU-12D, GBU-16B, AGM-123A סקיפר 2, AGM-45 שרייק, AGM-62 וולאיי, AIM-9 סיידווינדר, AGM-84D הרפון, AGM-88 הארם, AGM-84E סלאם, AGM-65 מאבריק, A-120A אמראם, B-61, מוקשים קרקעיים וימיים שונים.

מאפיינים (EA-6B פראולר)

תרשים של EA-6B פראולר

מאפיינים כלליים

• צוות: 4 (טייס אחד ושלושה קציני ל"א)
• אורך: 59 רגל 10 אינץ' (17.7 מטר)
• מוטת כנפיים: 53 רגל (16.2 מטר)
• גובה: 16 רגל 8 אינץ' (4.9 מטר)
• שטח כנף: 529 רגל² (49.1 מטר²)
• משקל ריק: 34,000 ליברות (15,450 ק"ג)
• משקל המראה מרבי: 60,626 ליברות (27,500 ק"ג)
• הנעה: 2 מנועי טורבו-סילון מדגם J52-P408A מתוצרת פראט אנד ויטני, בעלי דחף של 10,400 ליברות-כוח (46 קילו-ניוטון) כל אחד

ביצועים

• מהירות מרבית: 575 מיל/שעה (920 קמ"ש)
• טוווח: 2,022 מיל (3,254 ק"מ)
• סייג רום: 37,600 רגל (11,500 מטר)
• קצב טיפוס: 12,900 רגל/דקה (65 מטר/שנייה)
• עומס כנף: 116 ליברות/רגל² (560 ק"ג/מטר²)

חימוש

• עד 4 טילים נגד קרינה מסוג AGM-88 הארם
• עד 5 פודי ל"א מסוג ALQ-99
• עד 5 מכלי דלק נתיקים בנפח 300 גלון

לקריאה נוספת

• סטיבן קונץ, טיסת האינטרודר, כרם, 1987.

קישורים חיצוניים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0