טיל נגד קרינה

טיל נגד קרינה (באנגלית: Anti-Radiation Missile ובראשי תיבות: ARM) הוא טיל שתוכנן לגלות קרינה הנפלטת ממכ"ם ולהתביית עליה. טיל זה משמש בדרך-כלל במשימות דיכוי הגנה אווירית שמטרתן היא לפגוע במערכי ההגנה האווירית של האויב בפתיחת העימות, על-מנת להגדיל את סיכויי השרידות של גלי התקיפה הבאים. טילים אלו יכולים לשמש גם כדי לשתק סוללות טילי קרקע-אוויר (טק"א) או לפגוע במכ"מים של יחידות בקרה אווירית במהלך פשיטה אווירית. לאחר נטרול המכ"ם באמצעות טיל נגד קרינה, ניתן להשתמש בפצצות מצרר כדי לנטרל גם את מוצב השליטה, משגרי הטילים וכו', על-מנת לוודא שאתר הטק"א לא ישוב לפעולה.

טילים נגד קרינה מוקדמים כמו ה־AGM-45 שרייק לא היו מתוחכמים במיוחד. הם היו מתבייתים על מקור הקרינה ומתפוצצים בקרבתו. מפעילי סוללות טק"א מיומנים למדו לכבות את המכ"ם כאשר טיל נגד קרינה נורה לעברו, ומאוחר יותר להדליקו שוב, ובכך הפחיתו מיעילות הטיל. דבר זה הוביל לפיתוחם של טילים מתוחכמים יותר כמו ה־AGM-78 סטנדרד ארם וה־AGM-88 הארם, המכילים מערכת ניווט אינרציאלית (INS). מערכת זו מאפשרת להם "לזכור" את מיקומו של המכ"ם גם אם הוא כבוי ואינו משדר ולהמשיך לטוס לעברו. הסיכוי לפגוע במכ"ם פוחת ככל שהמכ"ם כובה מוקדם יותר, אולם עקב מהירותו הגבוהה של טיל ההארם והרקטה חסרת העשן המניעה אותו, סביר להניח כי יוכל לסגור את הטווח משמעותית לפני שניתן יהיה לגלות את שיגורו, דבר המקנה לו סיכוי טוב לפגוע במכ"ם גם בנסיבות כאלו.

לטיל האלארם הבריטי ישנה יכולת נוספת - "שיטוט". מצנח מאפשר לו להאט את צלילתו עד אשר המכ"ם מופעל שנית. ה־AGM-136 טסית רינבאו היה אמור לפעול באופן דומה. היה זה טיל שיוט קטן המשוגר מהאוויר שיכול היה להיות משוגר לעבר מכ"ם קורן או לעבר אזור שמאמינים כי קיימים בו מכ"מי טק"א מוסתרים. במידה והמכ"ם כובה, הטסית רינבאו היה משוטט, בעזרת מנוע הסילון הקטן שלו, עד אשר המכ"ם היה מופעל. התוכנית בוטלה ב־1991 עקב אילוצי תקציב.

היבט תכנוני נוסף של טילים נגד קרינה מודרניים, מלבד הטווח (שצריך להיות גדול יותר מהטווח של מערכת הטק"א שהוא משוגר נגדה) הוא המהירות. ישנם טילי קרקע-אוויר המסוגלים להאיץ למהירויות גבוהות (אפילו עד מאך 10), מה שמחייב את הטיל נגד הקרינה לטוס במהירות גבוהה. לטילים המשוגרים מכלי טיס יש יתרון על הטק"א כיוון שהטק"א צריך לטפס ממצב מנוחה בגובה פני הקרקע.

בישראל פותחו מערכות לשיגור טילים נגד קרינה מהקרקע: הכחלילית לשיגור טילי AGM-45 שרייק והקרס לשיגור טילי AGM-78 סטנדרד ארם.

עקרון התמצאות

כדי שהטיל יוכל "להתמצא" היכן הוא יחסית למקור הקרינה (המכ"ם) הנייח, או לחלופין, היכן מקור הקרינה ביחס אליו, הטיל מיישם מעיין שיטת "טריאנגולציה", כלומר הוא מבצע מדידה של הזמן בו פוגע בו פולס אלקטרומגנטי (כשאלומת המכ"ם חולפת על פניו) ממספר מיקומים שונים במסלולו וכך קובע בדיוק רב את מיקום התחנה ביחס אליו. השיטה אינה בדיוק טריאנגולציה רגילה אך העיקרון שלה דומה, ויתואר לדלהלן.

נניח לשם פשטות מקרה של מכ"ם דו ממדי. נניח שהטיל קלט אותות אותות בזמנים $t_{1},t_{2},t_{3}$ , ושהמהירות הזוויתית של סריקת המרחב על ידי מכ"ם המטרה ידועה. כיוון שמשך הסריקה של 360 מעלות על ידי המכ"ם ידוע ונסמנו T, מדידת $t_{2}-t_{1}-T$ מאפשר לדעת את השינוי הזוויתי במיקום הטיל במערכת צירים שראשיתה ממוקמת בתחנת המכ"ם, שנסמנו $\theta$ . לפיכך מיקום התחנה $O$ הוא אחד מאוסף כל הנקודות האפשריות עבורן תיווצר זווית כזו (הזווית $\theta$ ) בין הקווים המחברים בין הנקודה לשני מיקומי הטיל $A$ ו- $B$ מהם נתבצעה המדידה (הטיל מצויד במערכת ניווט אינרציאלית המאפשר לו "לדעת" היכן הוא נמצא בכל רגע נתון), כלומר עבורם זווית $AOB$ שווה $\theta$ . מקום גאומטרי זה הוא מעגל (והזווית הנ"ל היא זווית היקפית במעגל זה). חישוב זהה עבור הזמנים $t_{2}$ ו- $t_{3}$ מאפשר לשרטט מעגל נוסף, וחיתוך המעגלים הנ"ל הוא מיקום התחנה המבוקש.