כבוד תלמידי חכמים
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
| תלמוד בבלי | מסכת שבת, דף כ"ג עמוד ב' מסכת סנהדרין, דף צ"ט עמוד ב' |
|---|---|
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ד |
| ספרי מניין המצוות | רמב"ם מצות עשה רט |
כבוד תלמידי חכמים הוא מושג רחב בהלכה המתאר הענקת כבוד לאנשים הבקיאים בתורה, ונתינת תוקף למעמדם וסמכותם על פני אחרים.
המצוות הכלולות בחובה זו
מצות כיבוד תלמידי חכמים נחלקת לכמה עניינים:
א. מצוות קימה
מצווה מהתורה לקום בפני החכמים, שנאמר 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', ותרגם אונקלוס 'מן קדם דסבר באורייתא תקום...'.
ובגמרא אמרו:
"תנו רבנן, מפני שיבה תקום - יכול אפילו מפני זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה, שנאמר: ה' קנני ראשית דרכו"
- רבי יוסי הגלילי פירש את המילה 'זקן' בלשון נוטריקון - 'זה קנה חכמה'[1], ובתלמוד מבואר שנחלקו אם צריך לקום דווקא בפני חכם זקן, או אף מפני 'יניק וחכים' - כלומר קטן שלא הגיע לכלל מצוות וחכם, להלכה נפסק כדעה זו[2].
יש מהראשונים[3] שדרשו את הלשון 'זה קנה חכמה', על אותו אחד שהצטווה לקום - שאם קנה מפי החכם חכמה, עליו לקום מפניו, וכתבו שמהתורה אין צריך לקום מפני סתם חכם, אלא דווקא מפני חכם שלימדו דבר תורה. אמנם מהנוקטים בשיטה זו, יש שכתבו שמכל מקום מדרבנן צריך לקום מפני חכם שאינו רבו[4], ויש שכתבו שראוי לעשות לו הידור בעלמא[5] - כלומר, לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו[6].
להלכה, נפסק כדעת רוב הראשונים[7] שהלשון 'זה קנה חכמה' נדרש על החכם - שכל שקנה חכמה, מצווה מהתורה לקום מפניו. אלא שהדבר חלוק: אם החכם גדול מהאדם בחכמה, על האדם לקום אפילו אם לא למד מפיו, ואם החכם קטן ממנו בחכמה, אינו צריך לקום בפניו, אלא אם כן למד ממנו דבר חכמה, שאז יש לחכם דין של רבו, ואפילו הגדול עומד בפני הקטן[8].
בדין שניהם שווים ולא למדו תורה זה מפי זה, אם חייבים לקום האחד מפני חברו, נחלקו הראשונים[9], להלכה נפסק "שני חכמים ושני זקנים, אין אחד צריך לקום מפני חבירו, אלא יעשה לו הידור"[10], ומכל מקום, אם למדו דבר תורה זה מזה, צריכים לעמוד זה מזה, שיש לכל אחד דין של רב.
ב. מצוות יראה
מצווה מן התורה ליראה מהחכמים, וכמו שאמרו בגמרא:
שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע ל"את ה' אלקיך תירא" (ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ג) פירש ... עד שבא רבי עקיבא ולימד: "את ה' אלקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים.
במצווה זו נחלקו הראשונים, התוספות הקשו מדוע נצרך פסוק מיוחד ללמד חיוב קימה בפני תלמיד חכם, הרי הדבר כלול במצות את ה' אלוקיך תירא, ותירצו שהפסוק מדבר ברבו מובהק או רב מופלג בחכמה הנחשב כעין רבו, כפי שנאמר במשנה באבות[11]: ומורא רבך כמורא שמים[12].
מבואר בדבריהם, שרק יראת הרב המובהק, או רב המופלג בחכמה, הושוותה ליראת המקום, ומכלל מצווה זו אף לקום בפניהם[13], ולא נצרכה המצווה של 'מפני שיבה תקום' אלא לתלמיד חכם שאינו רב מובהק. וכדעה זו סוברים רבים מהראשונים[14].
אמנם יש ראשונים שסוברים שיראת כלל תלמידי החכמים הושוותה ליראת המקום[15], ולדעתם המצווה לקום מפני תלמידי חכמים, אינה נכללת במצוות היראה, אלא היא מצווה נפרדת.
ג. מצוות אהבה
רבים מהראשונים נקטו שכמו שדורשים מהפסוק 'את ה' אלוקיך תירא', לרבות תלמידי חכמים, כך גם יש לדרוש מהפסוק 'ואהבת את ה' אלוקיך' - לרבות תלמידי חכמים, שהשווה המקום את אהבתם לאהבתו[16].
אמנם במסכת כלה רבתי[17] דרשו מהפסוק 'ואהבת את ה' אלוקיך' - ''את' - לרבות את התורה'.
הרמב"ם שילב בין השניים, וחיבר בין האהבה לתורה לאהבת חכמי התורה:
"וכל מה שזכרת מאהבתנו וההוספה בה – יש לך בזה שכר גדול, לפי שהיא אהבה לשם שמים, והיא נמשכת אחר מה שראית מדברינו בתורה שהיא מאצל ה' יתעלה, אם כן עיקר זו האהבה היא לשם שמים. וכן חיבים אנו לאהוב את ה' בכל לב ובכל נפש, ומחוזק אהבתו ראוי לנו לאהוב מצוותיו והזהרותיו, ואנחנו (-הערת המהדיר הרב שילת: כלומר, חכמי התורה) הם היודעים אותן ומלמדין אותן".
— אגרות הרמב"ם, הוצאת הרב שילת, עמוד תיז
מן האחרונים יש מי שכתב לדרוש את הפסוק "הללי נפשי את ה'" (תהלים קמו א), 'אֶת' - לרבות תלמידי חכמים, שיש להללם ולספר בשבחם [18].
שלוש המצוות בתלמוד בבלי
שלוש מצוות אלו: כיבוד החכמים, יראה מהחכמים, ואהבת החכמים, הוזכרו בדברי חז"ל בתלמוד בבלי מסכת שבת:”"אמר רבא: דרחים רבנן - הוו ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן - הוו ליה חתנוותא רבנן, דדחיל מרבנן - הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא - משתמען מיליה כצורבא מרבנן"” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ג עמוד ב')
חילוק בין רב מובהק לרב שאינו מובהק
חיובי הכבוד והיראה המחוייבים לרב מובהק שונים במהותם מחיוב הכבוד והיראה לרב שאינו מובהק: החיוב כלפי הרב שאינו מובהק הוא רק קימה והידור בקרבת ארבע אמות אל הרב, והחיוב כלפי הרב המובהק הוא קימה משיראנו מרחוק כמלא עיניו ועד שיתכסה מעיניו או עד שישב הרב; איסור ישיבה במקומו; איסור להכריע את דבריו; חובה לשמשו בעבודות עבד לרבו; לקרוע עליו במיתתו קרע שאינו מתאחה לעולם, ועוד פרטי הלכה רבים[19].
לדעת התוספות[20], טעם החילוק ביניהם הוא, משום שברב המובהק ישנה מצווה נוספת של מורא הרב – דבר הנלמד בריבוי ממצוות מורא המקום - מעבר לחיוב הקימה בפני תלמיד חכם[21]. הרמב"ם הסביר שהחיוב המיוחד בכבוד ומורא רב מובהק נובע מחיוב כיבוד אב, שכן יש חובה גדולה יותר בכבוד הרב מאשר בכבוד האב[22]. בספר קרית ספר הרחיב את דברי הרמב"ם, שמקור החיוב של כבוד רבו הוא מדאורייתא בכלל מצות כיבוד אב, כי תלמידים נקראים בנים כפי שדרשו חז"ל בספרי "ושננתם לבניך אלו התלמידים"[23], ובנוסף נכלל כבוד הרב במצוות כבוד החכמים[24][25][26].
הגדרת תלמיד חכם
בהלכה נאמרו כמה דינים בחובת הכבוד לתלמידי חכמים, ובזכויות שלהם, ודנו הפוסקים מה הם התנאים לפיהם זוכה אדם לתואר זה. יש שחילקו בין ההלכות, שבחלק מהן צריך שיהא תלמיד חכם בעל שיעור קומה מופלג, ובחלק מהן מספיק שיהא תלמיד חכם בדרגה פחותה:
- בנוגע לדין קימה בפני חכם, כתב הש"ך[27] שחכם שהוא מופלג בחכמה מיתר העם, והוא גדול מסתם בני אדם, יש לו דין תלמיד חכם. ועל דרך זה כתב בדרישה ופרישה[28].
- בנוגע להלכה שתלמידי חכמים פטורים ממסים הנוגעים לשמירת העיר, כתב הרמ"א[29] שהגדרת תלמיד חכם הוא "שהוא מוחזק לתלמיד חכם בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו". והחזון איש[30] הסיק מדבריו ששם תלמיד חכם הוא לגדול בתחום ההלכה ולא בתחום האגדה וספרי מוסר, שהגיע לרמה כזו שמבין ברוב מקומות התלמוד. אמנם הש"ך[31] ציין לשו"ת בנימין זאב[32] שהסיק שאין צורך ברמת ידיעה מקיפה כזו, אלא כל תלמיד חכם שמחזיקים אותו בעירו לתלמיד חכם בתורתו ובמידותיו, אפילו אם אינו חשוב כל כך בין תלמידי חכמים אחרים שאינם בעירו, נחשב לתלמיד חכם הפטור ממס[33]. רבי עובדיה יוסף פסק כדעה זו[34].
- בירושלמי[35] נפסק שהמבייש את החכם צריך ליתן לו ליטרה של זהב, ונחלקו הפוסקים מיהו תלמיד חכם הזכאי לתשלום זה: (א) דעת הרשב"א[36] והרא"ש[37], שמי שתורתו אומנותו, ויודע תורה, ונחשב חכם במקומו, נחשב תלמיד חכם לעניין תשלומי בושת. (ב) דעת הריב"ש[38] שליטרה של זהב מקבל רק רב מובהק בדורו ומורה הוראות. שאר זקן שקנה חכמה זכאי לקבל דמי בושת פחותים מליטרא של זהב, ואדם שאינו תלמיד חכם אינו זכאי לתשלומי ממון כלל. (ג) דעת המהרי"ק[39] ומהר"י וייל [40] שלדין זה צריך להיות חכם מופלג, ובזמנינו אין מי שתואם לדרישה זו. להלכה, הרמ"א[41] פסק כדעת המהרי"ק ומהר"י וייל שבזמנינו אין אדם הנחשב לתלמיד חכם לעניין תשלומי בושת. והמהרי"ט[42] פסק כדעת הרשב"א והרא"ש שדי בכך שהוא חכם במקומו, כדי להיות זכאי לקבל תשלומי בושת[43].
- בשולחן ערוך[44] נפסק שחכם רשאי לנדות עם הארץ שפגע בכבודו, והרמ"א הביא שתי דעות אם בזמנינו יש דין תלמיד חכם לעניין זה.
- המגן אברהם[45] העלה שבחול המועד אין להספיד מת, אלא אם כן הוא תלמיד חכם. וכתב שאין בזמנינו דין תלמיד חכם. האליה רבה[46] כתב בדעת הלבוש שנחלק בזה. המשנה ברורה[47] פסק כדברי המגן אברהם.
רב שמחל על כבודו
נאמר בגמרא "הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול" ואין תלמידו חייב לכבדו[48]. בטעם הדבר פירש רבא, שהתורה נחשבת קניינו של החכם, כפי שנאמר "ובתורתו יהגה יומם ולילה" - מכאן שהתורה נקראת על שמו, ועל כן הכבוד הוא מזכויות החכם, ובידו למחול על כבודו[49]. משמחל החכם על כבודו אין צריך לקום בפניו, ומכל מקום צריך לעשות בפניו 'הידור' - דהיינו לנוע מפניו כאילו רוצה לקום בפניו[50].
הפוסקים כתבו, שאף שבידו של החכם למחול על כבודו, מכל מקום אין בידו למחול על בזיונו, כי התורה מתבזית בכך[51]. תלמיד חכם שביזו אותו - אם הדבר היה בצנעה, רשאי למחול על כבודו, אף שהמבזה לא ביקש מחילה. ואם הדבר היה בפרהסיה, אסור לו למחול על כבודו, משום שיש בזה בזיון התורה, אלא עליו לשמור את הדברים בליבו, עד שיבקש הלה מחילה ויסלח לו[52]..
חכם שאין חובה לכבדו
מצינו בדברי הראשונים והפוסקים כמה אופנים שאין לחכם דין של תלמיד חכם, ואין חובה לכבדו:
- אם החכם מזלזל במצוות ואין בו יראת שמים[53].
- אם אינו מתנהג בנחת עם הבריות, ואינו נושא ונותן עמם ביושר ובנאמנות - שאז הריהו מבזה את עצמו ומבזה את תורתו, ואין אחרים חייבים בכבודו[54].
- אם החכם פלגן ובעל מחלוקת[55].
- אם החכם לומד על מנת לקנטר את חבריו[56].
חיוב הכבוד נובע מכבוד התורה
החובה לכבד תלמיד חכם היא מפני עמלו בתורה וידיעותיו בה, ולכן, חיוב הכיבוד הוא בעצם חיוב כיבוד התורה - כך מתבאר בדברי הגמרא שמגדירה את המצווה לכבד את החכמים כ"עשה דכבוד התורה"[57]. וכך כתב הרמב"ם: "כבוד התורה הוא שיכבד ציווייה... ויכבד החכמים נושאיה"[58].
כך גם מתבאר מדברי מהר"ל, שמשווה את התלמיד חכם ל"עצם התורה"[59].
טעמי המצוה
בטעם המצווה, כתב רבינו יונה בספרו שערי תשובה[60] ארבעה טעמים:
- כשמהדרים את החכמים, ונותנים אותם עליונים על העם, דבריהם נשמעים, והעם מסתופף בצילם[61].
- כשאנשים רואים את כבודם, ילמדו לקח לנחול כבוד, וירצו להיות תלמידי חכמים כמותם, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה"[62].
- כשאנשים יראו את הדר כבוד התורה - יכירו את מעלתה, ויבוא חשקה בלבבם, ויעסקו בה לשם ה' יתעלה, ויעבדוהו בלבב שלם[63].
- בכיבוד החכם, מראים שעיקר המעלה והתועלת שיש לאדם, היא בעבודת השם יתברך, יראתו ותורתו, ולא בדבר אחר. ודבר זה הוא כבוד וקידוש לשמו יתברך.
המהר"ל נימק את הסיבה ליחס המרומם שנוהגים כלפי תלמידי חכמים - "כיון שמעמידים את עיקר מהותם על השכל האלוקי שנמצא בקירבם שהוא חלק אלוה ממעל. אין הם מתפרדין מן הקב"ה כשאר הברואים הגשמיים, אלא דבקים כמה שיותר בה' ונבדלים מעמיתיהם הברואים"[64].
רבי יעקב סקילי[65] כתב "צותה התורה במורא ובכבוד ובאהבה ובעבודה של תלמידי חכמים בכל מקום בשיתוף עם כבוד השם יתברך, וכמו שנאמר בפסוק (דברים ו יג) את ה' אלקיך תירא, את לרבות תלמידי חכמים, וכן (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך, לרבות תלמידי חכמים לכבוד, וכן (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלקיך, (שמות כג כה) ועבדתם את ה' אלקיכם, לרבות תלמידי חכמים. ובכל מקום שנאמר "את" בכבוד השם ית' הוא בא לרבות תלמידי חכמים. וכל זה למה - שכל המכבד תלמידי חכמים, והירא מהם, והאוהב, והעובד אותם ומשרתם, אינו מכבד ואינו אוהב לגוף החכם, אלא לשם יתברך, כי תורת אלקיו בקרבו, והמבזהו כביכול שהוא מזלזל בכבוד שמים"[66].
פרטי דינים
- קימה בפני חכמים - מפרטי המצווה לכבד ולהדר פני החכמים והזקנים, שנאמר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". מפסוק זה נלמדת ההלכה שעל האדם לעמוד בפני הזקן או החכם משיגיע לכדי ארבע אמות ממקום מושבו, ולרבו המובהק, מהרגע שיראהו.[67]
- סדר עלייה לתורה - תלמיד חכם קודם לעלות לתורה. הרמב"ם כתב[68] שבכך שתלמידי חכמים היו מוותרים על כבודם לעלות תחילה ומיעטו בזה את כבוד התורה נענשו שלא יצאו מבניהם תלמידי חכמים. בספר אליה רבה כתב[69] "ומטעם זה חרבה הארץ שלא היו עושין כבוד לתלמידי חכמים בסדר העליות".
- עבודת קרקע - אין מטריחים תלמידי חכמים לחפור בורות או לתקן מעיינות לשתייה "שאין זה "כבוד התורה", אבל גובים מהם לצורך זה.[70]
- מכירת סחורה - תלמיד חכם קודם במכירת סחורתו על פני אחרים, וכל עוד לא מכר את סחורתו אין מניחים לשום אדם למכור מאותה סוג סחורה.[71]
- סדר קדימה בדין - תלמיד חכם קודם בתור לדין תורה לבעלי דינים אחרים אף שהגיעו לפניו.[72]
- לדבר בפניהם - מכלל כבוד החכמים שלא לדבר בפניהם אלא לאחר קבלת רשותם.[73]
תשלומי מיסים
- מיסי שמירה - תלמידי חכמים פטורים ממיסים הנוגעים לשמירת העיר, כיון שתורתם משמרתם[74].
- מיסים שהוטלו על ידי השלטונות - תלמידי חכמים פטורים ממיסים שהוטלו על הציבור. בדין זה נחלקו הראשונים, יש הסוברים שפטור זה נאמר רק באופן שהשילטון הטיל מס כללי על הציבור להעלות סך מסויים עבור זכות מגוריהם וזכות פרנסתם - שאז תלמידי החכמים פטורים מתשלומי מס זה, וזאת משום שהפורענות והגזירה באו בשל עמי הארצות, והם אלו שחייבים בה - אך באופן שהמלך גזר בצורה פרטית על כל איש ואיש להעלות מס, אף תלמידי החכמים צריכים לשלם את חלקם[75][76]. ויש הסוברים שפטור זה של תלמידי חכמים ממיסים נאמר אף כשהטילו השלטונות מס פרטי על כל אחד ואחד[77]. בביאור דעתם, כתבו הטור והשולחן ערוך[78], שמאחר שתלמידי חכמים פטורים מתשלומי שמירה, כך פטורים הם מתשלומי מיסים. בשו"ת משפטי צדק[79] פירש את דבריהם, שתשלומי המס נועדו לצורך שמירת השלטונות על בני המקום[80], ומאחר שתלמידי חכמים תורתם משמרתם, הרי שכל כח השלטון להטיל את המסים, נובע מעוון עמי הארצות, וגילתה התורה שמאחר שהמס הוטל בשל עמי הארצות, עליהם לשלם אף את חלק תלמידי החכמים. ראשונים אחרים כתבו טעם אחר, שזה מחוקי התורה - שנתנה לחכמים פטור מתשלומים אלו מפני כבודם, כמו שזיכתה מתנות כהונה לכהנים[81].
- מיסים לצורך כריית בורות ותיקון הדרכים - כשאנשי העיר עצמם עוסקים בכריית בורות ותיקון הדרכים, תלמידי חכמים אינם יוצאים עמם, מפני כבודם, וגם אינם צריכים לשכור אחרים לשם כך. אמנם כשאנשי העיר אינם יוצאים בעצמם לכרות את הבורות, אלא נותנים ממון, או שוכרים אחרים במקומם, אף תלמידי חכמים צריכים להשתתף עמם, כיון שהוא דבר הנצרך גם להם[82].
אשת תלמיד חכם
בכלל כבודו של החכם לנהוג כבוד באשתו, ואשת חבר דינה כחבר. הדין נוהג כל ימי חייו[83], וכן יש לכבדה גם לאחר מותו כל עוד לא נישאה לאחר[84]. בגמרא[85] מסופר על רב נחמן שקם בפני אשת רב הונא שבאה לפניו לבית הדין ומכאן כתבו חלק מהפוסקים שיש חיוב לקום בפני אשת חבר. אולם החיד"א[86] בשם האר"י כתב שאין חיוב לקום בפני אשת חבר[87].
אשת חכם, בשונה מבעלה שיש בכוחו למחול על כבודו, אינה יכולה למחול על כבודה, הבא מכוח כבוד התורה של בעלה[88].
אשה חכמה בחכמת התורה - בחובת דיני כבוד ומעשה קימה מפניה. חלק מהפוסקים הורו[89] כי אין חיוב קימה בפניה, אך יש שכתבו שיש לקום מדין "ספק דאורייתא לחומרא" ומכח זה גם הורו לתלמידות בית הספר לנהוג בדיני כבוד למורתם.[90]
תלמיד חכם ששכח תלמודו
בגמרא מובא,[91] שצריך להזהר בכבוד תלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונס, כשם ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".
סדר כבוד תלמיד חכם
בנוגע לאיסור להשתמש בתלמיד חכם, נפסק שיש להקדים להשתמש במי ששונה הלכות - ללא טעמיהן, מאשר להשתמש במי ששונה תלמוד ומבין את טעמי הדינים - שדרגתו גבוהה יותר[92]. בנוגע לחיוב להקדים תלמיד חכם לקריאה בתורה, נפסק שתלמיד חכם בעל הוראה קודם לתלמיד חכם מפולפל ואינו יודע להורות הלכה למעשה[93]. הפרי מגדים[94] שהוא מכח דברי הגמרא 'סיני ועוקר הרים, סיני עדיף' (- תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ד עמוד א') - שמי שמקורות ההלכה סדורים לו, עדיף על פני מי שמקורות ההלכה אינם סדורים לו כל כך, אף שהוא מפולפל ממנו הרבה. בישיבה לדין תורה או באספה תורנית יש להושיב את החכם בראש והוא קודם אף לזקן מופלג[95]
חומרת בזיון תלמיד חכם
כבוד החכמים הוא מעיקרי היהדות, וכאשר דנו חז"ל מי הוא הראוי להיקרא בתואר הגנאי אפיקורוס, סוברים רב ורבי חנינא שהכוונה היא למבזה תלמיד חכם, ואילו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי סוברים שהתואר השלילי ראוי להינתן אף לאדם המבזה אדם אחר בפני תלמיד חכם, שכן זלזול ובזיון אדם אחר בפני תלמיד חכם מראה על חוסר יראת כבוד שחש המבזה כלפי התלמיד חכם.[96]
הגמרא[97] כותבת, שכבוד תלמיד חכם חמור משום שהקדוש ברוך הוא תובע את בזיונו אף אם הוא עצמו לא הרגיש בכך כלל.
חז"ל בכמה מקומות התריעו על חומרת המבזה תלמיד חכם:
- ”לא חרבה ירושלים, עד שבִּזּו בה תלמידי־חכמים”[98]
- "אם בחקותי תמאסו" - ”אם במלמדי חוקותי תמאסו”.[99]
- "כל המבזה את החכמים, אין לו חלק לעולם הבא", והוא בכלל מי שנאמר עליו כי דבר ה' בזה.[100].
בית דין מנדה אדם שביזה תלמיד חכם אף שלא בפניו ואף לאחר מותו, ואין מתירים את נידויו עד שירצה את החכם. ולאחר מותו בית דין מתירים משיחזור המבזה בתשובה. [101] ויש שכתבו שראוי לבית דין לקנוס את המבזה תלמיד חכם.[102]
גם באופן שהחכם התחיל קצת במריבה אין רשות לכל אדם להתחצף אליו ולענות לו בעזות.[103]
מותר לקרוא לתלמיד חכם בשם המשפחה, וכן לרבנים מפורסמים, כגון הרב אזולאי, (על החידא), הרב אלגאזי (על המהריט אלגאזי), וכיוצא בזה.[104] מותר לבקש מתלמיד חכם לגמול איתו חסד, להושיט לו איזה חפץ, או למסור לחבירו איזה חפץ, וכיוצא בזה, ואין בזה אי כבוד כלפי החכם, ובלבד שלא יגרום לו בכך לביטול תורה.
אשת חכם יש שהורו שיכולה לקרוא בשם בעלה הפרטי[105] והביאו ראיה מפורשת מדברי מדרש רות רבה (פרק ג’ אות ד’), שאשת רבי שמעון בן חלפתא אמרה לבעלה “שמעון” בפניו והזכירה שמו בלי כל תואר. ויש שכתב [106] שאין דרך האישה לקרוא לבעלה אלא בדרך כבוד לשון אדנות ולא בשמו, ובעלה קורא לה בשמה.[107]
אין חולקין כבוד לתלמיד חכם במקום רבו, אלא אם כן רבו חולק לו כבוד או שהוא מתכבד במה שחולקים כבוד להתלמיד [108]
תלמיד חכם לעניינים אלו, נחשב מי שהוא יגע בתורה וראוי להורות, ובני אדם מכבדים אותו מחמת תורתו, מהדרים אותו ועומדים מפניו.
כבוד עצמי של תלמיד חכם
תלמיד חכם בכוחו לנדות עם הארץ שהחציף כנגדו גם בלא התראה או עדות. והתרת הנידוי תלויה ועומדת עד שיפייס את התלמיד חכם. ומדת חסידות למחול על כבודו ולסלוח לו[109] ואם זלזל וגידפו בפני הציבור אסור לו למחול על כבודו, אלא נוקם ונוטר בקנאות עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.[110] תלמיד חכם שיודע לנגן בכלי נגינה יש פוסקים שהורו שמותר לו לנגן ולתופף לפני חתן וכלה, הן בהליכתם לחופה, והן בסעודת החתונה, ואין בזה משום איסור לבזות את עצמו מפני כבוד תורתו, מפני שלצורך מצוה, אין בכך משום ביזוי כבוד התורה. והביאו ראייה מהנהגת חכמי ישראל שהיו מרקדים לפני הכלה או שהיו עושים סוכתם בפרהסיה לפני חג הסוכות. ויש פוסקים שהורו שאם הדבר יגרום לזלזול בתלמידי חכמים, אין לו להקל בזה[111].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ רש"י, מסכת קידושין, דף ל"ב עמוד ב'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ד, סעיף א' ובית יוסף שם
- ^ יראים סימן רלד, סמ"ג עשה יג בשם היראים, הגהות רבינו פרץ לסמ"ק מצוה נב, ודבריו הובאו בטור יורה דעה סימן רמד, וראה ש"ך שם ס"ק ב
- ^ סמ"ג שם, ריטב"א קידושין לב ב בדעת היראים
- ^ רבינו פרץ שם
- ^ רש"י, מסכת קידושין, דף ל"ב עמוד ב', ד"ה הידור
- ^ רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה, וכפי שביארו בקרית ספר שם. ריטב"א ר"ן תוספות הרא"ש ב"מ לג א. רמב"ן תורת האדם שער הסוף ענין הקריעה ד"ה וגרסינן. ריטב"א קידושין לב ב. רבינו ירוחם תולדות אדם בחווה נתיב ב חלק ה בשם הרמ"ה. טור יורה דעה סימן רמד.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ד, סעיף א', ויורה דעה, סימן רמ"ב, סעיף ל'.
- ^ הריטב"א והר"ן ב"מ לג א, כתבו שחכם עומד בפני חכם אחר השווה לו בחכמה, ורק הגדול בחכמה פטור מלעמוד בפני הקטן ממנו, כיון שנחשב 'זקן ואינו לפי כבודו'. וכדעה זו נראה בדברי הרמב"ם בספר המצוות, עשה רט. ובריטב"א בקידושין לב ב כתב שחכם אינו עומד בפני חכם השווה לו, אלא אם כן למד מפיו דבר חכמה, וכן כתב בתוספות הרא"ש ב"מ לג א. ובחידושי הר"ן על הרי"ף קידושין (יד א מדפי הרי"ף) הסתפק בזה. .
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ד, סעיף ח'.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה י"א
- ^ תוספות, מסכת בבא קמא, דף מ"א עמוד ב', ד"ה לרבות
- ^ וכפי שהסביר רבינו יונה מסכת אבות פרק ד משנה יב 'בכלל המורא הוא הכבוד ואין בכלל הכבוד מורא'.
- ^ האגודה ב"ק פרק ד סימן נו, רש"י פסחים כב ב, מאירי קידושין לב ב, רשב"א ברכות יג ב. וכך נראה בדעת השו"ע סימן רמד סעיף י שהביא את דברי התוספות בנוגע לחכם מופלג, שיש לו דין של רב מובהק. כדעה זו סובר גם הרמב"ם בספר המצוות עשה רט, אלא שלדעתו חילוקי דרגות אלו בין רב מובהק לשאינו מובהק נובעים ממקום אחר מאשר לדברי התוספות, כמו שיתבאר לפנינו תחת הכותרת 'חילוק בין רב מובהק לרב שאינו מובהק'.
- ^ ראה מחזור ויטרי סימן תכז, רש"י, מסכת אבות, פרק ד', משנה י"ב, רש"י, מסכת שבועות, דף ל' עמוד ב', שו"ת הרשב"א א תס.
- ^ רוקח פירוש התפילה לשמע ישראל, סמ"ק מצווה ד, אהל מועד שער ראשית חכמה הארוך דרך ג נתיב ד, תוספות הרא"ש קידושין נז א ופסחים כב ב, שו"ת מהרי"ל סימן א. אך ראה מהרש"א חידושי אגדות יומא פו א שכתב שאין להשוות אהבת הרב לאהבת שמים.
- ^ פרק ג הלכה יג.
- ^ שלחן ערוך המקוצר יורה דעה חלק ב סימן קסג סעיף יח
- ^ בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ב מופיעים פרטי דין רבים בחובת התלמיד לרבו, ובסעיף ל שם נכתב שכל זה רק ברב מובהק, וראו בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ד, סעיפים ב'–ט'. וכן מבואר בדברי המשנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ה' שכתב הלכות רבות הנוגעות לחיוב התלמיד לרבו, ובהל' ט כתב שכל זה רק ברבו המובהק.
- ^ תוספות, מסכת בבא קמא, דף מ"א עמוד ב', ד"ה לרבות
- ^ חידושי מרן רי"ז הלוי הלכות תלמוד תורה, ראה שם בהרחבת הדברים
- ^ ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רט
- ^ ספרי הובא ברש"י על ספר דברים, פרק ו', פסוק ז', ודרשו שם שאף הרב קרוי אב לתלמידיו, שנאמר 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו' (מלכים ב פרק ב פסוק יב)
- ^ קרית ספר, הלכות תלמוד תורה, פרק ה
- ^ בפירוש המשנה לרמב"ם למשנה פאה א א, כלל הרמב"ם את החובה לכבד את החכמים בכלל חובת 'כיבוד אב ואם' שנשנתה שם, זה לשונו: "ולכבד ההורים והחכמים שהם אבות הכל".
- ^ ומה שהרמב"ם העמיד את דבריו דווקא ברב מובהק כתב בכסף משנה תלמוד תורה פרק ה הלכה א, שמעלת הרב היא בכך שהביא את תלמידו לחיי העולם הבא, ודבר זה מתקיים רק ברב המובהק שרוב חכמת התלמיד ממנו.
- ^ רבי שבתי כהן, ש"ך, יורה דעה סימן רמד סעיף קטן ב
- ^ דרישה יורה דעה סימן רמד ס"ק ה, שציין שם לדבריו בפרישה אורח חיים סימן תקעה ס"ק א שם
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ד, סעיף ב'.
- ^ אמונה ובטחון פרק ג אות כג
- ^ יורה דעה סימן רמג ס"ק ח
- ^ סימן רנב
- ^ ונראה מדבריו שם שדי בכך שיש לו ידיעות בתורה, עי"ש.
- ^ שו"ת יביע אומר חלק ז, חושן משפט סימן י
- ^ בבא קמא, פרק ח, הלכה ו
- ^ שו"ת הרשב"א חלק ב סימן רצא
- ^ שו"ת הרא"ש כלל טו סימן י
- ^ שו"ת הריב"ש סימן רטז
- ^ שו"ת מהרי"ק סימן קסג
- ^ שו"ת מהר"י וייל סימן קסג
- ^ שו"ע יורה דעה סימן רמג סעיף ז
- ^ שו"ת מהרי"ט חלק ב חושן משפט סימן מז
- ^ וציין לדבריו הש"ך חו"מ סימן א ס"ק יט
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ג, סעיף ח'
- ^ סימן תקמז ס"ק ח
- ^ סימן תכ ס"ק ב
- ^ שם ס"ק יב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ב עמוד ב'
- ^ כפי שביארו תוספות, מסכת סנהדרין, דף י"ט עמוד א', ד"ה ינאי.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ב עמוד ב', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ב, סעיף ל"ב.
- ^ שו"ת הריב"ש סימן רכ, תרומת הדשן סימן קכז - הובאו דבריו להלכה ברמ"א שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ב, סעיף ל"ב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ז', הלכה י"ג. ארבעה טורים, יורה דעה, סימן של"ד, בית יוסף שם.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ג, סעיף ג'.
- ^ שו"ת הרשב"א חלק ב סימן רצא
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"א עמוד ב', רמב"ן וריטב"א קידושין לב ב, מאירי גיטין שם, שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קמו, שיירי כנסת הגדולה הגהות טור יורה דעה סימן רמד אות יא.
- ^ שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קמו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל' עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ו עמוד א'.
- ^ פירוש המשנה אבות פרק ד משנה ו
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ב עמוד ב' אמר רבא: "כמה טפשאי שאר אנשי, דמקמי ספר תורה קיימי, ולא קיימי קמי גברא רבא, שהרי התורה אמרה "ארבעים יכנו", ואתו רבנן ובצרי חדא". (תרגום: כמה טפשים האנשים הקמים בפני ספר תורה לכבדו, ואינם קמים לכבוד תלמיד חכם, שהרי בתורה נכתב ארבעים מלקות ובאו רבנן והפחיתו על ידי דרשה את מספר המלקויות לשלושים ותשע). על פי זה כתב מהר"ל "בא להודיע על מעלת החכם ... כי התלמיד חכם כמו עצם התורה, ויש לו דמיון גמור אל התורה"(נתיבות עולם נתיב תורה פרק יא).
- ^ שערי תשובה, שער ג, אותיות קמז - קמח
- ^ כך גם כתב הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג פרק לו "וכבוד חכמי התורה נם כן מבואר התועלת, שאם לא יהיו גדולים בעיני בני אדם ומכובדים, לא ישמעו אל דבריהם במה שיישירו אליו מן הדעות והמעשים".
- ^ תלמוד בבלי, פסחים, נ ב
- ^ כך גם כתב החינוך מצוה רנז "לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה".
- ^ ספר נתיבות עולם תחילת פרק ט
- ^ תלמיד הרשב"א
- ^ בספר תורת המנחה - דרשה כח
- ^ שולחן ערוך חלק יורה דעה סימן רמד
- ^ שו"ת הרמב"ם סימן קלה
- ^ סימן מז בשם הכנה"ג
- ^ מאירי מסכת בבא מציעא קח. ונפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמג סעיף ג
- ^ שו"ע יו"ד סימן רמג סעיף ד
- ^ שו"ע יו"ד סימן רמג סעיף ה
- ^ רבינו בחיי ספר כד הקמח - ערך רשות
- ^ תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף ז עמוד ב
- ^ רמב"ן ריטב"א ור"ן בבא בתרא דף ח עמוד א
- ^ בשו"ת מהר"י בן לב חלק ג' סימן מ"ז כתב בביאור דעה זו, שהכתוב מגלה לנו, שכשהשלטון מטיל את המס, אינו מכוון לתובעו ולדורשו מתלמידי החכמים - שחוט של חסד משוך עליהם לעניין שלא יטילו עליהם מס - אלא רק מעמי הארצות, ששנאת השלטון מתעוררת כלפיהם, ולכן במקום שגזרו במפורש על תלמידי החכמים, אינם נפטרים מהמס. אמנם בחידושי רבי ראובן בבא בתרא סימן ו' כתב בדעתם, שבכל מצב סיבת הגזירה היא בשל עמי הארצות, אלא שאם הטילו על כל איש ואיש בפרט, עצם החיוב מוטל על תלמידי החכמים, ועמי הארצות אינם אלא הגורמים, וגרמא בנזיקין פטור.
- ^ יד רמ"ה בבא בתרא דף ח' עמוד א' אות פ"ג, רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו' הלכה י', ספר החינוך מצוה רנ"ז, שו"ת הרא"ש כלל ט"ו סימן ח', ארבעה טורים יורה דעה סימן רמ"ג.
- ^ שם
- ^ חלק ב' סימן ל"ג
- ^ כמו שכתב הרא"ש בבא בתרא פרק א' סימן כ"ט.
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ד משנה ו, ספר החינוך מצוה רנ"ז, שו"ת הרשב"א חלק א' סימן פ"ד.
- ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ג סעיפים א'-ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג', הלכה ד'; וראה רמב"ן וריטב"א שבועות ל:
- ^ ט"ז סימן רמג סעיף קטן י"ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל' עמוד ב'
- ^ בפירושו ברית עולם על ספר חסידים
- ^ בספר קימה והידור ביאר בכמה דרכים ביישוב דברי האר"י שלא יסתרו לגמרא בשבועות
- ^ כך כתב בספר מנחת חינוך מצוה רנז
- ^ דעת הבן איש חי
- ^ שו"ת יחוה דעת
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח' עמוד ב'
- ^ רמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ג, סעיף ו' ודרכי משה שם בשם רבינו ירוחם נתיב ב', ומקור הדין בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ח עמוד ב', ועי"ש ברש"י.
- ^ אליה רבה סימן קל"ו ס"ק א', שערי תשובה סימן קל"ו ס"ק א'
- ^ פרי מגדים, אשל אברהם סימן קל"ו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק"כ עמוד ב', ערוך השולחן
- ^ סנהדרין דף צט עמוד ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט עמוד א'.
- ^ מסכת שבת דף קיט עמוד ב ונפסק ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה יא
- ^ רמב"ם שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ' עמוד א' משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה י"א שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ג, סעיף ו'.
- ^ שולחן ערוך יו"ד סימן רמג סעיף ז
- ^ שם בשם הריב"ש
- ^ שם הגהות מרדכי דקדושין
- ^ שו"ת יביע אומר חלק א יו"ד סימן יח סק"ג
- ^ שו"ת בצל החכמה ח"א סימן ע' אות' ב-ג
- ^ רד"ק בראשית פרק יז פסוק טו על הפסוק לא תקרא את שמה שרי
- ^ גם בעל שאינו תלמיד חכם
- ^ ש"ך סימן רמב סעיף קטן ל"ט
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ג, סעיף ח'
- ^ שם סעיף ט
- ^ יביע אומר חלק ז' חלק יורה דעה סימן יז
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.