יו סקוט
 | |||||||
| לידה |
11 בנובמבר 1900 פרדריקסבורג, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 ביולי 1994 (בגיל 93) פולס צ'רץ', וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | יו דוגט סקוט הבן | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון | ||||||
| השכלה |
מכללת רנדולף-מייקון אוניברסיטת וירג'יניה | ||||||
| עיסוק | פוליטיקאי | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בת זוג | מריאן הנטינגטון צ'ייס (1987-1924) | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
יו דוגט סקוט הבן (באנגלית: .Hugh Doggett Scott Jr; ) היה פוליטיקאי אמריקאי, חבר המפלגה הרפובליקנית, שייצג את קהיליית פנסילבניה בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית – תחילה בבית הנבחרים של ארצות הברית בין השנים 1941 ל-1945 ושוב בין 1947 ל-1959, ולאחר מכן בסנאט של ארצות הברית מ-1959 עד 1977. סקוט כיהן כמנהיג המיעוט בסנאט בשנים 1969–1977 לאחר שנבחר למנהיג הוועידה הרפובליקנית בסנאט של ארצות הברית.
סקוט, יליד וירג'יניה, החל את דרכו הציבורית כעוזר התובע המחוזי בפילדלפיה. הוא נבחר לראשונה אל בית הנבחרים האמריקאי ב-1940, כיהן כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית (1948–1949) ועמד בראש מסע הבחירות של דווייט אייזנהאואר בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952. בבית הנבחרים פיתח מוניטין של רפובליקני מתון ואינטרנציוליסטי.
בכהונתו בסנאט פעל לקידום חקיקה לזכויות האזרח, כולל תמיכה בחוק זכויות האזרח של 1964, התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית, וחוק זכויות ההצבעה של 1965. כמנהיג הרפובליקנים בסנאט, דחף סקוט להתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון בעקבות פרשת ווטרגייט. סקוט פרש מהחיים הפוליטיים ב-1977 ונפטר ביולי 1994.
ביוגרפיה
ראשית חייו
סקוט, בנם של של יו דוגט וג'יין לי (לבית לואיס) סקוט, נולד באחוזה בפרדריקסברג שבווירג'יניה, שהייתה פעם בבעלותו של ג'ורג' וושינגטון. סבו שירת בצבא הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית תחת הגנרל ג'ון האנט מורגן (אנ'), וסבתא רבתא שלו הייתה אחייניתו של נשיא ארצות הברית זאכרי טיילור. לאחר שלמד בבתי ספר ציבוריים בפרדריקסברג, סקוט למד במכללת רנדולף-מייקון באשלנד, וירג'יניה, שם השלים את לימודיו הגבוהים ב-1919.
הבמהלך מלחמת העולם הראשונה נרשם סקוט ל"גיס אימון קציני המילואים" (ROTC) ולחיל הכשרת הסטודנטים של צבא ארצות הברית[1]. בשנת 1922 השלים סקוט לימודי משפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה בשארלוטסוויל, שם היה חבר במועדוני הדיבייט והספרות ובאחוות אלפא כי רו. העניין שלו בפוליטיקה התעורר לאחר שנכח לעיתים קרובות בדיוני ועדות בית הנבחרים של וירג'יניה.
תחילת דרכו המקצועית
בשנת 1922 התקבל סקוט ללשכת עורכי הדין של וירג'יניה ולאחר מכן עבר לפילדלפיה שבפנסילבניה, שם הצטרף למשרד עורכי הדין של דודו[2]. שנתיים לאחר מכן הוא נישא למריאן הנטינגטון צ'ייס, לה היה נשוי עד מותה בשנת 1987. לזוג הייתה בת אחת, מריאן[3].
סקוט, שהפך לעובד קבוע במפלגה הרפובליקנית, מונה בשנת 1926 לעוזר התובע המחוזי של פילדלפיה ושירת בתפקיד זה עד 1941. הוא טען שטיפל ביותר מ-20 אלף תיקים במהלך תפקידו זה[4]. בין השנים 1938 ל-1940 שימש כחבר בוועדת המושל לרפורמה במערכת המשפט של פנסילבניה[1].
בית הנבחרים של ארצות הברית
בשנת 1940, לאחר שחבר הקונגרס הרפובליקני הוותיק ג'ורג' פ. דארו (אנ') החליט לפרוש, נבחר סקוט לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השביעי של פנסילבניה ששכן אז בצפון-מערב פילדלפיה. הוא ניצח את המועמד הדמוקרטי גילברט קסידי בהפרש של 3,362 קולות. בבחירות 1942 נבחר לכהונה שנייה לאחר שניצח את הדמוקרט תומאס מיינהארט, חבר מועצת העיר פילדלפיה לשעבר ולימים גזבר המדינה, גרף כמעט 56% מהקולות.
בשנת 1940 הצטרף סקוט לכוחות המילואים של צי ארצות הברית ושירת במלחמת העולם השנייה. הוא הוצב באיסלנד עם הצי האטלנטי ולאחר מכן באונייה ניו מקסיקו (BB-40) של צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית. הוא נמנה בין לוחמי הכוחות המזוינים של ארצות הברית שנכנסו ליפן ביום הראשון לכיבוש שלאחר המלחמה ושוחרר בדרגת קומנדר.
בשנת 1943 הצטרף סקוט ל"חברת סינסינטי" של וירג'יניה. ב-1944 נאם בבית הנבחרים והאשים את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט במניפולציה פסולה שהכניסה את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, בין השאר על ידי העברת צי הקרב מסן דייגו לפרל הארבור בניגוד לעמדת האדמירל ג'יימס א. ריצ'רדסון (אנ'), שזמן קצר לאחר מכן פוטר בידי רוזוולט, ובכך העניק לאימפריה היפנית מטרה קלה לתקיפה. עוד טען כי רוזוולט לא סיפק לאדמירל האסבנד קימל (אנ') מספיק מטוסי PBY קטלינה ולא העביר לו מידע על צי יפני המתקרב לאי, מידע שהתקבל מממשלת אוסטרליה יום לפני המתקפה על פרל הארבור. באותה שנה, סקוט הפסיד בבחירות לכהונה נוספת לדמוקרט הרב מקגלינצ'י, בהפרש של 2,329 קולות בלבד.
בשנת 1946 שב סקוט לבית הנבחרים האמריקאי לאחר שניצח את מקגלינצ'י בהפרש של יותר מ-23 אלף קולות, תוך שהוא יוצא חוצץ נגד "הבגידה של רוזוולט ביאלטה" ונגד הקומוניסטים בוושינגטון. הוא נבחר מחדש חמש פעמים נוספות ושירת בבית הנבחרים עד היבחרו לסנאט.
במהלך כהונתו בבית הנבחרים ביסס סקוט את מעמדו כאינטרנציונליסט נלהב משהצביע בעד מתן סיוע חוץ ליוון וטורקיה ובעד תוכנית מרשל. הוא נחשב לרפובליקני מתון בזכות תמיכתו בדיור ציבורי, פיקוח על שכר דירה וביטול מס הבחירות, וכן תמיכתו ביוזמות אחרות של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. בין 1948 ל-1949 שימש כיו"ר הוועדה הרפובליקנית הלאומית לאחר שסייע למושל ניו יורק תומאס דיואי לזכות במועמדות הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948. משנציב בפני התנגדות עזה מצד הסנאטור רוברט טאפט מאוהיו, סקוט שרד בקושי הצבעת אי אמון אך התפטר מתפקידו. מאוחר יותר שימש כיו"ר מטה הבחירות של דווייט אייזנהאואר בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952.
בסנאט של ארצות הברית
תחילת כהונתו
בשנת 1958, לאחר שהסנאטור הרפובליקני אדוארד מרטין בחר שלא להתמודד לכהונה נוספת, נבחר סקוט לסנאט של ארצות הברית. הוא ניצח את יריבו הדמוקרטי, מושל פנסילבניה ג'ורג' לידר, בהפרש קטן של 51% לעומת 48%. סקוט המשיך לדבוק בדפוס ההצבעה הפרוגרסיבי שלו גם בסנאט, כאשר התנגד להטלת וטו של הנשיא אייזנהאואר על חוק הדיור ב-1959 ועל חוק פיתוח מחדש ב-1960. הוא גם הצביע בעד סיום הפיליבסטר של הסנאטורים הדמוקרטים תומכי ההפרדה הגזעית על חוק זכויות האזרח של 1960, ולימים יזם 12 חוקים ליישום המלצות מועצת זכויות האזרח של ארצות הברית (אנ').
ציטוט זכור של סקוט ניתן במהלך משבר מטוס הריגול U-2 ב-1960, כאשר אמרר: "הפרנו את הדיבר האחד עשר — לא תיתפס". באפריל 1962 הצטרף לסנאטור קנת קיטינג מניו יורק בגינוי החלטת האו"ם שביקרה את תגובת ישראל לעמדות תותחים סוריות שירו על דייגים ישראלים בכנרת. הם מתחו ביקורת על הפעולה של האו"ם כצדקנות המעניקה "כף יד לערבים וגיבנת לישראלים".
בשנת 1962 איים סקוט להתמודד לתפקיד מושל פנסילבניה אם המפלגה הרפובליקנית לא תתמוך במועמד המתון, חבר הקונגרס ויליאם סקרנטון, במקום השופט רוברט אי. וודסייד, שהיה התובע הכללי של פנסילבניה והועדף על ידי האגף השמרני. סקוט אף הביע תמיכה בסקרנטון כחלופה ליברלית יותר לסנאטור השמרן בארי גולדווטר במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964. באותה שנה התמודד סקוט לבחירה מחדש והצליח לגבור על מזכירת ענייני הפנים של פנסילבניה, הדמוקרטית ג'ניבייב בלאט, בהפרש של כ-70 אלף קולות, על אף ניצחון הסוחף של הנשיא הדמוקרטי המכהן לינדון ג'ונסון באותה שנת בחירות.
סקוט הצביע בעד חוק זכויות האזרח של 1964, חוק זכויות ההצבעה של 1965 וחוק זכויות האזרח של 1968. בשנת 1966, יחד עם שני סנאטורים רפובליקנים נוספים וחמישה חברי קונגרס רפובליקנים, חתם סקוט על מברק שנשלח למושל ג'ורג'יה קארל סנדרס, בעקבות סירוב בית המחוקקים של ג'ורג'יה להשביע את ג'וליאן בונד (אנ') לבית הנבחרים של ג'ורג'יה. במברק נכתב כי הסירוב הוא ”התקפה מסוכנת על ממשל ייצוגי. אף אחד מאיתנו אינו מסכים עם דעותיו של מר בונד על מלחמת וייטנאם; למעשה, אנו דוחים בתוקף דעות אלו. אך אלא אם יוחלט אחרת על ידי בית משפט, מה שבית המחוקקים של ג'ורג'יה אינו, הוא זכאי להביע את דעותיו.”
מנהיג הרפובליקנים בסנאט
במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968 תמך סקוט, שהשתייך ל"רפובליקנים של רוקפלר", במועמדותו של מושל ניו יורק נלסון רוקפלר לנשיאות. הוא נבחר מחדש לסנאט בונבמבר 1970, וניצח את חבר הסנאט של פנסילבניה ויליאם ססלר עם 51% לעומת 45%. בינואר 1969 נבחר למצליף הוועידה הרפובליקנית בסנאט של ארצות הברית. ב-5 בספטמבר אותה שנה מונה למנהיג המיעוט בפועל במקום אוורט דירקסן החולה, שנפטר יומיים לאחר מכן. ב-24 בספטמבר נבחר סקוט באופן רשמי למנהיג המיעוט בסנאט, תפקיד בו כיהן עד 1977.
כמנהיג הרפובליקנים בסנאט הוא הביע תכופות אכזבה מממשל ריצ'רד ניקסון, שאותו ראה כמתנשא ומרוחק, וכעס על כך שלא ניתנה לו השפעה משמעותית במדיניות הממשל. בשנת 1974 נמנה סקוט בין שלושת המנהיגים הרפובליקנים בקונגרס שנועדו עם ניקסון בבית הלבן כדי להודיע לו שאיבד את תמיכת המפלגה בקונגרס. בפגישה, שהתקיימה יממה טרם נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון, נאמר לו כי רק כ-15 סנאטורים יהיו מוכנים לשקול להצביע בעד זיכויו במשפט ההדחה הקרב ובא שעמד בפניו, מתוך 34 הקולות שהיו נחוצים לו כדי להימנע מהרשעה והדחה.
ב-1976 נפתחה בסנאט חקירה אתית בנוגע להאשמות כי סקוט קיבל תשלומים משדלנים של חברת "Gulf Oil". סקוט הודה שקיבל 45 אלף דולר אך טען כי מדובר בתרומת בחירות חוקיות. באותה שנה בחר שלא להתמודד לכהונה רביעית, ובבחירות הוחלף בידי ג'ון היינץ. בבחירות לנשיאות ב-1976 כיהן כיושב ראש המשלחת של פנסילבניה לוועידה הרפובליקנית הלאומית.
בערוב ימיו
אחרי שעזב את גבעת הקפיטול התגורר סקוט בוושינגטון הבירה ולאחר מכן בפולס צ'רץ' שבווירג'יניה, שם נפטר ב-21 ביולי 1994[5]. הוא נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. מסמכיו שמורים בספריית האוספים המיוחדים על שם אלברט ושירלי סמול באוניברסיטת וירג'יניה.
קישורים חיצוניים
- יו סקוט באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- יו סקוט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 יו סקוט באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ^ פול ב. בירס, Pennsylvania Politics Today and Yesterday: The Tolerable Accommodation, מאת Pennsylvania State University Press, 1980 (באנגלית)
- ^ דייוויד בינדר, Senator Hugh Scott, 93, Dies; Former Leader of Republicans, באתר הניו יורק טיימס, 23 ביולי 1994 (באנגלית)
- ^ מייקל ב. קוקלי, Hugh Scott, A Giant In Pa. And Congress, Dies At 93, באתר פילדלפיה אינקוויירר, 23 ביולי 1994 (באנגלית)
- ^ ג'. י. סמית', FORMER SENATE MINORITY LEADER HUGH SCOTT DIES AT 93, באתר וושינגטון פוסט, 23 ביולי 1994 (באנגלית)
יו סקוט40258942Q467328
- בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה
- קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מפנסילבניה
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
- יושבי ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית
- חברי הסנאט של ארצות הברית מפנסילבניה
- סנאטורים חברי המפלגה הרפובליקנית
- מנהיגי סיעות בסנאט של ארצות הברית
- אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
- אמריקאים שנולדו ב-1900
- אמריקאים שנפטרו ב-1994