הווארד בייקר
 | |||||
| בייקר, 1989 | |||||
| לידה |
15 בנובמבר 1925 האנטסוויל, טנסי | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
26 ביוני 2014 (בגיל 88) האנטסוויל, טנסי | ||||
| שם מלא | הווארד הנרי בייקר הבן | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| השכלה | אוניברסיטת הדרום, אוניברסיטת טולנה, אוניברסיטת טנסי | ||||
| עיסוק | עורך דין, פוליטיקאי, דיפלומט | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
| בת זוג |
ג'וי דירקסן (עד 1993) ננסי קאסבאום (1996-2014) | ||||
| |||||
| |||||
הווארד הנרי בייקר הבן (באנגלית: .Howard Henry Baker Jr; 15 בנובמבר 1925 - 26 ביוני 2014) היה פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי שכיהן כסנאטור רפובליקני מטנסי ומנהיג הרוב בסנאט. לאחר מכן שימש בייקר כראש סגל הבית הלבן תחת הנשיא רונלד רייגן. בוושינגטון הבירה נודע בתור "המפייס הגדול", ובייקר נחשב לאחד הסנאטורים המצליחים ביותר מבחינת תיווך ופשרות, חקיקת חוקים ושמירה על נימוסים. בייקר היה שמרני מתון שזכה להערכה רבה על ידי רוב עמיתיו חברי המפלגה הדמוקרטית[1].
נולד בהאנטסוויל, טנסי. המשיך בקריירה משפטית לאחר שסיים את חוק לימודו בבית הספר למשפטים באוניברסיטת טנסי. אביו, הווארד בייקר האב, ייצג את טנסי בבית הנבחרים של ארצות הברית בשנות החמישים. בבחירות לסנאט ב-1966, הביס בייקר את המושל פרנק קלמנט, והפך לרפובליקני הראשון שייצג את טנסי בסנאט מאז תום תקופת השיקום. לאחר פרישתו של יו סקוט מהסנאט, הפך בייקר למנהיג הרפובליקנים בסנאט, כאשר שימש כמנהיג המיעוט או מנהיג הרוב בסנאט בשנים 1977-1985.
בייקר התמודד למועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית ב-1980, אך יצא מהמירוץ לאחר הסדרה הראשונה של הבחירות המקדימות. הוא לא ביקש להיבחר מחדש לסנאט ב-1984. בשנים 1987-1988 כיהן כראש סגל הבית הלבן עת כהונת הנשיא רייגן. לאחר שעזב את הבית הלבן, עבד כשדלן ויועץ במשרד עורכי דין. הוא שירת גם במועצת המנהלים של "מרכז המדיניות הדו-מפלגתית" וב"שותפות לאמריקה בטוחה". בשנים 2001-2005 היה שגריר ארצות הברית ביפן. אשתו הראשונה, ג'וי, הייתה בתו של מנהיג המיעוט לשעבר בסנאט, אוורט דירקסן. לאחר מותה של ג'וי ב-1993 נישא בייקר לסנאטורית ננסי קאסבאום, בתו של מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות 1936, אלף לנדון.
ראשית חייו
בייקר נולד בהאנטסוויל שבטנסי, לדורה אן (לבית לאד) והווארד בייקר האב[2].
אביו, חבר המפלגה הרפובליקנית, היה חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית מ-1951 עד 1964, כנציג מחוז רפובליקני מסורתי במזרח טנסי. בייקר למד בבית הספר מקלי (McCallie), ולאחר שסיים את לימודיו שם, החל ללמוד באוניברסיטת טולנה שבניו אורלינס, לואיזיאנה. במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא אומן במתקן חיל הים של ארצות הברית בקמפוס של אוניברסיטת הדרום בסוואני במסגרת תוכנית אימון V-12 של צי ארצות הברית. הוא שירת בצי מ-1943 עד 1946 וסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים באוניברסיטת טנסי בשנת 1949. באותה שנה, הוא התקבל לבר המשפטים טנסי והחל לעבוד כעורך דין[3].
הרוטונדה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת טנסי נקראת עכשיו על שמו של בייקר. בעודו נושא נאום בתחילת טקס סיום הלימודים של נכדו באוניברסיטת המדינה של מזרח טנסי בג'ונסון סיטי ב-5 במאי 2007, לבייקר הוענק תואר דוקטור לשם כבוד[4].
בסנאט של ארצות הברית
בייקר החל את הקריירה הפוליטית שלו ב-1964, כאשר הפסיד לדמוקרט הליברלי רוס באס בבחירות לסנאט על מקומו של הסנאטור המנוח אסטס קאפובר. בבחירות לסנאט 1966, הפסיד באס בבחירות המקדימות הדמוקרטיות את מועמדותו לסנאט למושל לשעבר פרנק קלמנט, ובייקר זכה במועמדות הרפובליקנית כאשר ניצח את קנת רוברטס עם 112,617 (75.7%) לעומת 36,043 (24.2%) קולותיו של רוברטס[5]. בייקר זכה בבחירות הכלליות, כשהוא מנצל את כישלונו של קלמנט להמריץ את הבסיס הדמוקרטי.
בבחירות עצמן זכה בייקר ב-55.7% מהקולות. בייקר הפך אז לסנאטור הרפובליקני הראשון מטנסי מאז תקופת השיקום והרפובליקני הראשון שנבחר באופן פופולרי לסנאט ממדינה זו.
בייקר נבחר מחדש ב-1972 ושוב ב-1977, ותקופת כהונתו נעה בין ה-3 בינואר 1967 עד ל-3 בינואר 1985. ב-1969 הוא כבר היה מועמד לתפקיד מנהיג המיעוט שנפתח עם מותו של חמו, אוורט דירקסן, אך בייקר הובס ברוב של 19-24 על ידי יו סקוט[6]. בתחילת הקונגרס הבא בשנת 1971, בייקר התמודד שוב לתפקיד זה, והפעם הפסיד לסקוט ברוב של 20-24[7].
הנשיא ריצ'רד ניקסון ביקש מבייקר ב-1971 למלא אחד משני המושבים הריקים בבית המשפט העליון של ארצות הברית. לאחר שבייקר התמהמה עם ההצעה, שינה ניקסון את דעתו ומינה את ויליאם רנקוויסט במקום זאת[8].
בשנים 1973-1974 הפך בייקר לחבר המיעוט החשוב ביותר בוועדת הסנאט, בראשותו של הסנאטור סם ארווין, שחקרה את פרשת ווטרגייט. בייקר התפרסם על ששאל, "מה הנשיא ידע? ומתי נודע לו?"[9].
כאשר יו סקוט פרש מהקונגרס של ארצות הברית, נבחר בייקר למנהיג המיעוט בסנאט בשנת 1977 על ידי עמיתיו הרפובליקנים, תוך שהוא מביס את רוברט גריפין, ברוב של 19-18. בייקר מילא שתי תקופות כהונה כמנהיג המיעוט בסנאט (1977-81) ושתי כהונות כמנהיג הרוב בסנאט (1981-1985).
בייקר הוזכר לעיתים תכופות על ידי גורמים פנימיים כמועמד אפשרי לסגן נשיא ארצות הברית כעמיתו למרוץ של הנשיא המכהן ג'רלד פורד בשנת 1976. על פי מקורות רבים, בייקר היה מועמד מוביל למשרה זו, אבל אז הוא גילה כי אשתו, ג'וי, הייתה אלכוהוליסטית[10]. פורד בחר לבסוף בסנאטור מקנזס בוב דול.
בייקר התמודד לנשיאות ארצות הברית ב-1980, אך יצא מהמירוץ למועמדות הרפובליקנית לאחר שהפסיד לג'ורג' הרברט ווקר בוש באספות הבחירה באיווה. טד סטיבנס שימש כמנהיג המיעוט בפועל במהלך מסע הבחירות הראשי שלו.
לאחר הקריירה בסנאט
בייקר לא ביקש להיבחר מחדש לסנאט ב-1984. את מקומו בסנאט ירש חבר הקונגרס הדמוקרטי ולימים סגן הנשיא אל גור.
בשנת 1984 עוטר בייקר במדליית החירות הנשיאותית.
כעדות למיומנותו של בייקר במשא ומתן וכמתווך ישר, מינה אותו הנשיא רונלד רייגן לראש סגל הבית הלבן במהלך כהונתו השנייה (1987-1988). רבים ראו בכך צעד של רייגן לתיקון יחסיו העכורים עם הסנאט, שהידרדרו במקצת בתקופת כהונתו של ראש הסגל הקודם, דונלד רגן.
בשנת 2003 הוקם "המרכז למדיניות ציבורית ע"ש הנרי ה. בייקר הבן" באוניברסיטת טנסי. סגן הנשיא דאז, דיק צ'ייני, נשא נאום בטקס הפתיחה משכן המרכז. עם השלמת המבנה ב-2008 סייעה שופטת בית המשפט העליון, סנדרה דיי או'קונור, בהקדשת המבנה על שמו של בייקר.
בשנים 2001-2005 כיהן כשגריר ארצות הברית ביפן.
נפטר ב-26 ביוני 2014 בהאנטסוויול, טנסי.
לקריאה נוספת
- James Annis, Howard Baker: Conciliator in an Age of Crises, Madison Books, 1995, מסת"ב 1-56833-032-4
- John Dean, Rehnquist Choice: The Untold Story of the Nixon Appointment that Redefined the Supreme Court, Free Press, 2001, מסת"ב 0-7432-2979-7
קישורים חיצוניים
- הווארד בייקר הבן, באתר במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (ב(באנגלית))
הווארד בייקר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- הווארד בייקר, באתר C-SPAN (ב(באנגלית))
- שגריר ארצות הברית ביפן: תומך בהחלטה לא לסגת מעיראק, 27 באוקטובר 2004
הערות שוליים
- ^ Howard Baker, Senate prince showed great statesmanship, באתר The Olympian, 1 ביולי 2014
- ^ Nancy Kassebaum and Howard Baker, באתר ניו יורק טיימס, 8 בדצממבר 1996
- ^ הווארד בייקר הבן, במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ^ UTK Awards Sen. Howard Baker First Honorary Doctorate, באתר הרשמי של אוניברסיטת המדינה של מזרח טנסי
- ^ TN US Senate - R Primary
- ^ Republicans Choose Scott Floor Leader
- ^ Senate Leader Battles: Kennedy Out, Scott In
- ^ Renchburg's the One!, באתר ניו יורק טיימס, 4 בנובמבר 2001
- ^ יואב קרני, מה הנשיא ידע - ומתי נודע לו?, באתר גלובס, 13 ביולי 2017
- ^ Joy Baker, a Recovered Alcoholic, Rejoins the Washington Scene, באתר ניו יורק טיימס, 27 במרץ 1977
- שגרירי ארצות הברית ביפן
- אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
- מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
- טנסי: אישים
- מעוטרי מסדר פרחי הפאולוניה
- קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1980
- חברי הסנאט של ארצות הברית מטנסי
- ראשי הסגל של הבית הלבן
- סנאטורים חברי המפלגה הרפובליקנית
- נפטרים ב-2014