קוליבריים

קוליבריים
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
תת־מחלקה:	עופות בתראים
קבוצה:	סטריסורס
סדרה:	קוליבראים
משפחה:	קוליבריים
סוגים
	כ-100 סוגים
שם מדעי
	Trochilidae

קוליבריים או יונקי הדבש (שם מדעי: Trochilidae) היא משפחת עופות קטני גוף מסדרת הקוליבראים (Trochiliformes). משפחה זו כוללת את מיני העופות הקטנים בעולם.

אטימולוגיה

לעיתים קרובות מבלבלים בין קוליבריים לבין הצופיות, אולם מדובר בשתי משפחות שונות מבחינה טקסונומית: בעוד הצופיות הן משפחה בסדרת ציפורי השיר והן נפוצות ביבשת אפריקה וגם בישראל, הקוליבריים הם משפחה בסדרת הקוליבראים, והם נפוצים ביבשת אמריקה בלבד. בלבול זה נובע ממאפיינים פיזיים ואקולוגיים דומים של שתי הציפורים - גודלן הזעיר, צבעיהן המרהיבים ומקורן הארוך והמעוקל, וכן תזונתן, המבוססת בעיקרה על צוף פרחים.

בשנות ה-30 בארץ ישראל הייתה הצופית הבוהקת ציפור נדירה ביותר שנחקרה אך מעט, וחיה בעיקר בנאות מדבר. היא נקראה באותה תקופה "יונק דבש", שם שניתן לה ככל הנראה על ידי החוקר ישראל אהרוני, אך שמה שונה רשמית ל"צופית" ב-1958 על ידי ועדת שמות מיוחדת שהוקמה על מנת לפתח את השפה העברית ולתת שמות מתאימים לצמחים ובעלי חיים שונים שלא היה להם שם מוסכם עד אז. העילה לשינוי השם הייתה שהציפור איננה יונקת את הצוף אלא מלקקת אותו מתוך הפרחים, וכן משום שחלק ניכר ממזונה הוא בכלל חרקים. הקוליברי אמנם משתמש בלשון לצורך שאיבת צוף מהפרחים אך עושה זאת באמצעות גלגול הלשון על מנת ליצור מעין כלי יניקה, ולכן אולי "יונק דבש" מתאים לו יותר.

קיימות שתי משפחות נוספות של ציפורים, דבשניים ונקרות פרחים, אשר דומות לקוליבריים ולצופיות במראה ובהתנהגות, ואף הן התפתחו כל אחת באופן עצמאי. אזור תפוצתן הוא אסיה, אוסטרליה ואוקיאניה.

באנגלית נקרא הקוליברי Hummingbird, וזאת בשל קול הזמזום שנוצר בעקבות הרפרוף המהיר בכנפיו.

תפוצה

הקוליברי נפוץ ביבשת אמריקה בלבד, החל בדרום קנדה ואלסקה שבאמריקה הצפונית ועד ארץ האש, בקצה הדרומי ביותר של אמריקה הדרומית. למרות זאת, רוב המינים חיים באזורים הטרופיים של דרום אמריקה. מינים רבים של קוליברי נודדים מרחקים גדולים יחסית בין אמריקה הדרומית והצפונית. רוב מיני הקוליברי שבארצות הברית וקנדה, שבהם האקלים קר יחסית, מהגרים אל אזוריה החמים של אמריקה הדרומית עם בוא החורף, אף על פי שכמה מינים נשארים בצפון גם בחורף.

מראה וממדים

הקוליברי נודע בעיקר בזכות ממדיו הזעירים ובשל יכולתו לרחף באוויר באותו מקום על ידי רפרוף מהיר מאוד של כנפיו, בין 12 ל-90 פעמים בשנייה.

המין קוליברי זעיר מצוי (Mellisuga helenae) הנפוץ בקובה, הוא הקטן ביותר במשפחת הקוליבריים והוא למעשה העוף הקטן בעולם. משקל ממוצע של פרט בוגר של מין זה הוא בין 1.5 ל-2.5 גרם ואורכו אינו עולה על 5 סנטימטרים. במשפחת הקוליבריים כ-330 מינים שונים. מינים נפוצים וגדולים מעט יותר של קוליברי, כמו למשל קוליברי אדום-הגרון (Archilochus colubris), שוקלים בממוצע בין 4 ל-6 גרמים, ואורכם, כולל המקור והזנב, בין 8 ל-12 סנטימטרים. הגדול ביותר הוא קוליברי ענק (Patagona gigas) ששוקל עד 24 גרם ואורכו עד 23 ס"מ.

נוצות הקוליברי מרהיבות מראה. ברוב הסוגים, נוצות הזכרים צבועות בצבעים כהים, בעיקר גוונים מתכתיים של ירוק, כחול וצהוב, ואילו נוצות הנקבה בדרך כלל בגוונים חדגוניים יותר, כדומת שחור, אפור, חום וירקרק. המקור ארוך ומעוקל כדי למצוץ צוף ביתר קלות. הלשון והזנב ארוכים מאוד, במינים אחדים אף יותר מאורך הגוף.

תעופה

הקוליברי הוא העוף היחיד המסוגל, בזכות חבטות כנפיו המהירות ומבנה הכנפיים הייחודי, לעוף למעלה ולמטה, אחורה וקדימה, ימינה ושמאלה, ואף לרחף באותו המקום. רפרוף הכנפיים כה מהיר, עד כי לעיתים קרובות בני אדם אינם יכולים לעקוב אחר הכנפיים ורואים את הקוליברי המעופף ככתם מטושטש.

ניתן לעקוב אחרי תנועת כנפיו של הקוליברי כהלכה רק על ידי מצלמה המצלמת את תנועות כנפיו כל כמה אלפיות שנייה. מחקרים שונים בדקו את אופן הריחוף של הקוליברי; וכיום ידוע כי יכולתו לעוף למגוון צדדים ולהישאר באוויר קיימת כתוצאה ממבנה הכנפיים הייחודי והסתמכות על זרמי אוויר, כמו גם על נפנוף כנפיים מהיר מאוד ועל ממדי גופו הזעירים. בשל גודלו ואופן התעופה שלו, היו כאלה שהחשיבו במשך השנים את הקוליברי לחרק ולא לעוף, אולם זו שגיאה.

תזונה

הקוליברי ניזון בעיקר מצוף פרחים שונים. בנוסף, הקוליברים אוכלים גם חרקים קטנים (בעיקר הגוזלים והצעירים שבהם, אולם לעיתים גם הבוגרים, וזאת בשל מנת החלבון שהחרקים מספקים) אותם הם מוצאים על הקרקע, באוויר, ולעיתים על שפת הפרח שממנו הם יונקים. כדי לינוק את הצוף, הקוליברי לא מתיישב על הפרח או פורץ אליו; הוא מתעופף במקומו, מקורו המעוקל נכנס אל תוך הפרח ותוך כדי הוא שולח את לשונו הארוכה והגמישה כדי להביא את הצוף או החרקים אל פיו.

בעת יניקת הצוף נדבקים אבקנים שונים אל גופו, לשונו ומקורו של הקוליברי, וכשהוא עובר מפרח לפרח הוא מעביר למעשה את האבקנים ובכך מסייע בתהליך הרבייה של הפרחים. פרחים רבים בדרום אמריקה מואבקים על ידי הקוליברי בצורה זו.

חילוף חומרים

קצב חילוף החומרים של הקוליברי בזמן מעופו הוא הגבוה ביותר בקרב כל בעלי החיים מלבד החרקים, דבר הכרחי בשל קצב צריכת האנרגיה העצום, יחסית לגודל גופו, של גוף הקוליברי בעת מעופו. בשל כך, הוא נצרך לכמות מזון רבה מאוד. גם לבו של הקוליברי חזק מאוד, אצל אחד מסוגי הקוליבריים, למרות גודלו הזעיר קצב פעימת הלב יכול להגיע ל-1,260 פעימות לדקה^[1] אצל שאר הסוגים קצב הלב יגיע ל-50 עד 160 פעימות, וזאת בשל המאמץ האדיר הכרוך במעופו. רוב מיני הקוליברים צורכים במשך יום אחד צוף וחרקים העולים על משקל גופם, וכדי לעשות זאת הם צריכים לבקר במאות פרחים במשך היום.

למרות זאת, במשך הלילה והשינה מאט הקוליברי את קצב חילוף החומרים ודרישת גופו למזון. בזמן השינה, הם נכנסים למצב הדומה לתרדמת חורף קצרה, שבה גופם מתפקד בצורה איטית במידה משמעותית. במשך השהות במצב זה, פעימות הלב וקצב הנשימה צונחים באופן דרמטי, כדי לתת לגופם לנוח ולהקטין עד כמה שניתן את צרכיו.

כמו עופות רבים אחרים, כדי לעוף למרחקים גדולים ללא עצירה מאחסן הקוליברי בגופו כמות מסוימת של שומן ממנה הוא ניזון בזמן המעוף.

רבייה

עם בוא האביב עונת הטלת הביצים מתחילה. הנקבה בונה קן העשוי ומרופד בנוצות, טחב, ענפים ועלים יבשים וחזזיות, שלעיתים קרובות דבוקים יחדיו בקורי עכביש. בדרך כלל מטילה הנקבה שתי ביצים לבנות. מטבע הדברים, הביצים קטנות מאוד, אולם גדולות יחסית לקוליברי בוגר. משך הדגירה על הביצים נע בין 14 ל-19 ימים. הזכר אינו מסייע כלל לנקבה בדגירה על הביצים או בשמירה על הגוזלים. הגוזלים שבקעו ניזונים מחרקים עשירים בחלבון שאמם תפסה למענם ומקיאה אותם אל הגוזלים כשהם מעוכלים חלקית.

הקוליברי והאדם

הקוליברי הוא בעל חיים סקרן מאוד, הבוחן כל פרט חדש בסביבתו, ולכן ניתן להרגיל אותו להתקרב אל בני אדם, וזאת בעזרת בניית מתקני האכלה שבהם מונח, בדרך כלל, סוכר לבן פשוט יחד עם מים (כלומר, מי סוכר). תערובת זו היא הטובה ביותר לקוליברי, מפני שהיא הקרובה ביותר לצוף שממנו הוא ניזון בטבע. אנשים רגילים כמו גם צפרים רבים, בונים תחנות האכלה כדי לצפות מקרוב באופן האכילה והתעופה המיוחד של הקוליברי.

הקוליברי נחשב לקדוש במספר תרבויות שנעלמו בדרום אמריקה, בהן ניתן למנות את האצטקים, שלהם היה אליל בדמותו. בפרו נמצא אתר ארכאולוגי, "קווי נסקה" שמו, שבו צורת קוליברי חקוקה על אזור ענק של עשרות מטרים, וישנן השערות שונות לגבי מטרתו.

במשך תקופות שונות נהגו בני אדם לצוד את ציפורי הקוליברי למען פחלוצם או נוצותיהם היפות. במשך המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים נהוג היה באירופה לשבץ פוחלצי קוליברי בכובעיהן או חליפותיהן של נשים בנות המעמד הגבוה. הציד המתמשך הביא את הקוליברי לכדי סכנת הכחדה, אולם אופנה זו חלפה מן העולם והמין ניצל.

סיסטמטיקה וטקסונומיה

בשל המבנה המורפולוגי והאנטומי שלהם, הקוליבריים מוינו בעבר הקרוב כמשפחה בסדרת הסיסאים, יחד עם משפחות הסיסיים והסיסיים המצוייצים. בעבר הרחוק יותר הם שויכו לסדרות התחמסאים, הקוליוסאים וציפורי השיר. בתחילת המאה ה־21 הוצע להפרידם לסדרה נפרדת בשם קוליבראים, אולם החוקרים טרם הגיעו להסכמה בנושא.

המשפחה כוללת כ־100 סוגים בקירוב בשני תתי־משפחות.