טירפיץ (אוניית מערכה, 1939)

שגיאות פרמטריות בתבנית:פירוש נוסף
פרמטרי חובה [ נוכחי ] חסרים

טירפיץ

אוניית המערכה טירפיץ, 1942
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	קריגסמרינה
דגל הצי
סדרה	ביסמרק
אוניות בסדרה	ביסמרק, טירפיץ
ציוני דרך עיקריים
הוזמנה	14 ביוני 1936
הושקה	1 באפריל 1939
תקופת הפעילות	25 בפברואר 1941 – 12 בנובמבר 1944 (3 שנים ו־37 שבועות)
אחריתה	הוטבעה על ידי מפציצי אוורו לנקסטר של חיל האוויר המלכותי ב-12 בנובמבר 1944, בצפון נורווגיה
מיקום	69°38′50″N 18°48′30″E
מידות
הֶדְחֶק	רגיל: 42,900 טון, מקסימלי: 53,500 טון
אורך	253.6 מטר, 241.7 מטר בקו המים
רוחב	36 מטר (בקו המים)
שוקע	9.9 מטר, 10.6 מטר בהדחק מקסימלי
נתונים טכניים
מהירות	30.8 קשרים
גודל הצוות	2,065 (1,962 מלחים, 103 קצינים)
טווח שיוט	16,400 ק"מ במהירות 19 קשר
הנעה	12 דודי קיטור המזינים 3 טורבינות קיטור בהספק 163,026 כוח סוס
צורת הנעה	3 מדחפים בעלי שלושה להבים וקוטר 4.70 מטר
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון (לאורך קו המים) - 145 עד 320 מ"מ מחיצות פנימיות - 220 מ"מ שריון סיפון - 50 עד 120 מ"מ צריחי תותחים - 120 עד 360 מ"מ גשר - 360 מ"מ
חימוש	8 תותחים 380 מ"מ, בארבעה צריחים (2 * 4) 12 תותחים 150 מ"מ 16 תותחים 105 מ"מ 16 תותחים 37 מ"מ 12 תותחים 20 מ"מ (בודדים) 72 תותחים 20 מ"מ (בצריחים של ארבעה קנים) 2 משגרי טורפדו 533 מ"מ, ארבעה צינורות בכל משגר
מטוסים	ארבעה מטוסים ימיים אראדו Ar 196, עם מעוט

טירפיץ הייתה אוניית מערכה של הקריגסמרינה במלחמת העולם השנייה, אונייה אחות של אוניית המערכה ביסמרק. היא נקראה על שם אדמירל אלפרד פון טירפיץ, מפקד הצי הגרמני במלחמת העולם הראשונה. טירפיץ נשאה חימוש עיקרי בקוטר של 15 אינץ', 380 מ"מ, והייתה אוניית המלחמה הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם באירופה, ואחת הכבדות ביותר שנבנו אי פעם בעולם כולו. עם זאת, תותחיה הופעלו רק פעם אחת במהלך קיומה, והיא יצאה רק פעמים ספורות לפעילות מבצעית. זאת, עקב המגבלות הכבדות שהוטלו על הפעלתה בידי היטלר. במשך רוב המלחמה עגנה בנורווגיה, שם היווה עצם נוכחותה איום כבד על בעלות הברית, ובמיוחד על השיירות הארקטיות.

שירות מבצעי

טירפיץ הושקה ב-1 באפריל 1939, ונכנסה לשירות ב-25 באפריל 1941, כשמונה חודשים לאחר כניסתה לשירות של אוניית האחות, ביסמרק. משימתה הייתה דומה: לפגוע בנתיבי השיירות לבריטניה, כחלק מהמתקפה הגרמנית עליהן. מהירותן הגבוהה של אוניות המערכה וחימושן הכבד הפכו אותן לאיום חמור מאוד לשיירות לבריטניה. ראו גם: המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מתקפת אוניות השטח.

ההשפעה המכריעה ביותר של טירפיץ הייתה על שיירת PQ 17, אף על פי שכלל לא השתתפה בקרב. ב-4 ביולי 1942 הגיע לאדמירליות הבריטית מידע, על פיו אוניית המערכה טירפיץ, יחד עם אוניית המערכה זוטא אדמירל שר והסיירת הכבדה אדמירל היפר, בליווי כמה משחתות, עזבו את טרונדהיים בדרך ליירוט השיירה. לאוניות הסוחר, כמו גם לאוניות הליווי, לא היה כל סיכוי כנגד טירפיץ לו היו ממשיכות בשיירה. מפקד הצי הבריטי, אדמירל דדלי פאונד, התלבט קשות במשך כמה שעות, ואז הורה לאוניות הליווי לחזור על עקבותיהן, ולאוניות השיירה עצמן להתפזר ולהגיע עצמאית למורמנסק. רק אוניות הליווי הקרוב נותרו עם השיירה. בפועל, לא הייתה טירפיץ בדרכה לשיירה; אוניית המערכה הגרמנית רק עברה ממעגן אחד לשני. ואולם בשל החשש הכבד מהתקפה אפשרית של טירפיץ החליט פאונד כי רק פיזור השיירה יכול היה להציל אותה מהתקפת אוניות שטח, אך הפך את אוניות הסוחר לטרף קל עבור צוללות ומטוסים. מתוך 35 אוניות סוחר שיצאו לשיירה, שתיים חזרו בתחילת המסע עקב תקלות, ו-24 טובעו בידי צוללות ומטוסים. רק תשע הגיעו למורמנסק. אוניות סוחר בנפח כולל של 142,500 טון הוטבעו; 153 ימאים טבעו יחד עמן. 200 מטוסים, 430 טנקים, 3,350 משאיות ו-93,316 טון של ציוד צבאי אבדו. טירפיץ עצמה יצאה לקראת השיירה למחרת, אך חזרה לנמל תוך כמה שעות, כאשר הסתבר שהצוללות והמטוסים ישמידו את השיירה הרבה לפני שטירפיץ תגיע לזירה.

זמן קצר לאחר כניסתה של טירפיץ לשירות, הוטבעה ביסמרק על ידי הצי המלכותי הבריטי (ב-27 במאי 1941). היטלר החל לאבד את אמונו באוניות השטח של הצי הגרמני, ומאידך החל הפיקוד הגרמני העליון לחשוש מפלישה בריטית לנורווגיה. חשש זה התעצם לאחר פשיטה מוצלחת של הקומנדו הבריטי על האי Vågsøy בדרום נורווגיה כתוצאה מכך, הורה היטלר להעביר למימי נורווגיה את רוב עתודות צי השטח הגרמני: טירפיץ, אוניית המערכה זוטא ליצו, סיירת המערכה שרנהורסט וגנייזנאו, והסיירות הכבדות פרינץ אויגן ואדמירל היפר. סיבה נוספת להעברת אוניות אלה צפונה היה תחילת פעילותן של השיירות הארקטיות; ריכוז זה של אוניות כבדות היווה איום מתמיד על השיירות הארקטיות וריכז אליו משאבים רבים של הצי הבריטי, אך מאידך ניטרל כוח זה, שיכול היה להסב נזק רב בזירות אחרות.

פעילות התקפית של טירפיץ

מבצע Sportpalast

בתחילת מרץ 1942 ניסו הגרמנים ליירט שתי שיירות ארקטיות: PQ-12, שיצאה מאיסלנד ב-1 במרץ לכיוון מורמנסק, ו-QP-8, שיצאה באותו תאריך בערך חזרה ממורמנסק לאיסלנד. טירפיץ, יחד עם שלוש משחתות, יצאה ב-5 במרץ לגיחה שנקראה "מבצע Sportpalast" (היכל ספורט). הכוח הגרמני הפליג לכיוון ביירנייה (אי מצפון לנורווגיה) אך לא הצליח למצוא את השיירות, למעט אוניית סוחר בודדת, שטובעה באש אחת המשחתות. ב-9 במרץ גילו מטוסים של נושאת המטוסים הבריטית Victorious את טירפיץ; מפקד השייטת הגרמנית חשש ממתקפה אווירית והחליט לחזור לבסיסו.

מבצע Rösselsprung

בקיץ 1942 נערך הקריגסמרינה למבצע נוסף ליירוט השיירות הארקטיות. טירפיץ, יחד עם אוניית המערכה זוטא אדמירל שר והסיירת הכבדה אדמירל היפר, ובליווי תשע משחתות, נערכו בנורווגיה לקראת יציאה לגיחה נגד השיירות. מבצע זה נקרא Rösselsprung (מהלך הפרש). במקביל, יצאה השיירה PQ-17 מאיסלנד, ב-27 ביוני. ב-4 ביולי יצא כוח המשימה הגרמני מבסיסו, בדרך לבסיס אחר; המודיעין הבריטי קיבל התראה על יציאת כוח המשימה מבסיסו, וסבר שפניו מועדות לתקיפת השיירה. החשש מפני טירפיץ היה עצום; לו הייתה מגיעה לקרבת השיירה, לא הייתה אף אונייה שהייתה יכולה לעמוד בפניה (כולל כוח הליווי הגדול שהיה לשיירה). באחת הפקודות המפורסמות והיותר שנויות במחלוקת במלחמה, הורה לורד הים הראשון, דדלי פאונד לשיירה להתפזר ולנוע בעצמן לברית המועצות, ולכוח הליווי לחזור. משהתפזרה השיירה, לא הייתה לאוניות הסוחר הגנה; מטוסים וצוללות תקפו אותן והטביעו 26 מתוך 37 אוניות שהיו בשיירה. טירפיץ עצמה יצאה לים בעקבות השיירה רק ב-5 ביולי, אך שבה לאחר מספר שעות לבסיסה משהסתבר שכוחות האוויר וזרוע הצוללות כבר השמידו את רובה של השיירה.

מקורות רוסיים טוענים שבמהלך קרב זה תקפה הצוללת הרוסית К-21 את טירפיץ; לטענת הצי הרוסי, ירתה הצוללת על האונייה ארבעה טורפדות ושמעה שתי התפוצצויות. היסטוריונים בריטים וגרמנים מכחישים את קיומה של פגיעה כזו, אך ברוסיה נלמדת תקיפה זו כתקיפה קלאסית של צוללת. ב-6 ביולי נצפתה טירפיץ נעה במהירות איטית יחסית של 12 קשרים (במקום 20 קשרים כמקובל), וייתכן שהדבר מצביע על פגיעה. מ-8 ביולי 1942 עד 6 בספטמבר 1943 נשארה טירפיץ בנמלי טרונדהיים ונרוויק, בנורווגיה, ייתכן שלשם שיפוצים.

מבצע Sizilien

במהלך המלחמה ניסו הצדדים השונים להשתלט על האי סבאלברד (שפיצברגן) שמצפון לנורווגיה. עיקר חשיבותו של האי הייתה לצורך הקמת תחנות לחיזוי מזג האוויר. שני הצדדים הקימו תחנות חיזוי על האי; במבצע Sizilien (סיציליה), יצאה טירפיץ, בליווי הסיירת "שרנהורסט" ותשע משחתות, להפגיז את מתקני החוף של בעלות הברית, ולחפות על נחיתתם של חיילים גרמנים באי. המבצע נמשך שלושה ימים, החל מ-6 בספטמבר 1943 ועד 9 בו, והייתה זו הפעם היחידה שבה ירתה טירפיץ בתותחיה הראשיים; התוצאה הייתה גרועה למדי, ובשלב מסוים ירתה טירפיץ על החיילים הגרמניים. לאחר מספר ימים נסוג הכוח הגרמני, כיוון שמול העליונות הימית המוחלטת של בעלות הברית לא היו הגרמנים יכולים לתספק אותו.

התקפות בריטיות על טירפיץ

טירפיץ, כאמור, היוותה איום חמור ביותר על השיירות הבריטיות, ולכן עשו הבריטים כמה וכמה ניסיונות לטבע את האונייה. נוסף לכל אלה, ניסיון בולט, אם כי עקיף, לפגוע בתחזוקת האונייה, או לחלופין, להגביל את מרחב פעילותה, היה הפשיטה על סן-נאזר. זאת כיוון שבסן-נאזר נמצא מבדוק יבש, היחיד בחוף האטלנטי מדרום לתעלת למאנש.

הניסיון הראשון

ניסיון זה נעשה באמצעות "טורפדו אנושי": טילי טורפדו שכוונו למטרתם על ידי צוללנים, שהיו אמורים לנטוש אותם במרחק קצר מהמטרה. המבצע נקרא מבצע "כותרת" (Title), ונועד להתבצע ב-30 באוקטובר 1942; אוניית הדיג ועליה הטורפדות הצליחה להגיע למרחק כ-25 ק"מ מן המטרה, אך בשל תקלות טכניות רבות נזנח המבצע.

מבצע Source

ערך מורחב – מבצע מקור

הניסיון הבא היה ב-1943, במסגרת מבצע "מקור" (source); ההתקפה עצמה התרחשה ב-21 בספטמבר. טירפיץ, יחד עם הסיירת שרנהורסט, עגנו בפיורד ליד העיירה Kåfjord, בצפון נורווגיה. שתי צוללות ננסיות בריטיות הצליחו להגיע אל תוך המעגן (לאחר שהפליגו למעלה מ-1,600 קילומטרים, עברו דרך שדה מוקשים, חמקו מרשתות נגד צוללות, ולא התגלו על ידי עמדות האזנה של הגרמנים); הן הצמידו לטירפיץ שני מטעני חומר נפץ במשקל 4 טונות כל אחד. שתי הצוללות טובעו לאחר מעשה, וצוותיהן נפלו בשבי; מפקדיהן זכו בצלב ויקטוריה. טירפיץ לא טבעה, אך נפגעה קשות, וכ-500 טונות מים חדרו אליה. האונייה הושבתה למשך מספר חודשים.

מבצע Tungsten

באפריל 1944 הייתה טירפיץ כשירה שוב לפעילות. כדי להתמודד עם האיום המחודש, יצאו הבריטים למבצע נוסף להטבעת האונייה. הכוונה הפעם הייתה לפגוע בה באמצעות מטוסים, שיוזנקו אליה מנושאות מטוסים. המבצע נקרא "טונגסטן", והשתתפו בו כמעט 30 אוניות של שייטת הבית (Home Fleet) של הצי הבריטי: שתי אוניות מערכה, שתי נושאות מטוסים, חמש נושאות מטוסים קלות (Escort Carrier), שתי סיירות, שש עשרה משחתות ושתי אוניות עזר לתדלוק הצי. נעשה מאמץ רב להסוות את יציאת הצי מסקפה פלו; ב-2 באפריל - יום אחד לפני התאריך המתוכנן - הוזנקו המטוסים לתקיפה, והצליחו להפתיע את טירפיץ, שעדיין הייתה במבחנים לקראת יציאתה לפעילות מבצעית.

ההתקפה בוצעה בשני גלים של מפציצי טורפדו מדגם פיירי ברקודה. המטוסים נשאו מגוון רחב של חימוש: פצצות נגד צוללות, שתוכננו להתפוצץ בעומק המים שליד האונייה, פצצות חודרות שריון, שנועדו לחדור את הסיפון המשוריין ולהתפוצץ בתוך האונייה, ופצצות רגילות שנועדו לפגוע במבנים העליונים, בצוות ובחימוש הנ"מ. ההתקפות החלו בשעה 5:30 לפנות בוקר, ועד השעה 8:00 הסתיימה התקיפה. הגנת הנ"מ של האונייה (שלה עצמה ושל התותחים על החוף שהגנו עליה) הייתה גרועה ולא מסודרת, והבריטים איבדו רק שלושה מטוסים. 122 מלחים נהרגו בתקיפה ו-300 נוספים נפצעו (בהם רב החובל). לאונייה נגרם נזק רק במבנה העל שלה, והפצצות לא חדרו את הסיפון ולא נגרם נזק מתחת למים; אף על פי כן, הושבתה האונייה לכחודשיים.

מבצעי תקיפה נוספים של הצי הבריטי

מטוס פיירי ברקודה סימן 2, מפציץ הטורפדו של הצי הבריטי. מפציצים מסוג זה השתתפו בכל תקיפות הצי הבריטי על טירפיץ

מבצעי תקיפה אווירית נוספים שתוכננו כנגד טירפיץ ב-24 באפריל (מבצע Planet, "כוכב לכת"), ב-15 במאי (מבצע Brawn, "איתנות") וב-28 במאי (מבצע Tiger Claw, "ציפורן הטיגריס") בוטלו כולם בשל קשיי מזג אוויר. ב-17 ביוני תקפו 44 מפציצי "ברקודה", בחיפוי כ-50 מטוסי קרב שוב את טירפיץ. הפעם היו הגרמנים ערוכים טוב בהרבה: המטוסים התוקפים זוהו בשלב מוקדם מאוד וההתראה לאונייה ניתנה בזמן. צוות האונייה הפעיל מסך עשן כבד, בסיוע עשן שהופעל מהחוף, והמטוסים התוקפים לא הצליחו לפגוע באונייה כלל. שני מטוסים בריטים הופלו בתקיפה זו, שנקראה מבצע Mascot, "קָמֵע".

טירפיץ שוקמה ברמה כזו שהייתה יכולה לצאת למבחנים בים, לקראת חזרתה לשירות, באוגוסט 1944. הצי הבריטי המשיך בשורת תקיפות מהאוויר, ממטוסים שהוזנקו מנושאות מטוסים, על טירפיץ. ב-22 באוגוסט בבוקר ובערב (מבצע Goodwood 1 ומבצע Goodwood 2, בהתאמה), אך בשל עננות נמוכה לא השיגו פגיעות. מבצע שלישי בסדרה זו (Goodwood 3), שנערך ב-24 באוגוסט, היה ההתקפה הכבדה ביותר של מטוסי הצי על טירפיץ. 33 מפציצי "ברקודה", נושאים פצצות חודרות שריון בנות 726 ק"ג, יחד עם מטוסי F6F הלקט, F4U קורסייר, ופיירי פיירפלי, שגם הם נשאו (בחלקם) פצצות כאלה, תקפו את טירפיץ. המטוסים תקפו מכמה כיוונים בבת אחת כדי לבלבל את הגנת הנ"מ, ולמרות מיסוך העשן השיגו פגיעות טובות. פצצה אחת השביתה זמנית את אחד מצריחי התותחים; פצצה נוספת חדרה את שריון הסיפון ועברה גם את הסיפון שתחתיו, ואולם לאכזבתם הרבה של הבריטים לא התפוצצה. לו הייתה מתפוצצת, הייתה האונייה טובעת. כוח המשימה שב לבסיסו, ובדרך נפגעה אחת מנושאות המטוסים מצוללת, אך הצליחה לשוב לבסיסה.

המבצע האחרון בסדרה זו, Goodwood 4, התבצע ב-29 באוגוסט, אך הגרמנים הבחינו בעוד מועד במטוסים הבריטים, מסך עשן הופעל, והמטוסים לא הצליחו לזהות את האונייה ולפגוע בה. רצף ההתקפות של הצי, שנמשך מספטמבר 1943 בהתקפות הצוללות הננסיות, נטרל את טירפיץ, ואולם האחריות להשמדתה הסופית הועברה כעת לפיקוד המפציצים.

התקפות חיל האוויר המלכותי

חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר האמריקני הציעו במשך שהותה של טירפיץ בנורווגיה מספר הצעות לתקיפת האונייה, אך הן לא הגיעו לידי מיצוי.

חיל האוויר המלכותי צבר ניסיון רב בהפצצות דיוק במשך המלחמה, ובמיוחד הצטיינה בכך טייסת 617 (שנודעו בשם "פורצי הסכרים", Dambusters). גורם נוסף ומשמעותי מאוד היה פיתוח פצצה מיוחדת, במשקל 5 טון, בשם טולבוי (Tallboy). פצצה זו נישאה על ידי מפציצי אברו לנקסטר, וחיל האוויר הבריטי התמחה בהטלת דיוק של פצצה זו.

מפציץ אברו לנקסטר. מפציצים מדגם זה שימשו את חיל האוויר המלכותי בתקיפת טירפיץ (המפציצים בגיחות האחרונות הותאמו לטיסה לטווח ארוך מאוד ושונו מעט).

הבעיה הייתה, שטירפיץ עגנה באותה תקופה (ספטמבר 1944) בצפון נורווגיה, ב-Kåfjord. המרחק מבריטניה היה גדול מדי מכדי שמפציץ לנקסטר יוכל לטוס ולחזור. לפיכך, נשלחו בלילה שבין 12 ל-13 בספטמבר שתי טייסות מפציצים (617 ו-9) לברית המועצות, לשדה התעופה יגודניק, ליד ארכנגלסק. שלושה ימים לאחר מכן, ב-15 בספטמבר, יצאו 27 מפציצים למבצע Paravane. הגרמנים זיהו את המטוסים המתקרבים והפעילו מסך עשן ואש נ"מ מסיבית. רוב המפציצים החטיאו את מטרתם, אך פצצה אחת פגעה באונייה והסבה לה נזק כבד. המפציצים שבו ליגודניק ומשם לבריטניה, ללא ידיעה על הנזק שנגרם לאונייה, ואולם הגרמנים העריכו שיהיה צורך בתשעה חודשים לפחות כדי להחזיר את טירפיץ לכשירות. ב-23 בספטמבר החליט הפיקוד הגרמני שלא ניתן יהיה להחזיר את האונייה למצב מבצעי, ואולם הוחלט להסתיר את העובדה. האונייה הועברה דרומה, לטרומסו, שם היה המעגן רדוד יותר; מתחת לאונייה נערמו ערימות עפר, כדי שלא תוכל לטבוע, ומטרתה מעתה הייתה לשמש סוללת תותחים צפה, למקרה של פלישה בריטית. מעגנה החדש של טירפיץ היה קרוב ב-320 ק"מ לבריטניה, ולפיכך בקצה הטווח של מפציצים שבסיסם בסקוטלנד.

הבריטים לא ידעו, כאמור, על הפגיעה הקשה באונייה, ועדיין ראו בה איום חמור. לפיכך, המשיכו במבצעים התקפיים נגד האונייה. ב-28 באוקטובר, במבצע Obviate (מניעה) יצאו 32 מפציצים (שהותאמו במיוחד לטווח הארוך) לתקיפה על האונייה. ברגע האחרון כיסתה עננות את היעד, והמפציצים נאלצו לשוב ללא שפגעו באונייה, למעט החטאה קרובה אחת שגרמה נזק לאחד המדחפים.

ב-12 בנובמבר יצאו מפציצים מטייסת 9 לגיחה נוספת, מבצע Catechism. היה ברור שלא תהיה הזדמנות נוספת, שכן היום הלך והתקצר ותוך מספר ימים יהיו שעות האור מועטות מדי. 32 מפציצים המריאו בשעה 3:00 לפנות בוקר לתקיפה, ובשעה 9:40 בבוקר היו מעל למטרה. אף על פי שמטוסי קרב גרמנים הוצבו באזור לא הוזנק אף אחד מהם מול המפציצים; לו היו נכנסים לקרב, היו בוודאי מצליחים להסב למפציצים אבדות כבדות, שכן חימושם ההגנתי הוסר כדי לאפשר להם להגיע לטווח הארוך. מכל מקום, לפחות שלוש פצצות טולבוי פגעו באונייה; אחת פגעה אך החליקה מהשריון, אך שתי האחרות חדרו לאונייה, אחת מהן משמאל לגשר, ואחת באחד מצריחי התותחים. נפער חור ענק בדופנה של האונייה, ונראה שהציתו שריפות בתוכה; בתוך מספר דקות אירעה התפוצצות ענקית בתוך האונייה, היא נטתה שמאלה, התהפכה וטבעה. כ-1000 מלחים וקצינים, מתוך צוות של כ-1,700, טבעו יחד עמה.

תוצאות

קיומה של טירפיץ היווה איום מתמיד על הצי הבריטי וריתק כוחות ימיים רבים למשך רוב המלחמה. הטבעתה שחררה כלי שיט רבים, בעיקר אוניות מערכה ונושאות מטוסים שעד אז רותקו לגזרה, והם הופנו לגזרות אחרות, בעיקר במזרח הרחוק.

טירפיץ נמכרה לחברה נורווגית, שפירקה את האונייה לגרוטאות בין השנים 1949–1957; חרטומה של טירפיץ עדיין נותר במקום טביעתה. לוחות פלדה של טירפיץ משמשים עד היום לעבודות ציבוריות באזור, ככיסוי זמני לכבישים בתיקון. המנועים החשמליים של האונייה שימשו בתקופה מסוימת כתחנת כוח עבור תעשיית הדיג באזור. ליד מקום טביעתה של האונייה קיימים עד היום אגמים מלאכותיים, שהם מכתשים שנוצרו מפצצות הטולבוי שהחטיאו את האונייה.

טביעתה של הטירפיץ סימן את סיום העידן של אוניות המערכה והמעבר ללחימת צוללות ונושאות מטוסים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טירפיץ בוויקישיתוף

• אתר מפורט מאוד על טירפיץ
• לוח זמנים לפעילותה של טירפיץ
• אתר נוסף על טירפיץ

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37148862טירפיץ (אוניית מערכה, 1939)