חטיפות בריטים על ידי האצ"ל
חטיפות בריטים על ידי האצ"ל נעשו לשם ביטול עונש מוות שנגזר על לוחמי אצ"ל והמרתו למאסר עולם.
רקע
לאחר התקפת אצ"ל על מחנה חיל האוויר הבריטי בעקיר (כיום- מחנה תל נוף) ב-28 בינואר 1946 והחרמת ציוד צבאי, פרסמו השלטונות הבריטים תקנות חדשות לשעת חרום. בתי הדין הצבאיים הוסמכו לגזור עונש מוות על העבירות הבאות:
- ירייה מנשק חם אל כל איש או אל כל קבוצת אנשים או אל כל מקום אשר ייתכן כי יהיו בו אנשים.
- הטלת או הנחת פצצה, רימון או חומר תבערה בכוונה לגרום מוות או פציעה לאנשים או נזק לרכוש.
- נשיאת נשק חם מאיזה סוג שהוא, תחמושת, פצצה, רימון, חומר נפץ או חומר תבערה בלי רשות מאת המפקד הצבאי, או בשמו.
- השתייכות לקבוצה או לגוף של אנשים אשר אחד או יותר מהם ביצע, בהיותו חבר אותה קבוצה, או גוף אנשים, עבירה נגד התקנות הנ"ל.
החטיפות היו (לפי סדר כרונולוגי):
- חטיפת הקצינים הבריטים - כדי לבטל את עונש המוות על יוסף שמחון ומיכאל אשבל.
- חטיפת השופט וינדהאם - לשם ביטול עונש המוות על דב גרונר
- חטיפת הסרג'נטים - לשם ביטול עונש המוות על שלושה לוחמי אצ"ל שנתפסו בפריצה לכלא עכו.
רק חטיפת הקצינים הבריטים השיגה את מטרתה.
חטיפת הקצינים הבריטים
ב-13 ביוני 1946 דן בית הדין הצבאי את לוחמי האצ"ל יוסף שמחון ומיכאל אשבל, למוות בתלייה. הם נתפסו לאחר שנפצעו בהתקפת אצ"ל על מחנה סרפנד לשם החרמת נשק.
בצהרי ה-18 ביוני 1946 פרצה חוליית לוחמי אצ"ל למלון "הירקון" בתל אביב שם שוכנו קצינים בריטים והיה להם מועדון. תוך זמן קצר הופרדו הקצינים מהחיילים. הכוונה הייתה לחטוף קצינים בכירים אבל הקצינים באותו הזמן במקום היו בדרגת קפטן בלבד. שלושה הוסעו לבית ערבי מבודד ברחוב סלמה ושנים הוסעו למרתף ברחוב ישראלס.
אותו זמן נעצר בירושלים קצין צבא בכיר שהיה בדרכו לפגישה עם גנרל בארקר. הוא הוחזק במקום מסתור בשכונת הבוכרים אך כעבור יומיים הצליח להימלט.
הפעולה זעזעה את הממשלה הבריטית. דוד בן-גוריון ששהה באותו זמן בלונדון, התבקש לעשות לשחרורם המיידי של הקצינים.
נציגי ההגנה נפגשו עם נציגי אצ"ל בתנועת המרי העברי וניסו לשכנע אותם כי הבריטים לא יירתעו מתליית שני הנידונים למוות, מטעמי יוקרה אימפריאלית, גם אם יעלה הדבר בחייהם של הקצינים ואילו שחרורם של אלה עשוי להיות פתח להצלתם. נציגי אצ"ל לא קבלו הערכה זו.
בינתיים הסתבר שמקום המסתור ברחוב ישראלס עומד להתגלות והאצ"ל שחרר את שני הקצינים שהיו כלואים שם. לאחר שההגנה הודיעה שהקצינים שוחררו על פי הוראה מטעם מפקדת תנועת המרי, הבהיר האצ"ל בהודעה ששודרה ב"קול ציון הלוחמת" כי שני הקצינים שוחררו בתוצאה של שיקול והחלטה של אצ"ל בלבד.
ניסיון נוסף לשדל את אצ"ל לשחרר את הקצינים נעשה על ידי ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, אך ללא תועלת.
לבסוף, ב-3 ביולי 1946 שידר קול ירושלים הודעה כי מפקד הצבא בארץ ישראל אישר את חיובם בדין של אשבל ושמחון וגזר דין המוות שהוצא נגדם אבל ה.מ. הנציב העליון בתוקף הסמכויות שניתנו לו לפי סעיף 16 של דבר המלך במועצתו מהשנים 1922–1940, החליף את גזר דין המוות במאסר עולם.
אצ"ל מיהר לשחרר את הקצינים כי רצה לסיים את הפרשה היות שהקצינים החלו בשביתת רעב ולא היה עניין לאצ"ל שייגרם להם נזק. הם הושמו בתוך ארגז גדול. משאית הביאה אותם לשדרות רוטשילד פינת שד"ל. הארגז הורד וממנו יצאו הקצינים. אחד מהם ניסה לרוץ אחרי המשאית אך מעד ונפל לעיני רבים שהתקהלו מסביב לארגז.
עיריית תל אביב קבעה לוחיות זיכרון על קיר הבית בו עמד קודם מלון "הירקון" ממנו נחטפו חמשת הקצינים הבריטים ברחוב הירקון 64 ועל קיר הבית בו הוחזקו שלושת הקצינים הבריטים, בדרך שלמה 162.
חטיפת השופט וינדהאם ומייג'ור קולינס
ב-1 בינואר 1947 נידון דב גרונר למוות על חלקו בהתקפה על משטרת רמת גן. גנרל בארקר אישר את גזר הדין ב-24 בינואר 1947 וביצועו נקבע ל-28 בינואר 1947.
למרות נקיטת אמצעי זהירות על ידי הבריטים הצליחו לוחמי אצ"ל לתפוס ב-26 בינואר 1947, בירושלים, קצין ביון בריטי, מייג'ור ה.מ. קולינס.
מאחר שלא באה כל הודעה חדשה על שינוי בגזר הדין החליט אצ"ל לבצע פעולה חורגת מהפעולות הרגילות ולחטוף שופט מחוזי.
ב-27 בינואר 1947 נעצרו בצהריים מוניות אחדות לפני בית הדין המחוזי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב ומתוכן יצאו 14 צעירים. הם עלו לאולם בית המשפט שבו התנהל משפט בראשותו של השופט ראלף וינדהאם. באקדחים שלופים הם ניגשו לשופט ובקשו ממנו להתלוות אליהם. השופט הובא כשהוא עוטה גלימת שופט ופאה נכרית לראשו. הוא הוכנס למונית והוסע לצריף מבודד שבו התגוררה משפחה אוהדת אצ"ל בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק.
עוצר הוכרז בירושלים ובתל אביב. באותו ערב פורסמה ידיעה ממשלתית שמסרה שמפקד הצבא דחה את ביצוע גזר הדין לפרק זמן בלתי מוגבל. הנציב העליון הזמין את גולדה מאיר, אליעזר קפלן וישראל רוקח והזהיר אותם שאם קולינס ווינדהאם לא ישוחררו תוך 48 שעות יופעל מצב צבאי באזורים בהם היו החטיפות והתוצאות תהינה קשות ביותר.
מפקדת האצ"ל החליטה לשחרר את השניים בגלל מספר שיקולים:
- דחיית ביצוע גזר הדין היוותה הישג חלקי של הפעולה
- היה חשש שחיפושים נמרצים מטעם ההגנה יביאו לגילוי החטופים.
- השופט וינדהאם היה מעורב בחיי היישוב העברי ומקובל על תושבי תל אביב והוצאתו להורג הייתה מביאה לרגשות קשים כלפי הארגון.
וינדהאם שוחרר בבוקר ה-28 בינואר 1947 וקולינס, ב-29 בינואר 1947. שניהם סיפרו על יחס הוגן.
בלונדון תקף וינסטון צ'רצ'יל את הממשלה הבריטית שאין לה עוז לבצע בעקביות את החלטותיה.
דב גרונר נתלה לבסוף ב-16 באפריל 1947. באותו יום נתלו גם יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי.
מספר ימים לאחר תליית ארבעת הלוחמים הוחלט באצ"ל לתפוס בני ערובה בריטיים ולתלות אותם כדי להביא להפסקה ב"מדיניות הגרדומים" של הבריטים. לילה אחד יצאה יחידה לרחוב הירקון בתל אביב כדי לתפוס קצינים בריטים שנהגו לבקר בבארים של בתי-המלון באזור. מפקד הפעולה היה נחום סלונים. היחידה מנתה את "גידי" (עמיחי פאגלין) ואשתו צפורה, יעקב עמרמי (ראש ה"דלק") ואשתו חוה, וכן את דב כהן ("שמשון"), והנהג, אהרון מזרחי. עמרמי סיפר על האירוע:.
פתאום הופיעה חוה בריצה ואמרה: "ישנו בריטי אחד על-יד הבר במלון פארק מעשן פייפ. אי אפשר לטעות, זה בריטי ממש". ניגשנו אל נחום סלונים להודיע לו. נחום ואהרון נכנסו ראשונים לבית-המלון ודב כהן ("שמשון") נכנס אחריהם. ציפורה פאגלין, חוה עמרמי ואני עמדנו ליד החלון והסתכלנו מבחוץ על הנעשה במפנים. נחום התיישב אל אחד השולחנות, הוציא את אקדחו למען יראו הנוכחים, וביקש שכל אחד יראה את תעודת הזהות שלו. נבדקו התעודות של כעשרים זוגות; כולם היו יהודים. "אנו יוצאים", אמר נחום, "אין לנו מה לחפש כאן". בצאתם החוצה ראו ברחבת-הכניסה טיפוס ככן ארבעים, לבוש צעיף ומקטרת בפיו. שמשון שאל מיד: "Who are you?" והאנגלי ענה לו: "I am an Englishman". נחום תקע לו את האקדח בין צלעותיו ואהרון מזרחי אמר: "Come with us".
היחידה העבירה את הקצין לאחד הפרדסים בקצה רחוב גורדון (גן הדסה) - שם אמורים היו לתלות אותו. עמרמי החליט לחקור אותו תחילה וגילה ששמו היה ג'ק וילקינסון. לדבריו רצה לטייל בארץ מכיוון שהוא יהודי המשרת בצבא הבריטי ושמו האמיתי הוא יעקב ולדמן. כשהתברר לקצין הבריטי שחבל התלייה מצפה לו פתאום התחיל לומר תפילת "קדיש" מתחילתה ועד סופה ואחר הוסיף פסוקים מתפילת "אדון עולם". לאחר הדברים האלה, התנצל עמרמי בפני החטוף והוא הוחזר לבית המלון.
חטיפת הסרג'נטים
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פרשת הסרג'נטים
לאחר שאושר גזר דינם של שלושת אסירי המחתרת שנתפסו בפריצה לכלא עכו, אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, החליט האצ"ל לנסות להצילם על ידי חטיפת שני סמלים בריטיים ברחובות נתניה. הכוחות הבריטיים ערכו חיפושים נרחבים תוך הטלת עוצר על האזור, אולם לא מצאו את הסמלים החטופים. ב-29 ביולי הועלו לגרדום מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס. כשלוש-עשרה שעות אחר כך הוצאו להורג בתלייה שני הסמלים במקום שבו הוסתרו, ולמחרת נתלו גופותיהם על עצי אקליפטוס בחורשה סמוך לנתניה. עם מציאת הגופות רוסקה אחת מהן כתוצאה מפיצוץ מוקש שהונח לידן.
הפעולה גרמה זעזוע וזעם בבריטניה. גם רבים בקרב אנשי היישוב היהודי הזדעזעו מהמעשה, והפעולה גונתה בחריפות על ידי ראשי היישוב. סיבה נוספת לכעס על האצ"ל היה עיתוי הפעולה. באותו זמן התחוללה פרשת אוניית המעפילים "אקסודוס", ובהנהגת היישוב חשו שתליית הסרג'נטים מסיטה את תשומת הלב התקשורתית, ופוגעת בהצלחה התעמולתית של היישוב שהושגה בעת פרשת אקסודוס[1].
מאז פעולה זו ועד תום המנדט הבריטי בא"י, לא ביצעו הבריטים הוצאות נוספות להורג.
לקריאה נוספת
- דוד ניב: מערכות הארגון הצבאי הלאומי, חלק חמישי, הוצאת "הדר", 1976
- ספר תולדות ההגנה: כרך ג' ספר שני, הוצאת עם עובד, 1973
- מנחם מלצקי: אמת אחת ולא שתיים, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995
קישורים חיצוניים
- חטיפת הקצינים הבריטים, דבר, 19 ביוני 1946
- השופט וינדהאם שוחרר, דבר, 29 בינואר 1947
- קבלת הפנים לשופט וינדהאם, דבר, 31 בינואר 1947
- שוחרר ה.ו. קולינס, דבר, 30 בינואר 1947
הערות שוליים
- ^ תום שגב, ימי הכלנית - ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 388-389
_memorial_plaque_-_Tel_Aviv.JPG){kind=link}
