יוסף שמחון
יוסף שמחון (19 בנובמבר 1926 - 30 באוגוסט 1955) היה לוחם אצ"ל, שנידון למוות על ידי הבריטים, אולם בלחץ האצ"ל הומר גזר דינו למאסר עולם.
ביוגרפיה
נולד בשכונת נווה צדק. אמו-ג׳ויה (פנינה) הייתה ממשפחה יהודית בחברון. במאורעות תרפ"ט ביקרה אמו עם שמחון ואחיו אצל משפחתה בחברון. ערבי החביא אותם בביתו ואיים על פורעים ערבים שניסו לפרוץ לביתו.
בשנת 1941, בגיל 15 הצטרף לאצ"ל. הפעולה הראשונה הגדולה בה השתתף הייתה התקפה על בניין הבולשת הבריטית (ה-CID) ביפו ב-27 בדצמבר 1945. לאחר פריצה תחת חיפוי אש כבדה ממקלעים ותת מקלעים פרצו הלוחמים לבית והניחו בו מטעני חומר נפץ, מה שהוביל לנזק רב לבניין.
ב-27 בפברואר 1946 השתתף שמחון בהתקפה על שדה התעופה בקסטינה במסגרת התקפת שדות התעופה הבריטיים. בהתקפה נהרסו 12 מטוסים בריטים ושבעה חובלו קשה. בנסיגה נהרג עזרא עג'מי, אחד הלוחמים. שמחון הסיר את כובע הפלדה שלו והניחו על חזה ההרוג בעת שחבריו כיסו את הגופה ונפרדו ממנה תוך מתן כבוד ללוחם שנפל.
ב-6 במרץ 1946 השתתף שמחון בהתקפה על המחנה הבריטי בסרפנד שמטרתה הייתה החרמת נשק. בהתקפה נפצעו חמישה לוחמים, בהם שמחון, והם הועברו לבסיס עזרה ראשונה בשכונת עזרה וביצרון ליד ראשון לציון (היום שכונת רמת אליהו). מצבם של שמחון וחברו מיכאל אשבל החמיר והיה צורך לפנותם לבית החולים גלעד בתל אביב[1]. ליד שכונת מולדת בחולון, הם נעצרו על ידי משמר בריטי. משהבחינו הבריטים בפציעותיהם, הם הועברו לכלא יפו. כשמצבם הרפואי החמיר הם הועברו לבית חולים ונותחו באותו לילה. לאחר החלמתם הועברו לבית הסוהר המרכזי בירושלים. משפטם של שמחון ואשבל נערך בבית המשפט הצבאי בירושלים ועורר מתח רב עקב החשש שהבריטים יהפכו את אשבל ושמחון ל"שפני ניסיון" ביחס לתקנות החירום החדשות שהטילו עונש מוות על כל המשתייך לארגון או קבוצה שירה בנשק או השתמש בחומר נפץ.
שמחון ואשבל הצהירו שהם כופרים בחוקיותם של התקנות לשעת חרום וכי לא ישתפו פעולה במהלך המשפט ולא יענו על שאלות. לבסוף יצאו בהצהרות. בסיום הצהרתו אמר שמחון: "לא תשמידונו. לפניכם הופענו על בימת ההיסטוריה ואחריכם נרד ממנה ואילו אתם - גורו לכם מפני משפט האלקים".
ב-13 ביוני 1946 דן בית המשפט הבריטי את שמחון ואשבל למוות בתלייה. שמחון ואשבל קיבלו את גזר הדין בשירת התקווה[2].
בתגובה, האצ"ל חטף חמישה קצינים בריטים ואיים להוציאם להורג אם יבוצע גזר הדין. שלושה הוחזקו בבית ערבי בודד ברחוב סלמה ושניים הוחזקו במרתף ברחוב ישראלס בתל אביב. במשך הזמן שחרר אצ"ל את שני הקצינים שהוחזקו ברחוב ישראלס אך הבריטים לא הצליחו למצוא את מקומם של השלושה הנותרים.
ב-3 ביולי 1946 פורסמה ידיעה כי מפקד הצבא בארץ ישראל אישר את גזר דין המוות לשמחון ואשבל אבל הנציב העליון בתוקף סמכויותיו החליף את גזר דין המוות במאסר עולם. למחרת שוחררו שלושת הקצינים הבריטים.
שמחון הועבר לרצות את עונשו לבית הסוהר המרכזי בירושלים. ב-20 בפברואר 1948 ברח משם עם 11 לוחמים מאצ"ל ולח"י דרך מנהרה שנחפרה למערת הביוב של הכלא.
שמחון חזר לפעילות באצ"ל, נתמנה למפקד הח"ק ברחובות וביצע בהצלחה מספר פעולות של החרמת נשק וציוד צבאי מהבריטים.
הוא השתתף בהתקפת האצ"ל על יפו באפריל 1948. לאחר פרשת אלטלנה עבר לירושלים והצטרף ליחידת האצ"ל שלחמה שם ובסיסה היה בקטמון. לאחר פירוק אצ"ל בעקבות רצח ברנדוט הצטרפו לוחמי אצ"ל לחטיבת עציוני והשתתפו בקרבות באזור ירושלים.
בנובמבר 1948 נישא ללוחמת האצ"ל דבורה לדרברג. הרב אריה לוין ניהל את טקס הנישואין.
לאחר המלחמה נתקל שמחון בקשיי קיום. הוא ביקש להתקבל לקורס קצינים בצבא ולמשטרה אך נדחה. עבד כנהג אמבולנס, פועל בניין ועוד. אשתו לקתה בשיתוק מחצית גופה ובסיוע ארגון של"ח (שיקום לוחמי חרות) שסייע ללוחמי אצ"ל שנפגעו ובסיועו האישי של מנחם בגין הוטס הזוג שמחון בנובמבר 1952 לניו יורק בו קבלה דבורה טיפול בבית חולים שיקומי[3].
באוגוסט 1953, לאחר שחל שיפור מה במצבה של דבורה הם חזרו ארצה. אך שוב התקשה יוסף במציאת עבודה.
בינואר 1954 החל לעבוד בקידוחים בנגב. תחילה בקידוחי מים ואחר כך בקידוחי נפט שם התשלום היה גבוה יותר. הוא הרבה במשמרות מרובות כדי לחסוך כסף לקניית דירה. הוא קדח בראחמה, מצדה ובמאי 1955 החל לעבוד בקידוח נפט במכתש הגדול. במשך הקידוחים היה יחידי על מגדל הקידוח בגובה עשרות מטרים.
ב-27 באוגוסט 1955 היה שמחון על מגדל הקידוח. כתוצאה מהתנהלות לא תקינה של מנהל הקידוח, קרס המגדל ומחץ את שמחון. רגלו נקטעה וגופו נמעך. הוא הובהל מיד לבית החולים בבאר שבע אך לא היה ניתן להצילו. הכרתו לא שבה אליו והוא נפטר ב-30 באוגוסט 1955.
שמחון נקבר בהר המנוחות בירושלים בהלוויה רבת משתתפים שבראשה צעד מנחם בגין.
לקריאה נוספת
- יוסף נדבה, דרכו של לוחם - סיפור חייו של יוסף שמחון, הוצאת "מרחב", 1965.
- דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, הוצאת מוסד קלוזנר, חלק רביעי, עמודים 239 - 250.
קישורים חיצוניים
- יוסף שמחון מת מפצעיו, מעריב, 31 באוגוסט 1955
הערות שוליים
- ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמוד 155:"מכיוון שאבטחתי את המשימה, נשלחתי לסייע בפינוי הפצועים. לקחתי במונית את מיכאל אשבל הפצוע, חברי מבית"ר בווילנה, שהשתתפתי עמו גם בהתקפה על שדה התעופה בלוד. לרוע המזל מיכאל אשבל ויוסף שמחון, הפצועים קשה, נלכדו כעבור זמן‑מה בידי הבריטים בדרכם לבית החולים פוחובסקי (גלעד) בתל אביב, ששם לרוב טופלו פצועי האצ"ל והלח"י."
- ^ שמחון ואשבל נידונו למיתה, דבר, 14 ביוני 1946
- ^ מפקדת באצ"ל -לריפוי באה'ב, מעריב, 25 בנובמבר 1952
