ואדי סאליב

ואדי סאליב
وادي الصليب
מידע
עיר	חיפה
תאריך ייסוד	סוף המאה ה-19
על שם	צלב בערבית
	שכונות נוספות בחיפה

ערך זה עוסק בשכונה בחיפה. אם התכוונתם לאירועי המחאה בוואדי סאליב, ראו אירועי ואדי סאליב.

ואדי סאליב (בערבית: وادي الصليب, תעתיק: ואדי אלצליב) היא שכונה בעיר התחתית של חיפה. גבולותיה הם השכונות הדר ונחלה בדרום, הדר ממערב, ארד אל-יהוד מדרום-מזרח, מסילת הרכבת וקריית הממשלה מצפון, ורחוב חטיבת גולני ושדרות פלי"ם מצפון-מזרח.^[1] השכונה, בחלקה הגדול, אינה מאוכלסת, אולם בתיה וההיסטוריה שביניהם מעסיקים לאורך השנים חוקרים, אמנים ואדריכלים.

היסטוריה

ראשיתה של השכונה בסוף המאה ה-19. בתיה נבנו על ערוץ אכזב המטפס משפלת העיר התחתית אל המדף שהיום הוא שכונת הדר, והיא נקראה בשם "ואדי א-צליב" - צליב הוא צלב בערבית - על שם צלב גדול שהיה חקוק על סלע באחת המערות במעלה הוואדי; מאוחר יותר נבנה בניין על סלע זה והצלב נעלם. השכונה אוכלסה על ידי ערבים מוסלמים. במקביל ובאותה העת, התיישבו יהודים שיצאו מחומות העיר העתיקה והקימו שכונה באזור הרחובות יהודה הלוי ואבן גבירול, דרומית לרחוב עיראק (קיבוץ גלויות של ימינו). שכונתם נקראה ארד אל-יהוד ("אדמת היהודים"), ובפי הערבים אף "שכונת הפחונים".

בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 הוזמן המהנדס היהודי-הונגרי ארפד גוט לתכנן את טחנת הקמח של חיפה. מבנה הטחנות הגדולות הועמד על תילו בשנת 1922 על הדרך הראשית בקִדמת השכונה, באדיבותם של הברון רוטשילד ויק"א, ועד היום נטחנים בו גרגרי החיטה שמגיעים מממגורות דגון.

במשך השנים ננטשה אט אט ארד אל-יהוד על ידי האוכלוסייה היהודית, ואוכלסה גם היא על ידי ערבים, וּואדי סאליב הוסיפה לצמוח. מבחינת תשתיותיה היא נחשבה כאחת מהגרועות שבשכונות העיר. הלורד מלצ'ט רכש כִברת-קרקע ברחוב נצרת (חטיבת גולני/בר-יהודה של היום), ופרנסי היישוב בחיפה העלו בשנות ה-30 את ההצעה כי שטח זה יצורף לאזור היהודי המצומצם בעיר העתיקה שמערבה משם, כחלק ממאמץ אחרון להבטיח רצף יהודי ואת שלומה של הקהילה הרעועה של העיר התחתית.

במלחמת העצמאות השתלטו הכוחות העבריים על חיפה התחתית, בקרבות שמהם הידועים ניטשו ברחוב סטנטון (שיבת ציון של היום), והתושבים הערבים עזבו את ואדי סאליב. לאחר המלחמה יוּעדו הבתים הנטושים לשכן חיילים משוחררים, ובשנים הבאות הם אוכלסו בעיקר על ידי עולים מבאי העלייה ההמונית, ובמידה פחותה גם מרומניה, בתנאים של מצוקה. בשנת 1959 התפרץ המתח העדתי בסדרת מהומות אלימות של הדיירים יוצאי צפון-אפריקה נגד הממסד, שלימים נודעה כאירועי ואדי סאליב. ב-1962 החל פינוי של התושבים לדיור חלופי משופר ברבעים אחרים בעיר, ומאז שנות ה-70 המקום החל בתהליך התפוררות. בתי האבן, רבים מהם עם קשתות, עיטורים ומרפסות גדולות, נאטמו בלבני בניין כדי למנוע פלישות, ונכון לראשית המאה ה-21 השכונה, שחלק גדול מהרכוש בה נותר בידי מינהל המקרקעים וחברת עמידר, הרוסה ברובה ומיועדת לשיקום.

בתחילת שנות ה-60 גם נחנך השוק הסיטונאי של חיפה. החל משנות ה-90 רואים בו גורמים רבים מטרד בלב העיר התחתית,^[2] ותוכניות לפינויו באות והולכות. מבנים לא מעטים לאורך רחוב חטיבת גולני הם נכסים שעדיין נמצאים בבעלות הכנסייה (בעיקר הקתולית), והם מושכרים לבעלי מלאכה שונים ולמחסנים. תופעה זו, לצד היעדר השקעות ציבוריות בשכונה במרוצת העשורים מאז התרוקנה בשנית מתושבים, הייתה בין הסיבות לכך שגם בראשית שנות ה-2000 לא נראו סימנים להתחדשות אוכלוסייה, עסקים ותשתיות ברחובות האזור, וואדי סאליב נותרה סמל לבליה עירונית.

בסוף שנת 2010 פרסמה "עמידר" תוכנית להפיכת השכונה ל"רובע אמנים", כהמשך של תוכנית מתאר מקומית שנרקמה עבור המקום כבר בתחילת שנות ה-80. התוכנית המקורית לא קודמה, ומאז נמכרו כמחצית מהמבנים בוואדי סאליב ליזמים, מתוכם הרוב בידי איש העסקים גד זאבי; ומחצית נותרה בידי הגופים הציבוריים. התוכנית החדשה, המתונה יותר, כללה מכירת תשעה בתים המיועדים לשימור ושני מגרשים. המבנים צפויים לשמש להקמת גלריות, בתי קפה וחנויות.^[3] בקיץ 2011 הוצא מכרז פומבי מוגבל על קבוצת בתים בשטח כולל של 9,000 מ"ר עם חובת שימור, והחלה להתהוות קבוצת רכישה. במקביל קרו תהליכי שיפוץ פרטיים מעת-לעת לאורך השנה החולפת, לצורך מגורים או השקעה. ב-2016 ייפתח בשכונה פארק מדורג על מורדות ההר, עם מגרש משחקים ורחבת מופעים, תוך שימור מספר מבנים סביבו.

לדברי מתכננים ותושבים חדשים, המטרה העומדת בפניהם היא שימור הרקמה הבנויה והחזרת החיים לתוכה תוך עיצוב משותף של אופי המקום.^[4]

אתרים

בתחומי השכונה, לא הרחק מהשוק הסיטונאי, נמצאת הרבנות הראשית של חיפה, ומולה (אם כי לא בתחום ואדי סאליב) תחנת הרכבת ההיסטורית חיפה מזרח. בפאתי השכונה נבנו מבני בית המשפט החדשים. עוד בשכונה:

מתחם אל-פאשה - צביר מבני-אבן ששימשו כבית מרחץ ציבורי ומגורים, שבנתה משפחת אל-ח'ליל (אל-פאשא), משפחה מוסלמית עשירה בתקופה העות'מאנית. אבי המשפחה מוסטפא פאשה אל-ח'ליל היה ראש עיריית חיפה בין השנים 1885–1903, והמתחם נקרא על שמו. בנו אברהים אל-ח'ליל היה ראש העירייה בין השנים 1911–1913. במבנה המערבי פעלה בין היתר "במה 2" של התיאטרון העירוני.
כיכר פייסל (או פייצל) - ליבה של ואדי סאליב, נקראה על שם פייסל הראשון מלך עיראק, וממנה יוצאים שדרות הפל"ים והרחובות העצמאות, חטיבת גולני (לפנים רחוב פייסל) וקיבוץ גלויות. השער המזרחי בחומה שהקיפה את "חיפה החדשה" של המאה ה-18 עמד בסמוך. בכיכר רחבה מרוצפת ובמרכזה ניצבת אנדרטה שצורתה עמוד קטוע. האנדרטה הוצבה לציון אירוע העברת גופת המלך משווייץ לעיראק דרך נמל חיפה בשנות ה-30. חלק מהרחובות היוצאים מהכיכר משמשים היום סוחרי עתיקות.
מסגד איסתיקלאל ("מסגד העצמאות") - נמצא בפינתה הצפון-מערבית של כיכר פייסל. המסגד נבנה בשנות ה-20 והחליף את מסגד אל-ג'רינה כבית התפילה הראשי של המוסלמים בחיפה. כאן פעל עז א-דין אל-קסאם, שמונה לתפקיד האימאם של המסגד, ובו החל בפעילות הטפה אסלאמית אנטי-ציונית ואנטי-בריטית. ליד המסגד נמצאים מבנה בית הדין השרעי ובית הקברות המוסלמי איסתיקלאל.
"פירמידה" - בקרבת אל-פאשה: מרכז האמנות העכשווית של עמותת פירמידה שנוסדה ב-1994.

ממצאים ארכאולוגיים

בעת חפירת תעלה בשנת 1999 התגלו ברחוב ואדי סאליב שתי מערות קבורה. במקום נערכה חפירת הצלה מטעם רשות העתיקות. באתר התגלו שתי מערות שנחצבו בסלע גיר. במערה הראשונה נמצאו שלוש מדרגות שירדו אל פיר שהוביל לאולם קבורה. בחדר נמצאו שלושה מקמרים בגודל 1X2 מטר כל אחד. במערה התגלו עצמות של לפחות שלושה עשר מבוגרים, מתוכם שתי נשים, ועצמות של ילד. חלק מהקבורות הופרעו והעצמות היו מפוזרות במערה. במערה השנייה נמצאו שני מקמרים בגודל 0.9X0.6 מטר. נמצאו עצמות של לפחות עשרים ושלושה פרטים, מתוכם עצמות אישה אחת. רוב הנקברים היו גברים שגילם אינו עולה על חמישים. הממצא הקטן במערה זו כלל שברי כלי חרס מהתקופה הביזנטית, מימי הביניים ומזמננו, וכמו כן נמצאו מטבע, כפתורים וטבעת. ממצא דומה נמצא גם בפתחה של המערה הראשונה.^[5]