הרקע למלחמת ששת הימים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תותח חוף מצרי בראס נצראני, באמצעותו כפו המצרים את המצור במפרץ עקבה. 10 בינואר 1957

מלחמת ששת הימים בין ישראל לבין מצרים, סוריה וירדן פרצה באופן בלתי צפוי ביוני 1967. הדעות עדיין חלוקות מדוע פתח גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים בסדרת מהלכים שהביאו לפרוץ המלחמה ולתוצאותיה המיוחדות.

המהלכים ערב המלחמה

מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל. הן גירשו את כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי, הכפיפו לפיקוד צבאי מצרי את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים. מצרים הזרימה יחידות צבא רבות לחצי האי סיני, וריכוז הצבא המצרי בחצי האי סיני יצר איום, שאילץ את ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה, תוך פגיעה קשה בפעילות המשקית. כניסת כוחות עיראקיים לירדן, בדרכם לגדה המערבית, יצרה איום לחלוקת שטחה של ישראל לשניים על ידי תקיפת "מותניה הצרות" – רצועת החוף באזור נתניה שחיברה את צפונה עם דרומה.

רקע - מבצע סיני

כעשר שנים קודם למלחמת ששת הימים, התרחש מבצע סיני, 29 באוקטובר–5 בנובמבר 1956, שהיווה למעשה חלק ממבצע מוסקטר, בהשתתפות המעצמות אנגליה וצרפת, שמטרתו הייתה השתלטות על כל אזור תעלת סואץ. הסיבה הישירה למבצע מוסקטר הייתה הלאמתה על ידי מצרים של חברת תעלת סואץ ב-26 ביולי 1956, שהייתה בבעלות המעצמות הנ"ל. מלבד הנזקים הכלכליים הישירים שנגרמו, מצרים הייתה יכולה גם לחסום מעבר אוניות אנגליות או צרפתיות[1] ובכך לייקר את עלות ההפלגות למזרח הרחוק. במאמר מוסגר – גמאל עבד אל נאצר נשיא מצרים, הלאים את חברת תעלת-סואץ היות שרצה לממן כך את הקמת הסכר הגבוה באסוואן. זאת לאחר שארצות הברית סירבה לממן באופן ישיר או עקיף באמצעות הבנק העולמי, את הקמת הסכר. לפי תפישת נאצר, הקמת הסכר הייתה אמורה לפתור חלק מבעיותיה הכלכליות הקריטיות של מצרים: ייצור חשמל, מניעת שיטפונות, הסדרת ההשקיה, השקיית שטחים נוספים וכדומה. כי-כן, מציאת מימון למיזם הייתה חיונית. בין הסיבות העקיפות למבצע הייתה תמיכתה של מצרים במרד ה-FLN[2] באלג'יר, שהייתה תחת שלטון צרפת. סביר שאם מבצע מוסקטר היה מצליח, אזי נאצר - היה מתפטר או מודח והתמיכה במורדים הייתה נפסקת. לישראל היו סיבות אחרות להשתתפות במבצע,[3] הגם שהיא הייתה שותפה לרצון להדיח את נאצר:

  1. לצאת למלחמה לפני שמצרים תטמיע את כמויות הנשק הגדולות והמודרניות, שקיבלה בעסקת הנשק הצ'כוסלובקית, ספטמבר 1955.
  2. להסיר את המצור שהטילה מצרים על שיט וטיס ישראלים במפרץ עקבה ולחדש את הקשרים עם המזרח הרחוק ומדינות אפריקה.
  3. להפסיק את פעולות החבלה והטרור, שיצאו מרצועת עזה.[4]
  4. נפתח ערוץ לרכישת נשק מודרני מצרפת בניגוד לאמברגו שהוטל על מדינות העימות במזרח התיכון, על פי "הצהרת השלושה"[5] מ-1951.
  5. האפשרות להגן על גבולות המדינה בעזרתן של המעצמות אנגליה ובעיקר צרפת, בעת מלחמה.
  6. ישראל יכולה הייתה לדרוש תגמול ניכר עבור השתתפותה במבצע מוסקטר.[6]

עם זאת, ישראל הייתה מודעת גם למחיר הגבוה שהיא תצטרך לשלם עקב שיתוף פעולה עם המעצמות הקולוניאליות, כהתנכרות גוש המדינות הבלתי מזדהות ודעת הקהל הליברלית-שמאלנית.

רקע - המלחמה על המים

ערך מורחב – המלחמה על המים

המלחמה על המים התנהלה בשנים 1966-1951, בארבע גזרות:

  • באגם הכנרת – שמירה על חופש הדיג.
  • באגם החולה – הגנה על הפעולות לייבוש האגם בשנים 1953–1957.
  • מדרום לאגם החולה בשטח המפורז המרכזי וממערב לו – הקמת תשתית ישראלית להטיית את מי הירדן לבקעת בית נטופה והקמת מפעל הידרואלקטרי ליצור חשמל במפל המים לכנרת בטבחה כחלק מהמוביל הארצי, בשנים 1953-1956.
  • לאורך הגבול עם הגולן – ניסיון סורי להטות את החצבני והבניאס, בשנים 1964–1966, בתעלת מים פתוחה ובצינורות הולכה. פעולה זו הייתה גוזלת מישראל כ-50 אחוז ממי הירדן.

נאצר הניח – במידה גבוהה של סבירות - שתגובתן של אנגליה וצרפת תהיה גם צבאית – כיבוש אזור התעלה. אשר על-כן הורה לצבאו, שהיה מרוכז בחצי האי סיני, בהיות ישראל האויב העיקרי, לנוע ולהתפרס באזור התעלה ולהתכונן לעצור מתקפה צפויה. הנה כי כן, עמדה לפני בנות הברית: אנגליה וצרפת בעיה חמורה, כיצד להימנע מעימות חזיתי עם צבא מצרים, שהיה מחופר בעמדותיו. הפתרון היה שיתוף ישראל במבצע. על ישראל יהיה לבצע פעולה פרובוקטיבית בחצי האי סיני, שתמשוך או תחזיר את צבא מצרים לעמדותיו בסיני.[7] וכך ייקל על צבאות אנגליה וצרפת לכבוש את אזור התעלה. לפעולה הישראלית כזו יהיה פן נוסף: אנגליה וצרפת יוכלו לתת הוראה אולטימטיבית לצבאות מצרים וישראל להתרחק מתעלת סואץ בנימוק שהלוחמה מסכנת את המעבר בתעלה. סירוב של אחת מהן יהווה סיבה לגיטימית לכאורה, להתערבות צבאית של המעצמות. התכנון היה מדויק ואכן גדוד ישראלי צנח מזרחית למעבר המיתלה, כ-40 ק"מ מהתעלה והיווה איום ממשי על המעבר בה (מבצע מכבש). להווייתם של המתכננים, נאצר לא התפתה לשלוח את כוחותיו למרחבי סיני, להתעמת עם הצבא הישראלי, מלבד חטיבה אחת שהשתלטה על מעבר המיתלה. המעצמות הציבו אולטימטום שעל הצדדים להתרחק מיידית כדי עשרה מייל (כ-16 ק"מ) מגדות התעלה. כצפוי, מצרים לא נענתה לאולטימטום. אולם אנגליה וצרפת התמהמהו לפלוש היות שהמערך הצבאי המצרי לא התדלדל כמצופה, וכאשר הן תקפו לבסוף, הקרבות היו קשים והמעצמות לא הצליחו להשתלט על כל מרחב התעלה. ישראל, לעומת זאת, נלחמה כנגד מערך מצרי חלקי והצליחה לכבוש תוך מספר ימים מועט את כל חצי האי סיני ולשחרר את המצור שהטילו המצרים במפרץ עקבה על שיט וטיס ישראלים. בינתיים, מעצמות העל: ארצות הברית וברית המועצות, שהפלישה למצרים עמדה בניגוד לאינטרסים שלהן, התערבו בנעשה והפעילו לחץ מסיבי על השותפות במבצע מוסקטר לסגת ולחזור לעמדותיהן. ישראל הסכימה לסגת רק לאחר שארצות הברית התחייבה להתערב לטובת ישראל והיה ויוטל שוב מצור על מפרץ עקבה.עם זאת, מצרים נאלצה להסכים שיוצבו משקיפי או"ם בשטחה לפקח על הפסקת האש. עם זאת, מטרותיו האחרות של נאצר הוגשמו: הוקם הסכר באסוואן בעזרתה של ברית המועצות והוכרה ריבונותה של מצרים על תעלת סואץ. אמנם נאצר זכה בניצחון מדיני מרשים והוא נחשב למנהיג הבלתי-מעורער של העולם הערבי וגם של גוש המדינות הבלתי-מזדהות, לצד נהרו ההודי והמרשל טיטו היוגוסלבי. אולם זכר המפלה הצורבת בסיני לא נשכח ויריביו של נאצר נהגו ללעוג לו בטענה, שהוא מתחבא מאחורי כוח האו"ם ואינו פועל למען האינטרסים הערבים-פלסטינים. סביר שנאצר שאף להוכיח שבלוחמה 'אחד על אחד' ללא מעורבות צד שלישי, הצבא המצרי יגבור על הצבא הישראלי.[8][9]

החזרת המצב לקדמותו

במאי 1967 החליט נאצר להיפרע מישראל. להחלטה זו היו מספר גורמים מסייעים:

  1. המצב הקשה בישראל: בארץ שרר מיתון כבד וראש הממשלה - לוי אשכול נתפס כמנהיג חסר החלטיות.
  2. היחסים עם התומכת העיקרית של ישראל - צרפת התערערו, לאחר שגנרל דה גול עלה לשלטון והחליט לוותר על השליטה באלג'יר.
  3. הצבא המצרי היה מעורב בלחימה בתימן אולם לא הצליח במשימתו. החרפת המצב ואפילו מלחמה עם ישראל תהווה תואנה מוצדקת להוצאת הצבא מתימן ולא תשים את מצרים לקלס.
  4. לפי מקורות זרים - הכור בדימונה החל לפעול.[10] והייתה זו רק שאלה של זמן, עד שיהיה לישראל נשק גרעיני. חלון ההזדמנויות להריסת הכור הלך והצטמצם.
  5. מצרים נהנתה מתמיכה בלתי מסויגת של הגוש המזרחי ושל גוש המדינות הבלתי-מזדהות. במצב זה ניתן להביא לדה-לגיטימציה של ישראל ולהסרת התמיכה בה.[11]
  6. ההכרה כי ניתן להשתמש בסחר הנפט הן כנשק אסטרטגי והן כמנוף להגדלת רווחיהן של המדינות המפיקות נפט ובעקיפין למצרים - נשק הנפט.[12]
  7. ארצות הברית הייתה מעורבת עד צוואר במלחמת וייטנאם. סביר שלא תהיה מעוניינת להיות מעורבת במלחמה נוספת ולפיכך תמנע מלממש את התחייבותה לישראל לערוב לחופש השיט במפרץ עקבה, ובעקבותיה יתר המעצמות הימיות.

לכאורה, היה זה צרוף מקרים ללא תקדים, שלא יחזור, כאשר כל היתרונות היו לטובת מצרים. אין פלא אפוא, שנאצר החליט שזו שעת כושר להחזיר את המצב, לזה שהיה לפני מבצע סיני, ובכך למחות את זכר התבוסה, אם אפשר - ללא מלחמה, באמצעות מנופים מדיניים.

ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בביקור בחזית הדרום בתקופת ההמתנה, בחברת השר יגאל אלון והאלופים ישראל טל וישעיהו גביש, 25 במאי 1967
נאצר מכריז על הטלת המצור במפרץ עקבה בביקורו בבסיס חיל האוויר המצרי בסיני. משמאלו יושב עבד אל-חכים עאמר רמטכ"ל צבא מצרים. מאחוריהם מספר טייסים בחליפות לחץ. 23 במאי 1967
ראש הממשלה לוי אשכול, השר מנחם בגין ואלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש בביקורם בסיני לאחר הניצחון, 13 ביוני 1967

הצעדים שננקטו לפני מלחמת ששת הימים

ב-15 במאי 1967 החלו כוחות מצריים לזרום לחצי האי סיני. העילה לכך הייתה ידיעה שפרסמה ברית המועצות, שישראל מרכזת כוחות מול סוריה, אף על פי שלא היה לכך כל בסיס עובדתי.[13] ראוי לזכור שחודש לפני כן ב-7 באפריל הפיל חיל האוויר הישראלי 6 מטוסי מיג 21 סוריים בקרב אווירי. היה מקום להניח שסוריה תגיב באופן צבאי ולכן היה זה אך הגיוני שישראל תעבה את המערך הצבאי בצפון. מצרים הצדיקה את המהלך בתוקפו של חוזה ההגנה שנכרת בין מצרים לסוריה. יש לשים לב שהכוחות עברו באופן גלוי ובכך איבדה מצרים את גורם ההפתעה אם אכן התכוונה לפתוח במלחמה, בניגוד לאירוע שהתרחש בפברואר 1960 כאשר ריכזה בחשאי כוחות בחצי האי סיני וישראל גילתה זאת רק ברגע האחרון ונערכה בבהילות למגננה (מבצע רותם[14]). מיד לאחר מכן החזיר נאצר את המצב לזה שהיה לפני מבצע סיני: הוא סילק את כוחות האו"ם, שהיו מוצבים בחצי האי סיני וחידש את המצור במפרץ עקבה,[15] אף על פי שהיה מודע לעובדה שישראל רואה בכך עילה למלחמה (קאזוס בלי). ייתכן שמצרים הייתה מוכנה להסתפק בצעדים אלה ולא יוזמת מלחמה נגד ישראל, אולם התקיימו תהליכים נוספים שדחקו את המנהיגים לפינה וגרמו להסלמה. כך נגרר האזור למלחמה, ששינתה את פני המזרח התיכון:

  • דעת הקהל המצרית בפרט והערבית בכלל, קיבלה את מהלכיו של נאצר בהתלהבות ודרשה/דחקה בו להמשיך בפעולותיו ההתקפיות עד שיכריע את ישראל וישמיד אותה.
  • מנגד, ישראל גייסה את כל מערך המילואים, מה ששיתק למעשה את המשק והכלכלה המקומיים. היה ברור שמצב זה לא יכול היה להימשך זמן רב ויש לקבל הכרעה לכאן או לכאן.
  • במשך תקופת ההמתנה, חזר צה"ל על יחידות המילואים לכשירות מבצעית מלאה. כן בוצעו תמרוני הטעיה שונים, שפיצלו את כוחות האויב והסיטו יחידות למקומות לא רלוונטיים. לדוגמה, מבצע לשון אדומה,[16] מה שהחליש את כוחו של האויב והגביר את המוטיבציה בצה"ל להפתיע וליזום מתקפה.

אחרית דבר

לא קם 'מבוגר אחראי' שירסן את הצדדים. או תאנט מזכ"ל האו"ם, קיבל את דרישת המצרים לסילוק המשקיפים מניה וביה ולא ניסה לעכבה. ברית המועצות כזכור, היא שהתניעה את שרשרת המהלכים ולא הייתה יכולה לחזור בה, ארצות הברית ניסתה לארגן שייטת בינלאומית לפריצת המצור ללא הצלחה. דה גול הסתפק באמירה שהוא יראה אחראי למלחמה במי שיירה את היריה הראשונה. גם מסע השתדלנות שערך שר החוץ אבא אבן בבירות המעצמות הימיות לא שינה דבר. ניתן לציין, שאו תאנט טס לקהיר במטרה למנוע מלחמה במאמץ של הרגע האחרון. אמנם נאצר הציע מספר פתרונות אולם לא הסכים לוותר על הישגיו העיקריים: סילוק המשקיפים והטלת המצור. ללמדך שמה שעניין אותו היה הרצון לבטל את הישגי ישראל מאשר לצאת לעוד מלחמה. יש להדגיש, שרה"מ לוי אשכול היה ער למצב ובהיותו שר הביטחון היה מודע היטב לכוחו של צה"ל וליכולותיו. הוא אמנם ניסה לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות אולם לא מצא אוזן קשבת. מנגד גברו לחצי אלופי המטכ"ל לצאת למלחמה[17] טרם יסיים צבא מצרים את היערכותו בסיני (ככינויו מרד הגנרלים). היערכות שלא תאפשר שחרור אנשי המילואים. כך המצב נשאר ללא מוצא, עד שישראל נכחה שהגיעו מים עד נפש וחייבים לתקוף. צעדה של ישראל התקבל בהבנה, לפחות בגוש המערבי, ולא הופעלו עליה לחצים מסיביים לסגת מיד מהשטחים[18] שנכבשו, כפי שקרה אך 10 שנים קודם לכן במבצע סיני.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ אמנם מצרים מחויבת לפי אמנת קושטא – 1888, להתיר מעבר אוניות של כל האומות בתעלה. אולם היא מנעה מעבר אוניות ישראליות ואפילו מעבר של מטענים המיועדים לישראל ובכך המרתה את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. ללמדך שמצרים מתנהגת כריבון התעלה, ברצותה תתיר מעבר, וברצותה תמנע.
  2. ^ החזית הלאומית לשחרור אלג'יר. בצרפתית: Front de Libération Nationale
  3. ^ שמעון פרס, קלע דוד, ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1970, עמ' 153
  4. ^ התשובה הישראלית לפשיטות החבלה הייתה פעולות התגמול. אולם במשך הזמן הן איבדו את האפקטיביות שלהן ונדרשה פעולה אחרת.
  5. ^ שלוש מעצמות המערב התחייבו לשמור על סטטוס קוו טריטוריאלי ומניעת מרוץ חימוש במזרח התיכון. פרס, קלע דוד, עמ' 22.
  6. ^ לפי מקורות זרים, הקמת הכור הגרעיני בדימונה, בעזרת מדענים צרפתיים, ללא פיקוח בינלאומי.
  7. ^ דוד השביט, "פרובוקציה צבאית, לכאורה, מלחמת סיני מקרה בוחן", מערכות, 467-466, ספטמבר 2016
  8. ^ אכן, מיד לאחר שהתברר תוך כדי מלחמת ששת הימים, שמצרים נחלה תבוסה נוספת, הזדרזו נאצר והמלך חוסיין הירדני לתרץ את המפלה בטיעון, שארצות הברית ובריטניה מעורבות בלחימה לצד ישראל.
  9. ^ תזה זו קיבלה חיזוק במלחמת יום הכיפורים. המצרים רואים בתוצאות הקרבות של הימים הראשונים - עד שהתחיל להגיע סיוע אמריקאי לישראל - ניצחון מובהק שלהם.
  10. ^ בתקופת ההמתנה אובחנו מספר טיסות ביון מצריות מעל הכור. ראו: ynet, "‏40 מטוסים יתקפו את דימונה". נחשפת תוכנית מצרים ב-1967, באתר ynet, 4 ביוני 2017.
  11. ^ לדוגמה, החלטת האו"ם, שהתנועה הציונית היא תנועה גזענית, שהתקבלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, היא חלק מקמפיין הדה-לגיטימציה שנערך כנגד ישראל.
  12. ^ ג'פרי רובינסון, יאמאני, תרגום: גד כהנוב, אור-עם, 1988, עמ' 68 - 70
  13. ^ שמעון שמיר, מקורה של ההסלמה במאי 1967: טענת "האיום הישראלי", ב-אשר ססר (עורך), שישה ימים – שלושים שנה: מבט חדש על מלחמת ששת הימים, תל אביב: עם עובד, 1999, עמ' 62 - 66
  14. ^ יגאל שפי, התרעה במבחן: פרשת רותם ותפישת הביטחון של ישראל 1957–1960, תל אביב: הוצאת מערכות, משרד הביטחון, 2008.
  15. ^ לישראל היה לכאורה עוד הישג: רצועת עזה הייתה אמורה להיות תחת שלטון האו"ם ולא מצרים. אולם, מיד לאחר נסיגת ישראל, השתלטה מצרים מחדש על הרצועה ללא תגובת האו"ם או המעצמות.
  16. ^ עמירה שחר, "ההונאה במלחמת ששת הימים", ב-חגי גולן, שאול שי (עורכים), נחשונים: 40 שנה למלחמת ששת הימים, תל אביב: הוצאת מערכות, משרד הביטחון, 2007.
  17. ^ עמי גלוסקא, אשכול תן פקודה: צה"ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים 1963 - 1967, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2004.
  18. ^ לתשומת לב, בהחלטה 242 שהתקבלה במועצת הביטחון לאחר המלחמה נדרשה ישראל לסגת משטחים ולא מכל השטחים.
  19. ^ אחמד זאכי יאמאני, שר הנפט הסעודי 1962–1986, יזם את הקמת אופ"ק והפעיל את נשק הנפט במהלך מלחמת יום הכיפורים.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24808945הרקע למלחמת ששת הימים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הרקע_למלחמת_ששת_הימים&oldid=1481859"