אמנת קושטא
אמנת קושטא (באנגלית: The Convention of Constantinople) היא אמנה בינלאומית אשר נחתמה בקונסטנטינופול, ביום 29 באוקטובר 1888 בידי בריטניה, גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, ספרד, צרפת, איטליה, הולנד, רוסיה, והאימפריה העות'מאנית, כדי להבטיח מעבר חופשי בנתיב המים של תעלת סואץ בעיתות שלום ומלחמה. כל המדינות החתומות היו באותה עת מעצמות אירופאיות. האמנה קובעת הלכה למעשה את מעמדה של תעלת סואץ כנתיב מים בינלאומי, אשר זכות המעבר החופשי בו צריכה להינתן לכל, ללא הבדל בהשתייכות לאומית של הספינה, בסוג הספינה, או במטענה. נוסח האמנה הוסכם על המדינות החותמות ב-2 במרץ 1888 והיא נחתמה בחודש אוקטובר, ותהליך אישרורה על ידי כל אחת מן המדינות החותמות הסתיים ב-22 בדצמבר 1888.
עיקרי האמנה
- סעיף 1 - תעלת סואץ תשמש תמיד למעבר ימי חופשי בעיתות שלום כמו גם בעיתות מלחמה והצדדים מתחייבים שלא להתערב בשימוש החופשי בתעלה. לעולם לא תקום הזכות לחסום את התעלה למעבר ימי.
- סעיף 4 - תעלת סואץ תהיה פתוחה למעבר ימי בעיתות מלחמה אף של ספינות מלחמה של הצדדים היריבים, בהתאם לסעיף 1. הצדדים לאמנה מסכימים שלא לפגוע במעבר החופשי בתעלה, או בנמליה, אף אם האימפריה העות'מאנית תהא אחד הצדדים היריבים. בעת מלחמה, ספינות הצדדים היריבים לא יצטיידו באספקה בתעלת סואץ, או בנמליה, אלא במידת ההכרח ויעברו בתעלה ללא עיכוב ובמהירות האפשרית. הספינות לא תשהנה בנמלי פורט סעיד או סואץ למעלה מ-24 שעות, אלא בעת מצוקה.
- סעיף 5 - בעת פעולות איבה, הצדדים הלוחמים לא יפרקו כוחות, או אמצעי לחימה בתחומי תעלת סואץ, או בנמליה.
- סעיף 7 - המעצמות לא תחזקנה ספינות מלחמה בתחומי תעלת סואץ (כולל אגם תמסח והאגמים המרים). אולם כל אחת מהן רשאית להחזיק בשתי ספינות מלחמה לכל היותר בנמלי פורט סעיד וסואץ, בתנאי שאינן חלק מן הצדדים הלוחמים.
- סעיף 8 - שליחיהן של המעצמות במצרים יפקחו על ביצועו של הסכם זה.
- סעיף 9 - ממשלת מצרים תנקוט בצעדים המתבקשים לישומה של אמנה זו.
- סעיף 10 - הוראות סעיפים 4,5,7 לא יפגעו בזכותה של מצרים (והאימפריה העות'מאנית) לנקוט בצעדים להבטחת ביטחונה של מצרים ושמירת הסדר האזרחי בה. צעדים כאלה ינקטו לאחר שתימסר הודעה למעצמות החתומות על האמנה.
- סעיף 11 - אין בסעיפים 9 ו-10 כדי להתיר מניעת השימוש החופשי בתעלת סואץ, או הקמת ביצורים קבועים בשטח התעלה.
- סעיף 14 - הצדדים מסכימים כי תוקפה של אמנה זו לא יהא מוגבל לתקופת הזיכיון של חברת תעלת סואץ.
- סעיף 16 - הצדדים לאמנה מתחייבים להביא את דבר האמנה לידיעת מדינות שלא חתמו על האמנה ולהזמינן להצטרף אליה.
ביטוייה והשפעותיה של האמנה
יש היסטוריונים המטילים ספק בעובדת ישומה של אמנת קושטא החל מעת שנחתמה. בריטניה אשר שלטה באזור תעלת סואץ לאורך רוב התקופה מעת חתימת האמנה ועד להלאמתה בידי מצרים הפרה כמעט באופן שיטתי את הוראות האמנה. בתקופה שבין 1888-1954 לא נערכה ולו התכנסות שנתית אחת במעמד נציגיהן של המעצמות החותמות לצורך הפיקוח על ביצוע האמנה. הבריטים ביצרו את נמלי התעלה ושטחה, התבצעה פריקה של כוחות צבא ותחמושת בשטח התעלה בעת מלחמה ואף בעיתות שלום, ספינות מלחמה הוצבו באופן קבוע בפתחי התעלה. כל אלה נעשו בניגוד מפורש ללשונה של אמנת קושטא. יחד עם זאת, הבריטים לא מנעו מעבר ספינות מלחמה איטלקיות בתעלה בשנת 1936, בדרכן לפלישה באתיופיה. לכאורה, האמנה האנגלו-מצרית משנת 1936 אשר בה התחייבה בריטניה תסיג כוחותיה ממצרים אולם תמשיך ותחזיק כוחות באזור תעלת סואץ, עומד בניגוד ללשון אמנת קושטא הקובעת כי אזור התעלה יהיה מפורז מכוחות צבא.
מיד לאחר פרוץ מלחמת העצמאות מנעה מצרים מעבר בתעלת סואץ של ספינות שיעדן נמלי ישראל. לטענת ישראל ואומות אחרות, פעולות אלה נעשו בניגוד לתנאי אמנת קושטא[1]. מנגד טענה מצרים כי למרות הסכמי רודוס מצרים וישראל עדיין נתונות במצב מלחמה וכי בהתאם לסעיף 10 לאמנת קושטא, זכותה של מצרים למנוע מעבר כלי שיט העלולים לסכן את שלומה. ישראל בחרה שלא להביא את הסכסוך על זכות המעבר בתעלת סואץ לבית הדין הבינלאומי לצדק, ופניות חוזרות של ישראל למועצת הביטחון בעניין זה לא הועילו[2]. ב-27 ביולי 1954 הסכימו מצרים ובריטניה כי האחרונה תסיג את כוחותיה ותפנה את בסיסיה ממצרים עד ליום 18 ביוני 1956. הסכם זה, הידוע בשם "הסכם בסיסי התעלה"[3], נחתם בקהיר ב-19 באוקטובר 1954[4]. בסעיף 8 להסכם בסיסי התעלה מכירות המדינות כי "מתוך הכרה כי התעלה הימית סואץ, שהיא חלק אינטגרלי ממצרים, היא נתיב מים בעל חשיבות בינלאומית מבחינה כלכלית, מסחרית ואסטרטגית ומביעות את נחישותן לקיים את האמנה אשר נחתמה בקונסטנטינופול ב-29 באוקטובר 1888, המבטיחה את חופש השיט בתעלה."
בחודש ספטמבר 1954 העמידה ישראל למבחן את פעולותיה של מצרים ושלחה את הספינה "בת גלים" מאריתריאה לנמל חיפה דרך תעלת סואץ. הספינה נעצרה בפתח תעלת סואץ, צוותה נאסר בכלא המצרי ושוחרר ב-1 בינואר 1955. הספינה הוחרמה ולא הוחזרה[5]. ספינה ישראלית ראשונה, "אשדוד", חצתה את תעלת סואץ רק ב-1 במאי 1979, לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.
ב-26 ביולי 1956 הכריז נשיא מצרים נאצר על הלאמת חברת תעלת סואץ, אשר הייתה עד לאותה עת בשליטתן של בריטניה וצרפת. בתגובה הכריז אנתוני אידן, אשר שימש כראש ממשלת בריטניה באותה העת כי הלאמת תעלת סואץ עומדת בניגוד לתנאי אמנת קושטא ולפיה אין להתיר את הפקדת השליטה בתעלת סואץ בידי מעצמה אחת. הלאמת התעלה בידי מצרים שימשה כעילה לפרוץ מלחמת סיני[6].
סעיף 5 לחוזה השלום בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הערבית של מצרים, אשר נכנס לתוקף ביום 25 באפריל 1979, מתייחס ישירות לאמנת קושטא וקובע: "אניות ישראל, ומטענים המיועדים לישראל או הבאים ממנה יהנו מזכות מעבר חופשי דרך תעלת סואץ ומבואותיה, דרך מפרץ סואץ והים התיכון, על בסיס אמנת קושטא מ - 1888 החלה על כל האומות."[7]
הערות שוליים
- ^ Leo Gross, Passage through the Suez Canal of Israel-Bound Cargo and Israel Ships. The American Journal of International Law 1957;51:530-568.
- ^ Resolution on the Palestine Question Adopted at the 558th Meeting of the Security Coucil on 1 September 1951.
- ^ Agreement between the Government of the United Kingdom and Northern Ireland and the Egyptian Government regarding the Suez Canal Base, October 19, 1954
- ^ Charles B. Selak, Jr. The Suez Canal Base Agreement of 1954. The American Journal of International Law 1955;49:487-505.
- ^ אינדקס האוניות העבריות, הלל ירקוני
- ^ [Khosrow Mostofi, The Suez Dispute: A Case Study of a Treaty The Western Political Quarterly 1957; 10(1):23-37.
- ^ חוזה שלום בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הערבית של מצרים באתר הכנסת.
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: אמנת קושטא |
