הרקולנאום
 | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| מיקום | |||
 |
הרקולנאום (בלטינית: Herculaneum; באיטלקית: Ercolano) היא עיר רומית עתיקה במפרץ נאפולי, על חוף הים, כשמונה קילומטרים מדרום-מזרח לעיר נאפולי, במחוז קמפניה שבאיטליה. העיר נחרבה יחד עם פומפיי[א] בהתפרצות הר הגעש וזוב ב-24 או ב-25 באוקטובר[ב] שנת 79 לספירה. נחשולים פירוקלסטיים לוהטים כיסו את העיר, והיא נקברה תחת שכבות של חומר געשי בעובי המתקרב לעשרים מטרים.
העיר שכנה על גבעה צופה לחוף הים, למרגלות הר הגעש, בין שני נחלים.
בהרקולנאום התגלו רחובות, בתי מגורים, מרחצאות, ציורי קיר, וכן אוסף גדול של מגילות – פפירוסים.
הרקולנאום, יחד עם פומפיי הגדולה ממנה שחרבה יחד איתה, הוכרזו בשנת 1997 על ידי אונסק"ו כ"אתרי מורשת עולמית".
תולדות העיר
מייסד הרקולנאום, על פי המיתולוגיה, היה לא אחר מאשר הרקולס, האיש על שמו נקראה. נראה שהעיר אכן נוסדה על ידי יוונים, שנתנו לה את שמה, ואשר גם נהגו בהרקולס כבאל, על פי מנהגי הפולחן המקומי. לא הרבה ידוע על תולדות העיר בתקופה הקדם-רומית. על פי סטראבון היא כאחיותיה הייתה בשליטת האוסקים ואחריהם הסאמניטים.
הרומאים השתלטו על האזור סביב שנת 300 לפנה"ס, אך כמו ערים אחרות בחבל קמפניה, הרקולנאום הפכה לעיר רומית של ממש רק לאחר כיבושה הסופי בשנת 89 לפנה"ס, לאחר שהשתתפה במלחמת בעלות הברית נגד רומא.
הרקולנאום הייתה עיר קיט שלווה לעשירי רומא, שבנו בה חווילות מפוארות. הידועה שבהן היא חווילת הפפירוסים, השוכנת לחוף הים. מספר תושבי העיר הגיע לכ-4,000. חלקם השתמשו בבתים כבתי קיץ. גרו בה גם אמנים רבים.
בתיה צפו אל נופי מפרץ נאפולי, ובנמלה הקטן עגנו ספינות וסירות דייגים. כלכלתה התבססה על דיג, חקלאות וייצור חפצי אמנות. העיר הייתה מחולקת לגושים על ידי רחובות ראשיים (קארדו) ומשניים (דקומנוס), והייתה קטנה בהרבה מפומפיי (שטחה הכולל כ-200 דונם).
בתקופה האוגוסטנית בוצעו בעיר שיפוצים נרחבים במבנים ציבוריים ובהם: אמת המים, מערכת המזרקות, המרחצאות העירוניים והפרבריים.
בשנת 62 לספירה אירעה באזור המפרץ רעידת אדמה בעוצמה חזקה. בניינים רבים ניזוקו והפכו מסוכנים למגורים. עד שנת 79 לספירה שופצו חלקם.
התפרצות הווזוב בשנה זו שמה קץ לקיומה של העיר וכיסתה אותה בשכבות של אפר ובוץ געשי בעובי כ-20 מטר. במשך יותר מ-1,600 שנים לא ניסה איש לחשוף את אשר מתחת לשכבות. רק ב-1709 התגלתה העיר במקרה בעת חפירת באר, וכמה עשרות שנים מאוחר יותר החלו חפירות ארכאולוגיות.
כיום שוכנות באזור העיירה ארקולנו (Ercolano), שעד 1969 נקראה רזינה, אך שמה הוסב לשמה האיטלקי של הרקולנאום, והעיירה פורטיצ'י. העיירה ארקולנו גובלת ממש באתר החפירות, והדבר יוצר חיכוך מתמיד בין התושבים להנהלת האתר.
ההתפרצות
ערך מורחב – התפרצות הר הגעש וזוב (79)
התפרצות הר הגעש וזוב ב-24 או ב-25 באוקוטובר[ב], שנת 79 לספירה, תפסה את תושבי מפרץ נאפולי כשאינם ערוכים לה. לא הייתה התרעה מוחשית על בוא ההתפרצות. עם זאת היו סימנים מעידים אחדים לאפשרות שיקרה אירוע מסוים: בארות המים והמעיינות שסביב ההר התייבשו 10 ימים לפני שההר התפרץ[2], והפרות שרעו במדרונות הר הווזוב התנהגו בצורה מוזרה. מספר רעידות אדמה קלות אירעו בימים שקדמו להתפרצות[3]. בצורה אירונית משהו, ב 23 באוגוסט, החגיגה השנתית של תושבי פומפיי לכבודו של אליל הרי הגעש (בעבר סברו שההתפרצות הייתה ב-24 באוגוסט).
איש לא קישר בין רעידת האדמה משנת 62 לבין הווזוב, שהיה רדום במשך מאות שנים, וכלל לא נחשב באותה התקופה להר געש. היחיד שהשווה את הוזווב להר הגעש הפעיל אֵטְנָה היה הגאוגרף היווני סטראבון. ההתפרצות הפתיעה רבים מהתושבים ביישובי המפרץ, שלא הספיקו להימלט.
על פי שני מכתבים ששלח פליניוס הצעיר להיסטוריון הרומי טקיטוס, וכן על פי ניתוחים גאולוגיים של אדמת האזור ושל ממצאים מהחפירות, שוחזר מהלך ההתפרצות. פליניוס, אז בחור צעיר בן 18, שהה בחופשת קיץ בעיר מיסנום (Misenum), בצפון המפרץ, כ-30 קילומטרים מההר. מכתביו הם העדויות היחידות למה שהתרחש.
ב-....[ב], בשעות הצהריים, החל זרם של עשן, אפר געשי ופומיס להתפרץ מלועו של ההר לגובה של עשרות אלפי מטרים, תופעה שפליניוס הצעיר כינה "עץ אורן ענקי". הסלעים והאפר הגעשי נעו עם הרוחות לכיוון דרום מזרח, כשהם מכסים בנופלם את העיר פומפיי וסביבתה, מכלים בחומם הלוהט כל יצור חי שנקלע לאזור. ההתפרצות כולה ארכה קרוב ל-24 שעות.
הרקולנאום שבמערב לא ניזוקה כמעט, למעט מעט נפולת של אפר, אך תושביה החלו להימלט מאימת ההר. במהלך הלילה החל החומר הגעשי ליפול על ההר, והחל להתהוות על מורדותיו זרם פירוקלסטי, תערובת של אפר וסלעים מותכים, בטמפרטורה של כ-400 מעלות צלזיוס, שעשה את דרכו במהירות של כ-150 קמ"ש לכיוון הרקולנאום.
במשך מאות שנים הייתה סברה שכל תושבי העיר הצליחו להינצל, שכן כמעט שלא נמצאו בה שלדים[ג]. ב-1982, עם הרחבת החפירות לאזור החוף, התברר כי סברה זו בטעות יסודה. למעלה מ-200 שלדי אדם נמצאו בקרבת החוף, בתוך 12 בתי סירות, שריד לתושבי העיר שניסו להימלט אל הים מאימת ההתפרצות, בחושבם שסמוך לים יצליחו להינצל. חומו של הזרם קטל אותם. מעריכים שהם מצאו את מותם סביב השעה אחת בלילה.
בהמשך הלילה נוצר זרם פירוקלסטי נוסף, שכיסה את העיר בשכבה נוספת של טוף – חומר געשי, אך שני הזרמים הגדולים יותר הגיעו בבוקר ה-25 באוגוסט, והם שכיסו את העיר בשכבות שהצטברו לכדי 20 מטרים.
|
"... האפר החל ליפול על ראשינו, אם כי לא בכמות רבה. הבטתי אחורה. ערפל דחוס כהה בעקבותינו, נמרח על הקרקע כמו ענן... ...הלילה ירד. האפילה הייתה מוחלטת, כמו בחדר שחלונותיו הוגפו. יכולת לשמוע את צווחות הנשים, את צרחות הילדים, ואת צעקות הגברים. חלקם קוראים לילדיהם, חלקם להוריהם, חלקן לבעליהן, מנסים לזהות זה את זה לפי הקולות. אחד מקונן על מר גורלו, אחר על גורל משפחתו. חלקם מבקשים את נפשם למות... חלקם נושאים כפותיהם (בתפילה) לאלים, רובם השתכנעו שהאלים אינם איתנו עכשיו, ושהלילה הנצחי הסופי... הגיע לעולם." |
| פליניוס הצעיר במכתבו השני לטקיטוס |
להבדיל מפומפיי, שכמות החומר הגעשי שניתכה עליה הייתה כה רבה עד כי חלק מגגות הבתים בה קרסו תחת העומס, בהרקולנאום, שבה ההרס נוצר על ידי נחשול פירוקלסטי, גגות הבתים שרדו בדרך כלל, היות שהבתים התמלאו בחומר הפירוקלסטי ועמדו בעומס.
התפרצות הר הגעש גרמה לשחרור של גזים רעילים – בעיקר תרכובות גופרית – לאוויר מפרץ נאפולי. האפר הגעשי שעלה לאוויר גרם לאפלה באזור בשעות היום. קיימת סברה כי מספר הנפגעים בעת הבריחה ההמונית מפומפיי לא היה נמוך ממספר הנספים בעיר עצמה.
פליניוס הצעיר ששהה בעיר מיסנום באחוזת דודו, כתב במכתביו כי האוויר באזור שעל שפת הים היה כה רעיל עד כי אלה שנשמו אותו מתו, ביניהם דודו בן ה-56, פליניוס הזקן, מפקד בצבא ובצי הרומאי, וחוקר בעל שם, שיצא בספינה לכיוון מרכז המפרץ. אוויר עכור זה מנע מרבים את האפשרות להימלט מאימת ההר אל מחוץ לתחום המפרץ.
גילוי שרידי העיר וחשיפתם
במשך השנים נעשו ניסיונות למצוא את מיקומה המדויק של הרקולנאום, אך אלה עלו בתוהו.
אמברוג'ו לאונה (Ambrogio Leone), טופוגרף, סימן ב-1503 את מיקומה המשוער במפתו במיקום קרוב לזה המדויק.
רק בשנת 1710, 1,631 שנים לאחר החורבן, עסק איכר מקומי[ד] מהעיירה רסינה בקידוח באר מים באתר. הוא מצא חלקי שיש, שלימים הסתבר כי היו הריסות התיאטרון של העיר, שכללו שרידי פסלים, עמודים וציורי קיר.
השטח נרכש על ידי אציל צרפתי[ה], ששימש כמפקד הצבא האוסטרי בנאפולי, ובנה את חווילתו בפורטיצ'י שבקרבת מקום. עם הרחבת החפירה נמצאו חלקים מפסל של הרקולס, שלושה פסלי נשים, הקדשות מברונזה ועמודים. האציל השתמש בחלק מהממצאים לקישוט ביתו, ואת יתרתם שלח לווינה, לנסיך יוג'ין מסבויה.
החפירות הרשמיות בהרקולנאום נפתחו רק בשנת 1738, בהוראתו של מלך ספרד ונאפולי קרלוס השלישי. באותן שנים החל להתפרסם ברחבי אירופה דבר קיומן של "עתיקות הרקולנאום". המלך דווקא לא היה מעוניין בפרסום התגלית, שכן הוא ביקש להשלים את חשיפת העיר כדי שיוכל להכריז עליה כמרכז תרבותי בר-תחרות לפירנצה, אך הדבר לא עלה בידו. בשנת 1740 ביקר הוראס וולפול (Horace Walpole), בנו של ראש ממשלת בריטניה בשטח שבו נמצאו השרידים, ודיווח כי עיר רומאית תת-קרקעית החלה להיחשף.
בחפירות נמצא שמבני העיר שרדו במצב מצוין. ייתכן שהסיבה לכך היא הזרם הפירוקלסטי שכיסה את העיר, מילא את המבנים בחומר געשי ומנע נזק כקריסת גגות כפי שאירע בפומפיי ממפולת האפר והסלעים שנחתו על העיר מאוחר יותר.
ב-1750 התגלו שרידי "חווילת הפפירוסים" ובהמשך שרידי הבזיליקה. החפירות במאה השמונה עשרה בוצעו בפיקוחו של המהנדס קרל ובר, ולאחריו על ידי פרנצ'סקו לה וגה.
ברם, בשנת 1748 התגלו שרידי פומפיי, ובאחת הפכה העיר השכנה למתחרתה של הרקולנאום. גובה השכבות בפומפיי היה רק ארבעה מטרים, היא הייתה הרבה יותר קלה לחשיפה, והחל מ-1750 הופנו אליה מרבית מאמצי החשיפה. המהנדס קרל ובר עזב את אתר הרקולנאום ועבר לפקח על החפירות בפומפיי. לכל אלה נוסף לחץ כבד מצד תושבי העיר רזינה, הגובלת באתר, וכך הסתיימו החפירות בהרקולנאום ב-1765. במאה התשע עשרה היו מעט ניסיונות חשיפה בעיר. ב-1828 חפרה משלחת איטלקית[ו] בעיר עד 1855, אך קצב החפירות היה איטי, הן בשל עובי השכבות והן בשל התקשות החומר הפירוקלסטי.
רק במאה העשרים שבו עתיקות העיר לעניין את הארכאולוגים. ב-1927 חודשו וביתר שאת מאמצי החשיפה בראשות הארכאולוג האיטלקי אמדאו מאיורי, ובתמיכת ממשלת איטליה, והן נמשכות עד ימינו. בשנת 1938, במלאת מאתיים שנה לתחילת החפירות הראשונות בעיר, נחשף הבית של מאתיים השנים.
ב-1942 מצא מאיורי את ראשו של פסל הסנטור נוניוס בלבוס[ז] ואת בסיס הפסל. הגוף עצמו נמצא רק ב-1981, כ-40 שנה מאוחר יותר, בחפירות באזור החוף. מניחים[4] שהנחשול הפירוקלסטי היה כה עוצמתי עד כי סחף את גוף הפסל מערבה, לכיוון חוף הים. חלקיו של הפסל חוברו וכיום הוא מוצג באתר.
בסוף המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 החפירות מתנהלות בעיקר באזור החוף והנמל, וכך נחשפו בשנות השמונים של המאה העשרים[ח] מעל מאתיים שלדים בבתי הסירות שעל החוף, ממצא חשוב ביותר המעיד הן על מהלך ההתפרצות והן על הדמוגרפיה העירונית.
חלק גדול מן העיר עדיין לא נחשף, ומאמץ החשיפה נתקל בקושי לשמר את הקיים, מכיוון שהחשיפה מזיקה לממצאים. קיימת גם בעיה בהרחבת החפירות צפונה, מכיוון ששם (בסמיכות של מספר מטרים) שוכנת העיירה המודרנית ארקולנו.
רוב הממצאים שנחשפו בהרקולנאום נמצאים במוזיאון הארכאולוגי של נאפולי.
הממצאים
מבנה העיר
שטחה הכולל של הרקולנאום הוא כ-200 דונם (מתוכם רק כ-50 פתוחים לציבור). העיר מחולקת לחמישה גושים על ידי 5 רחובות אורך (קארדו), ו-3 רחובות רוחב שכיוונם מצפון מערב לדרום מזרח (דקומנוס). רחובות האורך בשטח שנחשף ממוספרים כקארדו 3, 4 ו-5 (קרדו 1 ו-2 טרם נחשפו).
שני רחובות הרוחב הם דקומנוס מקסימוס (Decumanus Maximus – הדקומנוס הראשי) ו-Decumanus. הדקומנוס השלישי טרם נחשף. הרחובות שכבר נחשפו מחלקים את העיר לחמישה גושים, הממוספרים מ-2 עד 6 (ראו מפה).
רחוב בהרקולנאום שונה מרחוב בפומפיי. הרחובות מרוצפים באבני בזלת ותחומים במדרכות. להבדיל מפומפיי, שבה היו הרחובות מיועדים גם למעבר עגלות וכרכרות. לא כן בהרקולנאום העשירה – הרחובות נועדו למעבר בני אדם, ולכן הם אינם מחורצים בחריצים האופייניים לאופני עגלות. האספקה לבתי העיר הובאה באמצעות סבלים או פרדות.
עד להקמת אמת המים שהובילה מים לעיר, האקווה אוגוסטה, נהגו התושבים לקבל את מימיהם באמצעות ה"אימפלוביום" – בריכה לקליטת מי גשם, במרכזו של האטריום, שהוזנה על ידי ה"קומפלוביום" – פתח בגג הבית. מהבריכה הגיעו המים למאגר תת-קרקעי שממנו נשאבו בעת הצורך. לאחר חיבורה של העיר למערכת המים הפכו ה"אימפלוביומים" לקישוטים דקורטיביים. המים הובלו בתוך העיר בצנרת ייעודית.
בקרדו 5 שכנה המאפייה (פיסטרינום) ששירתה את תושבי העיר. במאפייה זו לא רק אפו את הלחם, אלא גם טחנו את הקמח. כיכרות הלחם נמכרו בחנות סמוכה. הרקולנאום הייתה הרבה פחות תעשייתית מפומפיי, אך תעשיית הצמר שגשגה בה.
המרחצאות
בהרקולנאום היו שני בתי מרחץ. הגדול שביניהם היה בית המרחץ העירוני (Terme), ואילו אחיו הקטן והמהודר יותר נקרא בית המרחץ הפרברי (המרחצאות הסאב-אורבניים – Terme suburbane). המרחצאות העירוניים ממוקמים בצפון מערב העיר.
המרחצאות מחולקים לשני חלקים – מרחצאות הגברים ומרחצאות הנשים.
הנכנס למרחצאות הגברים עובר במסדרון ארוך המוליך לאולם שמוקף בקמרונות משלושת צדדיו. אולם הספורט (הפלאסטרה) שימש לא רק לתרגילי התעמלות אלא גם למפגשים חברתיים. לאחר מכן היה המבקר במרחצאות נכנס למלתחה (Apodyterium), חדר ובו ספסלי ישיבה ומדפים לבגדים, שם היה פושט את בגדיו ונכנס לחדר המים החמימים (טפידריום – tepidarium), ולחדר המים החמים (קלדריום – caldarium), ולבסוף לחדר המים הקרים – פריג'ידריום (frigidarium).
הטפידריום היה בעל רצפה מוגבהת, שחוממה על ידי זרמי אוויר חם תת-רצפתיים. על הרצפה פסיפס ובו האל טריטון מוקף בארבעה דולפינים. דלת הובילה ממנו אל הקלדריום, שהיה מחומם תמידית.
מרחצאות הנשים היו קטנים בהרבה, אך נשמרו טוב יותר. הרוחצות היו נכנסות לחדר המתנה מרווח, משם לחדר המלתחה (Apodyterium), שעל רצפתו אותה דוגמת פסיפס כמו במרחצאות הגברים, ובה משובצים דולפינים, תמנון ודיונון סביב טריטון. משם היו נכנסות לטפידריום, ובו מוזאיקה מעוטרת, ומשם לקלדריום. לא היה במרחצאות הנשים חדר מים קרים.
המרחצאות צוידו גם בחדרי דוודים שם חוממו המים. ליד הפלאסטרה מוקמו גם אולמות למשחקי כדור.
החווילות והבתים
_(14596218878).jpg)
הווילה של הפפירוסים (Villa dei Papiri)
הווילה של הפפירוסים היא המבנה היחיד שנחשף מחוץ לעיר.
זהו ביתו של לוקיוס קלפורניוס פיסו קייסונינוס, אבי אשתו השלישית של יוליוס קיסר, קלפורניה.
הווילה הייתה מרוחקת מרחק מה מהעיר עצמה. היא הייתה ענקית בממדיה, והשתרעה לאורך 250 מטרים של חוף הים, בשטח של כ-2,800 מטר רבוע[5]. הווילה כללה ארבעה מפלסים, ולמרגלותיה גן ירק וגפנים. הייתה זו כנראה הווילה המפוארת ביותר בעיר, ואחת המפוארות באזור המפרץ.
בווילה הנושקת לים נמצא אוסף גדול של מגילות (1,785 במספר), מרביתן כתביו של הפילוסוף היווני יליד גדר פילודמוס. האוסף נמצא כיום בספרייה הלאומית של נאפולי. ארכאולוגים וחוקרים מעריכים כי בהסתברות מסוימת ניתן למצוא באתר מגילות נוספות, ככתבים אבודים של אריסטו, סופוקלס ואחרים.
בעזרת הדמיה ממוחשבת מצליחים היום להתחיל לפענח את הכתוב בתוך המגילות המפוחמות מבלי לפתוח ולפורר אותן, בתהליך דומה לזה שנעשה עם מגילת עין גדי. התפחמות המגילות עקב התפרצות הווזוב יצרה את התנאים לשימורן. מגילות הפפירוס דורשות יכולת הפרדה גבוהה יותר מכפי שנעשה במגילת עין גדי. התכנון הוא לשלב בינה מלאכותית בפיתוח טכנולוגיה שתסייע לפפירולוגים לפענח את מגילות הפפירוס המפוחמות. ב-5 בפברואר 2024 פורסם כי חלק מהטקסט של המגילה הראשונה שנחשף פוענח, והוא מיוחס לפילודמוס.
ב-1997 נחשפו בווילה שתי קומות, שרידי גנים ובית מרחץ. ב-1998 נפסקו החפירות בווילה בשל קשיי תקציב. הווילה נמצאת במיקום בעייתי מאוד – כארבעה מטרים מתחת לפני הים, וסובלת מהצפות לפרקים.
בווילת הפפירוסים נמצא גם אוסף גדול ושמור היטב של פסלי ברונזה, שניצל בשל היותו קבור מתחת לחומר הגעשי. האוסף מוצג כיום במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.
הווילה נפתחה לציבור רק ב-2003, אך נסגרה שוב ב-2007 לצורך שימור ציורי קיר ופסיפסים שהתגלו בקומה העליונה (לתוכנית הווילה). המיליארדר האמריקני פול גטי בנה במאליבו שבקליפורניה וילה לפי תוכנית הווילה של הפפירוסים, לשם הקמת מוזיאון.
- מגילות הפפירוס המפוחמות
-
תמונות של שברי פפירוס שנמצאו בווילת הפפירוסים – ניגודיות התמונה והבהירות שופרו כדי להמחיש טוב יותר את הפרטים הנראים לעין בלתי מזוינת על פני השטח החיצוני שלהם
רובע II
הבית של ארגוס
הבית של גניוס
הבית של אריסטידס
רובע III
בית המלון Casa dell'Albergo
בית המלון נקרא כך בשל גודלו המסיבי – כ-2,150 מ"ר. זה אינו מלון, כי אם וילה פרטית שנבנתה בתקופת אוגוסטוס, בעלת תצפית פנורמית לים. הבניין נשמר בצורה גרועה יחסית, וניזוק קשות במהלך ההתפרצות והחפירות הארכאולוגיות. בתוכו יש מרחצאות פרטיות מכוסים בציורי קיר. יש סברה כי הבניין ניזוק כבר ברעידת האדמה של שנת 62, ובעליו העדיפו להפוך אותו למלון ולהשכיר את חדריו. חשיפת הבית החלה ב-1852 על ידי בונוצ'י והסתיימה על ידי מאיורי ב-1930.
הבית עם מחיצת העץ
("Casa del tramezzo di legno") בבית מגורים זה שכנו מספר משפחות. הבית נבנה עוד בתקופה הסמאנטינית ושופץ בתקופה האוגוסטינית. חזית הבית מעניינת במיוחד, והיא השתמרה בצורה מצוינת. הבית היה בראשיתו בית מגורים מפואר, וחולק באמצע המאה ליחידות שבהן שכנו מספר משפחות. החצר הפנימית הופרדה מהמבואה באמצעות מחיצת עץ, שנתנה לבית את שמו.
בית השלד
נקרא כך משום שבו התגלה בשנת 1831 השלד האנושי הראשון (עד אז הייתה סברה שכל אנשי העיר הצליחו להימלט). הבית בנוי משלושה מבנים, בכל מבנה שני נימפיאונים. בחצר מזבח מצופה מוזאיקה.
רובע IV
בית הצבאים – קאזא די צ'רווי
זהו בית אלגנטי של משפחה אמידה, המשקיף אל נופו של מפרץ נאפולי. בבית נמצאו פרסקאות ויצירות אמנות רבות. הבית נבנה בתקופת קלאודיוס או נירון. הבית קיבל את שמו מציור קיר המתאר קבוצת צבאים בורחת מכלבים התוקפים אותם.
הבית עם המוזאיקה
(קאזה דל אטריו א מוזאיקו) אחד מהבתים המרשימים בהרקולנאום. מוזאיקה בצורת מלבניות ורבועיות על הקירות. החצר הפנימית מרוצפת בפסיפס משובץ. חדר אורחים גדול ופינת אוכל. לבית מרפסת הצופה לים.
רובע V
הבית עם הפסיפס של נפטון ואמפיטריטה
("קאזה דל מוזאיקו די נטונו א אנפיטריטה")
הבית היה שייך כנראה לסוחר עשיר. בצמוד אליו הייתה חנות יינות, שנשמרה היטב. על מדפי העץ בחנות נמצאו קנקנים שלפני כ-2,000 שנה שימשו לאחסון יין[ט]. בבית נמצא אחד הפסיפסים היפים והשלמים שנתגלו בהרקולנאום – הפסיפס של האל נפטון והאלה אמפיטריטה, שעל שמם נקרא הבית כולו. קיר אחר מקושט במוזאיקה שמורה פחות שבה נראה מסע ציד בעיצומו, ובכלל זאת כלבים וצבאים הבורחים מפניהם. בקומה השנייה נמצאו פסלים של יופיטר והרקולס.
בית מאתיים השנים (קאזה דל ביצ'נטאריו)
בית זה נחשף ב-1938, בדיוק מאתיים שנה לאחר גילוי העיר.
רובע VI
הקולג' האוגוסטלי
מבנה שמוקדש לאוגוסטוס אוקטביאנוס ושימש גם כמושב הקוריה. על הקיר פרסקו שבו מופיעים הרקולס, יונו ומינרבה מצד אחד, נפטון ואמפיטריטה מהצד השני. באגף השמאלי ישנו חדר, שבו נמצאה גופה על מיטה.
הבית עם החצר היפה
(קאזה דל בל קורטילה) לבית זה צמודה גזוזטרה, ומדרגות מוליכות אל חצר פנימית.
העיר ארקולנו כיום
- ערך מורחב – ארקולנו
לאחר שנהרסה וכוסתה בהתפרצות, לא שבה הרקולנאום להיות עיר מיושבת. חלק קטן מתושבי העיר נספו, ואחרים הצליחו להימלט ונטשו אותה. כ-1,000 שנים מאוחר יותר נוסד באזור יישוב בשם רזינה. העיירה רזינה הלכה ונבנתה במקום במשך 500 השנים הבאות, חלקה מבלי משים על שטחה של הרקולנאום.
עם גילוי שרידי הרקולנאום ב-1710, וחשיפתם מאוחר יותר, נוצרה בעיה, בין היתר משום שבתיה של רזינה בנויים בחלקם בשטח העתיקות, דבר שיוצר קונפליקט ומקשה על המשך החשיפה. עם זאת, ב-1969 שינתה רזינה את שמה לארקולנו, שמה האיטלקי של הרקולנאום.
גלריית תמונות
-
מראה העיר -
מראה כללי -
הריסות הרקולונאום -
בית השלד -
מרחצאות -
רצפת שיש -
תרמופוליום -
הבית עם החצר היפה -
פרסקו בקולג' האוגוסטלי -
פרסקו בבית של נפטון -
חנות יינות בבית של נפטון -
הבית עם המחיצה -
בית השלד -
פעמון קטן שנמצא בהריסות העיר -
בית טלפוס -
בית טלפוס -
הבית עם הסלון השחור -
הבית עם הסלון השחור -
צינור מים
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הרקולנאום- הרקולנאום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- תחילת ההתעניינות בעתיקות פומפיי והרקולנאום - האתר של Jeannie & Michael Cole
- ד"ר מ. ו., במדע ובטכניקה - „תחית המתים" של הירקולאנוס, דבר, 27 ביולי 1933
הרקולנאום (עיר קדומה), דף שער בספרייה הלאומית- הרקולנאום, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הרקולנאום, ברשת החברתית אינסטגרם
הרקולנאום, סרטונים בערוץ היוטיוב
.svg){kind=icon}
ביאורים
- ^ בהתפרצות חרבו גם אופלונטיס וסטאבייה.
- ^ 2.0 2.1 2.2 לפי המחקרים החדשים, ההתפרצות הייתה ב-24 או ב-25 באוקטובר שנת 79 (ולא ב-24 באוגוסט כפי שהיה מקובל בעבר).[1]
- ^ בעיר נמצאו כ-30 שלדים בלבד.
- ^ שמו היה אמברוצו נוקרינו (Ambrodzho Nucherino).
- ^ Emanuel Maurice of Lorraine d'Elboeuf.
- ^ בראשות הארכיטקט קרלו בונוצ'י.
- ^ תושב העיר, שנחשב לאחד מאזרחיה המכובדים.
- ^ בחפירות בניהולו של ד"ר ג'וזפה מאגי (Dr. Giuseppe Maggi).
- ^ ידוע כי לאזור הווזוב היה יין משלו – הווזובינום.
הערות שוליים
- ^ Domenico M.Doronzo at al, The 79 CE eruption of Vesuvius: A lesson from the past and the need of a multidisciplinary approach for developments in volcanology, 2022
- ^ Pompeii at the State University of Minnesot's E-museum
- ^ "Visiting Pompeii - AD 79 - Vesuvius explodes". Current Archeology. אורכב מ-המקור ב-2012-01-24. נבדק ב-2006-12-08.
- ^ Soprintendenza archeologica di Pompei
- ^ תוכנית הווילה
39174136הרקולנאום