אוסקים
האוֹסְקִים (בלטינית: Osci), הנקראים גם אוֹסְקָנִים, אוֹפְּסְקִים ואוֹפִּיקִים, היו עם איטלי ששכן בחבל קמפניה ובלטיום אדיאקטום טרם התקופה הרומית ובמהלכה. האוסקים דיברו אוסקנית, שפה אשר דוברה גם על ידי הסאמניטים, אולם ההתייחסות אליהם כיום היא כאל עמים נפרדים.
אין הסכמה במחקר ההיסטורי על ראשיתם של האוסקים, מקום מוצאם ושפתם, אולם ניכר כי השפה האוסקנית, שפה הודו-אירופית איטלית מהענף האומברו-אוסקני, התפתחה ונפוצה לקראת ייסוד הרפובליקה הרומית במספר שבטים ריבוניים, שהמרכזי שבהם הוא הסאמניטים.
האוסקים שמרו על עצמאותם בכך שעשו יד אחת עם מדינה אחת כנגד אחרת, במיוחד עם הרומאים והסאמניטים. ריבונותם אבדה לבסוף במהלך המלחמה הסאמניטית השנייה, כאשר לפני הפלישה לסמניום, ראו הרומאים צורך בהבטחת היעדר התנגדות משבטי הסְפר. לאחר המלחמה נטמעו האוסקים במהירות בתרבות הרומית. מורשתם התרבותית שרדה רק בשמות מקומות ובאזכורים ספרותיים.
עם ערי האוסקים נמנות: קפואה, נולה, אבלה ונוקריה.[1] העיר פומפיי נוסדה על ידי האוסקים, ייתכן מאיחודם של חמישה כפרים אוסקים, שכן שמה של העיר, פירושו חמש באוסקנית.
תיאורים אודות האוסקים במקורות הקלאסיים
לפי אריסטו, חיו האופיקים בחלקה של איטליה הפונה לטירניה, והם נקראו גם אאוסונים. אנטיוכוס מסירקוזה הסכים שהאופיקים הם אאוסונים ומיקם אותם בקמפניה, אולם סטראבון, המקור העיקרי לדברי אנטיוכוס ששרדו, כן הבחין בין האוסקים לאאוסונים, בהעירו שהאוסקים נעלמו, אך הרומאים עדיין השתמשו בניב שלהם כשפה ספרותית, וכי "הים הגבוה" ליד סיציליה עדיין נקרא הים האאוסוני, הגם שהאאוסונים מעולם לא שכנו בקרבתו. אאורונקים הוא השם הרומי של האאוסונים על ידי חילוף נפוץ בין s ל-r בלטינית. ייתכן שהיו אלה אותם עמים ברפובליקה הרומית המוקדמת. במאה ה-4 לפנה"ס, ציינו השמות שבטים שונים.
אוסקים בתקופה הרומית המוקדמת
עם שטיטוס ליוויוס מכנה בשם אאורונקים מופיע בראשית דברי ימיה של רומא. בשנת 503 לפנה"ס מרדו המושבות הלטיניות קורה ופומטיה נגד רומא, והשיגו את עזרתם של האאורונקים, שמושבם אינו ידוע מכתבי ליוויוס. צבאות שני הקונסולים שנשלחו נגדם ניצחו לאחר קרב קשה שבו "נהרגו רבים יותר מאשר נפלו בשבי; השבויים נטבחו בכל מקום, אפילו בני הערובה... נפלו קורבן לזעם צמא הדם של האויב". האאורונקים נסוגו לפומטיה, שעליה צרו הרומאים. האאורונקים הסתערו מתוך המושבה הנצורה, שרפו את מגדלי המצור, טבחו בחיילים ופצעו קשות את אחד הקונסולים. הרומאים נסוגו, אך חזרו מאוחר יותר בעוצמה רבה יותר. הם כבשו את העיר, ערפו את ראשיהם של המפקדים האאורונקים, מכרו את הפומטיאנים לעבדות, שיטחו את הקרקע והעמידו את הקרקע למכירה.
האאורונקים מופיעים פעם נוספת בימי הרפובליקה המוקדמים בניסיון כושל לתמוך בוולסקים במאבקם נגד רומא. בשנת 495 לפנה"ס, בעוד צבאם צועד לכיוון רומא, הם שלחו שליחים כדי לדרוש את נסיגת הרומאים משטח הוולסקים. הקונסול פובליוס סרווילוס פריסקוס סטרוקטוס פגש אותם בצעדה באריצ'יה ו"בקרב אחד סיים את המלחמה". בעת כתיבת אותן שורות על ידי ליוויוס, כבר כמעט מאה שנה לא ששמם של האוסקים לא מוזכר.
המאבק ברומא והכנעת האוסקים
במחצית האחרונה של המאה ה-4 לפנה"ס, חיו העמים דוברי האוסקנית שאינם סאמניטים בשלוש מדינות ריבוניות: הסידיקינים, האאורונקים והאאוסונים. עיר הבירה של הסידיקינים הייתה טאנום, אשר טבעה מטבעות משלה הנושאים כתובות בשפה האוסקנית. העיירה קלס הייתה בירת האאוסונים.
המלחמה הוולסקית
תחילת סופה של הריבונות האוסקית היה ניסיונם לנצל הזדמנות לשדוד מהרומאים בתקופת חוסר היציבות לאחר הניצחון הגדול נגד הוולסקים, שבט ששכן בהרים הלפיניים המשקיפים על הביצות הפונטיניות וכוללים אותן. במהלך המרד האחרון של הוולסקים, בזזו הרומאים ושיטחו את סטריקום בשנת 346 לפנה"ס לערך ומכרו את 4,000 הלוחמים הנותרים לעבדות. תהא הסיבה אשר תהא, האאורונקים בחרו ברגע זה לשלוח משלחת שוד נגד הרומאים. פאניקה התעוררה ברומא, והסנטורים ראו בכך קנוניה רחבה יותר עם הברית הלטינית. הם מינו את לוקיוס פוריוס קמילוס לדיקטטור, עצרו את העסקים, גייסו מיד צבא ושלחו אותו לשדה הקרב נגד האאורונקים, אלא ש"המלחמה הסתיימה כבר בקרב הראשון". הרומאים השתמשו בצבא כדי להשלים את כיבוש הוולסקי בסורה.
המלחמה הסאמניטית הראשונה
ליוויוס מתאר שהסאמניטים יזמו מתקפה על הסידיקינים בשנת 343 לפנה"ס, ללא התגרות מצדם של האחרונים, ואלה פנו לערים הקמפניות בבקשה לסיוע צבאי, שאותו קיבלו. לאחר שהפסידו בשני קרבות והושמו תחת מצור בתוך קפואה, פנו הקמפנים לרומא בתחנונים ותוך שהם מציעים להיכנע לה. רומא שעתה להצעה והעניקה סיוע מתוך הכרה בכך שקמפניה תהיה בעלת ברית בעורף של האקווים והוולסקים במקרה של עימות נוסף איתם. כששליחים רומיים הציגו לסנאט הסאמניטי דרישות לנסיגה מקמפניה, התשובה הייתה שלילית; יתרה מכך, השליחים הורשו לשמוע פקודות מבצע מבוימות של מפקדים סאמניטים לכוחותיהם לצעוד מיד לקמפניה. כך החלה המלחמה הסאמניטית הראשונה.
הסנאט הרומי הכריז מלחמה, העם אשרר את ההכרזה, ושני צבאות קונסולריים נשלחו לסמניום ולקמפניה, בהתאמה. במשך שנתיים ידעו הרומאים רק ניצחונות, עד שלבסוף תבעו הסאמניטים את השבת בריתם הקודמת בתנאי אחד: הם יהיו חופשיים למלחמה בסידיקינים אם ירצו. לרומא היה הסכם עם קמפניה, אך לא עם הסידיקינים. בכך קנה הסנאט שקט עם אשרור האמנה ותשלום לצבאותיו.
המלחמה הלטינית
הסאמניטים השתמשו בצבאם כדי לתקוף שנית את הסידיקינים. מתוך ייאוש, הציעו האחרונים את כניעתם לרומא, בדומה לקמפנים, אך נדחו בתואנה שאיחרו את המועד. לפיכך כרתו הסידיקינים ברית עם כוח שגויס על ידי הברית הלטינית נגד הסאמניטים. אל הסידיקינים הצטרפו הקמפנים, וצבא רב־לאומי החל להרוס את סאמניום. הסאמניטים פנו כעת לרומא על פי תנאי ההסכם שלהם, ושאלו אם למעשה לרומא ריבונות על קמפניה. הרומאים התנערו מכל הסכם שיגביל את הקמפנים והלטינים להילחם במי שירצו.
בעודם מעודדים מהסירוב של רומא לקחת את ההנהגה לידיה, תכננו הלטינים להפנות את צבאם נגד רומא משהאיום הסאמניטי הוסר. השמועה על התוכניות דלפה לרומאים, שהגיבו בהזמנת עשרה ראשי שבטים לטיניים לרומא כדי לקבל פקודות על פי תנאי האמנה. בתמורה על הכניעה לרומא, דרשו הלטינים ממשלה משותפת חדשה, עם בחירה של קונסול אחד וחצי מהסנאט מקרב הלטינים. כאשר טיטוס מנליוס טורקווטוס, אחד מהקונסולים לשנת 340 לפנה"ס, שמע על התנאים הללו, הוא נשבע בפסל של יופיטר שאם הסנאט יקבל אותם הוא יהרוג כל לטיני בבית הסנאט בחרב שלופה. כתוצאה מכך החלה תכונה סביב הפסל; שליח לטיני, לוקיוס אנאוס, החליק על המדרגות בעודו מתעקש על צדק, נפגע בראשו והפך מחוסר הכרה. באותו רגע פרצה סופת רעמים על בית הסנאט. הרומאים פירשו את האירועים הללו כאות והכריזו מלחמה על הלטינים ובני בריתם והתחברו לסמניטים. שנתיים אלה של סכסוך נודעו בשם המלחמה הלטינית.
הרומאים ניצחו את הברית הלטינית במספר קרבות, והשתלטו על מדינות השבטים שהרכיבו אותה. אלה נטמעו בהמשך ברומא. הקונסול, לוקיוס פוריוס קמילוס, שאל את הסנאט: "האם ברצונכם לנקוט אמצעים חסרי רחמים נגד עם שנכנע והובס?... או האם ברצונכם ללכת בעקבות אבותיכם ולגרום לרומא לגדול על ידי הענקת אזרחות למי שהיא ניצחה?" הסנאט בחר להציע תנאים שונים לערים הלטיניות השונות, ומתיישבים הוצבו ברחבי לאטיום.
נפילת קאלס
האאורונקים והסידיקינים, שהיו בעל כורחם חלק מן מחנה הלטיני כרתו הסכמים נפרדים עם רומא. בשנת 337 הסידיקינים תקפו את האאורונקים, וליוויוס לא מביא לכך סיבה. הסנאט הרומי אז החליט כי תנאי ההסכם עם האחרונים מצדיקים התערבות צבאית, אך בינתיים נטשו בני האאורונקים את יישוביהם בקמפניה לטובת מעוז הררי, סואסה, שאת שמו שינו לאאורונקה.
הסכסוך הסלים לאחר שהאאוסונים מקלס הצטרפו לסידיקינים. בשנת 335 שלחו הרומאים צבא קונסולרי בפיקודו של מרקוס ולריוס קורבוס להטיל מצור על קלס. לאחר שנודע להם מפי אסיר נמלט כי חיילי האויב כולם שיכורים וישנים, כבש קורבוס את העיר באשמורת לילה והציב בה חיילים. הסנאט בעקבות זאת הצביע על שליחת 2,500 מתיישבים, שלהם חולקה אדמת האויב. האאוסונים לא שבו להיות ריבוניים מאז.
שלום עם הסידיקינים והאאורונקים
לאחר נפילת קלס נשלחו שני הצבאות הקונסולריים להילחם בסידיקינים, שהתבצרו בטאנום עם צבא גדול. ליוויוס לא מתאר את תוצאת מערכה זו, אך מציין שהרומאים לקו במגפה, כפי הנראה מלריה. שני הקונסולים זוכו מחשד לכפירה באלילים, אך הצבא הרומי נשאר בקרבת הסידיקינים. ליוויוס עובר אז לדון בנושא היחסים עם הסאמניטים כהכנה לתיאור המלחמה הסאמניטית השנייה (326–304 לפנה"ס). הסידיקינים לא מופיעים בתיאור המלחמה ההיא או שנית מעל דפי ההיסטוריה, אבל שמה של טאנום הופך להיות טאנום סידיקינום והאזור שבו היא שוכנת מכונה סידיקינוס אגר. ישנה סברה שלפיה אילו הרומאים היו נלחמים בקרב גדול והיו מוחקים את הסידיקינים, היה צפוי להיות אזכור כלשהו לכך או עדות כלשהי להיעדר המשכיות בטאנום. במקום זאת, העדויות הן כי העיר שגשגה. ויליאם סמית' מסכים עם המסקנה הכללית שבין 335 ל-326 לפנה"ס, ככל הנראה בשנת 334 לפנה"ס, הסכימו הסידיקינים להניח את נשקם ולהיות חלק מרומא רבתי.
האאורונקים נעלמו באופן דומה מהמסורת הכתובה לאחר שהפכו כפופים לרומא. לאחר השגת השלום עם הסאמניטים, שמר האזור על השקט ושגשג. היה זה מקום נופש פופולרי, בהיותו על קרקע גבוהה הרחק מהאוויר נושא המזיקים, שכיום מוכרים כיתוש המלריה.
השפה האוסקנית
השפה האוסקנית הייתה שפה הודו-אירופית איטלית מהענף האומברו-אוסקני, שרווחה במרכז איטליה ובדרומה, והגיעה עד סיציליה על ידי הממרטינים.[1] חקר הלשון האוסקנית מבוסס על כתובות באוסקנית שרובן מקורו בחבל קמפניה. עם חורבן קפואה ירדה קרנה של השפה, ולמן מלחמת האזרחים הרומית הראשונה לא נמצאו עוד כתובות אוסקניות.[1]
תרבות אוסקית ברומא
ההוללות של האוסקים אומצה על ידי מרבית החברה הרומית עם הזמן, והמונח Osci loqui או Obsci loqui, פירושו לשון רשעות או זימה. שריד נוסף של האוסקים ברומא היה הפארסה אטלן, הידועה גם בשם המשחקים האוסקניים, שהיו פארסות אלתורים ברומא העתיקה שבהן השחקנים היו עוטים מסכות. תחרויות האתלטיקה של האוסקים היו פופולריים מאוד, ולרוב קדמו להן הצגות פנטומימה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 "אוסקים, אופסקים, אופיקים", האנציקלופדיה העברית (כרך ב, עמ' 45), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשי"א.
אוסקים38989795Q487908