הקרב על הרובע היהודי בירושלים

הקרב על העיר העתיקה בירושלים

חיילים ירדנים תוקפים את ישיבת פורת יוסף
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכים	16 במאי 1948 – 28 במאי 1948 (13 ימים)
מקום	העיר העתיקה, ירושלים שבישראל
תוצאה	ניצחון ירדני וסילוק היהודים מהעיר העתיקה בירושלים
הצדדים הלוחמים מפקדים משה רוסנק ג'ון באגוט גלאב נורמן לאש עבדאללה א-תל כוחות ההגנה, ארגון צבאי לאומי ולוחמי חרות ישראל סך הכל: כ- 150 איש כאלפיים לוחמים ירדניים ומתנדבים מקומיים נוספים אבדות 107 הרוגים 180 פצועים לא ידוע

מפת הרובע היהודי של העיר העתיקה בעת החדשה

הרובע היהודי של ירושלים במלחמת העצמאות היה במשך ששה חודשים (מסוף נובמבר 1947 ועד סוף מאי 1948) תחת מצור ובסופו של דבר נכבש בידי כוחות משולבים של ערבים בלתי־סדירים והלגיון הערבי העבר ירדני, לוחמיו נפלו בשבי והתושבים האזרחים פונו למערבה של העיר שנותר בידי ישראל.

מהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם ועד סיום המנדט

עמדת לובינסקי (צולם בראשית המאה ה-21)

על פי אומדנים שונים חיו בתחילת מלחמת העצמאות ברובע היהודי של ירושלים בין 2,200 ל-2,500 יהודים (כעשירית מתושבי העיר העתיקה), רובם חסרי יכולת כלכלית וקשישים. בין הרובע היהודי לירושלים העברית לא היה רצף התיישבות. מצפון לרובע היהודי היה הרובע המוסלמי, במזרחו הר הבית, מדרום לרובע חומת העיר העתיקה וממערב לו הרובע הארמני. אמצעי הקשר היחיד בין הרובע היהודי לבין ירושלים המערבית, היה באמצעות קו האוטובוס מספר 2 של חברת "המקשר". הקו יצא ממרכז העיר, המשיך לעיר העתיקה דרך שער יפו ונסע בשולי הרובע הארמני עד הרחבה שבלב הרובע היהודי. בזמן החלטת החלוקה היו ברובע 16 רובים ו-25 אקדחים בלבד. ישראל עמיר, מפקד "ההגנה" בירושלים, החליט לנצל את אוטובוס מספר 2 בטרם יחסמו הערבים את נתיבו, כדי להעביר את כל כוח האדם והנשק שהיה יכול להזרים לרובע. עד אמצע דצמבר הצליחה ההגנה להגניב כ-120 איש לתוך הרובע, מוסווים כסטודנטים או כבחורי ישיבה. חברי ההגנה הקימו עמדות בעיקר בבתי הכנסת בשל גודלם ומיקומם האסטרטגי. מדי לילה הלכו והתגברו חילופי האש בין אנשי ההגנה והכוחות הערביים שהקיפו אותם. אנשי הרובע ספגו אבדות: הרוגים ופצועים.

ערב ה-1 בינואר 1948 חסמו הערבים באופן סופי את נתיבו של אוטובוס מספר 2 בעזרת מחסום ארעי שהקימו בשער יפו. הבריטים סירבו לבקשת הסוכנות היהודית לפתוח את הנתיב בכוח, אבל הסכימו כתחליף ללוות שיירת אספקה שתעבור בשער ציון פעמיים בשבוע לרובע בתנאים הבאים: שהבריטים יוכלו לחפש בה נשק ותחמושת, ושאיש לא יורשה להיכנס לרובע, למעט תושבי הרובע ובעלי תפקידים חיוניים כדוגמת רופאים, אחיות ומורים, אך כל איש שירצה לעזוב יוכל לעשות כן. במהלך דצמבר חזרו רוב אנשי ההגנה לירושלים החדשה וב-20 בינואר נותרו ברובע היהודי רק שלושים ושלושה מאנשי ההגנה שהגיעו מחוץ לרובע (מהם שמונה נשים) ו-29 איש מהאצ"ל והלח"י. מפקד האצ"ל ברובע, איסר נתנזון, הוברח לרובע בינואר 1948, על ידי שוטרים אירים, להם שילם ראובן גרינברג 20 לא"י נתנזון סיפר אחר כך שכאשר קיבל את הפקודה ללכת לרובע ושאל את מפקדו "מה נעשה שם?" נענה "אתם תהיו קורבן. וכי יש טעם אחר להיות שם?".

במהלך השבועות הבאים ניצלו כ-500 יהודים את הכרטיס בכוון אחד שהציעו להם הבריטים ועזבו את הרובע. בחודש פברואר מינה דוד שאלתיאל שהחליף את ישראל עמיר כמפקד ההגנה בירושלים את אברהם הלפרין כמפקד הרובע. הלפרין, שהכיר את הרובע היטב מתקופת מלחמת העולם השנייה בה שימש כמפקד הרובע, הצליח לעצור את הנטישה, בין השאר בעזרת תשלומים לבחורי הישיבה כדי שיישבו וילמדו. הלפרין גייס כ-80 איש מתושבי הרובע כלוחמים ואת יתרת האוכלוסייה לבניית ביצורים ומעברים תת-קרקעיים בין הבתים ואת הנערים גייס כצופים וכקניינים של תחמושת אצל הבריטים. למרות החיפושים שערכו הבריטים בשיירות האספקה הצליחה ההגנה להבריח לרובע נשק, תחמושת ואפילו אנשים שהתחזו לרופאים או למורים. עם זאת הלפרין התעמת עם מרדכי וינגרטן ששימש כמוכתר הרובע היהודי. וינגרטן היה איש היישוב הישן, נטה לפייסנות וחשש שמא לוחמנות יתר תביא כליה על הציבור האזרחי ברובע. כמו כן, הלפרין החרים את הכסף שנהגה הסוכנות להעביר לווינגרטן. הלפרין סיים את תפקידו כמפקד הרובע לאחר שנאסר על ידי הבריטים. הלפרין שוחרר אחרי זמן קצר בירושלים המערבית, אבל לא הורשה לחזור לרובע. במקומו מונה סגנו משה רוסנק.

מפקד ההגנה בירושלים דוד שאלתיאל לא האמין כי ניתן להגן על הרובע ודרש מדוד בן-גוריון שוב ושוב לפנותו, אך בן-גוריון דרש בתוקף לשמור על כל שעל של עמדה יהודית ולא לסגת.

בתחילת מאי, כשהיה ברור שהבריטים עומדים לעזוב, עשתה ההגנה מאמצים אחרונים להבריח כדורים בתוך תחתית כפולה שהותקנה בחביות הנפט האחרונות שנשלחו בשיירות האספקה לרובע.

בתקופה שבין החלטת החלוקה ולעזיבת הבריטים ב-13 במאי 1948 נהרגו ברובע כתוצאה מתקיפות הערבים ומהפעילות הצבאית הבריטית אחד־עשר מתושבי ומגיני הרובע.

מסיום המנדט ועד נפילת הרובע

עם צאת הבריטים ב-13 במאי 1948, היו ברובע היהודי כ-1,700 נפש שעליהם הגנו כ-150 לוחמים מתוכם היו 42 חברי אצ"ל ולח"י. סך כל הנשק שעמד לרשותם כלל 45 אקדחים, 47 תת-מקלעים, 17 רובים, 2 מקלעים ומרגמה. למרות מיעוט הכוחות והנשק הופעלה תוכנית "שפיפון" המצומצמת על פיה השתלטו כוחות מהרובע על עמדות מפתח שפינו הבריטים. בין המקומות שנתפסו הייתה "עמדת הצלב" על גג הכנסייה ברובע הארמני. הארמנים פנו לגורמים המדיניים בירושלים ודרשו לפנות את העמדה תוך התחייבות לשמור על נייטרליות ולא לאפשר לערבים לתפוס את העמדה. בהוראת דוד שאלתיאל מפקד המחוז פונתה עמדת הצלב והערבים תפסו אותה מיד והחלו לצלוף על הרובע. פינוי עמדת הצלב העמיד את העמדה בשער ציון במצב נחות ואף היא פונתה.

ב-16 במאי החלה מתקפה של הערבים הבלתי סדירים על הרובע ועד ליום שני ה-17 במאי הצליחו לכבוש כשליש משטחו. נציגים של תושבי הרובע דרשו ממפקד ההגנה להיכנע, ומפקד ההגנה אישר להם לברר את תנאי הכניעה (על פי טענה אחרת ניהל את המשא ומתן על הכניעה ההיסטוריון יהושע פראוור). המפקדים הערביים הודיעו כי ירשו לאזרחים לעבור לירושלים החדשה וכי הלוחמים יילקחו בשבי. אלא שעקב הטבח שנערך בכפר עציון דרש הצד היהודי להיכנע ללגיון הערבי בלבד.

בניסיון אחרון לפרוץ את המצור על הרובע ערכו כוחות ההגנה של ירושלים התקפה על שער יפו, ונשלחו כוחות הסחה להר ציון ולשער החדש. ההתקפה על שער יפו נכשלה, אך הכוח הערבי שהגן על השער עמד בפני התמוטטות ונשלחו שליחים דחופים למלך עבדאללה בניסיון לשכנעו שישלח את הלגיון הערבי לירושלים ולא, תיפול זו בידי היהודים. המלך עבדאללה נעתר להפצרות ובבוקר יום שלישי, 18 במאי, הגיעו ראשוני הכוחות הירדניים לעיר העתיקה.

לעומת הכישלון בשער יפו, הצליח כוח ההסחה בפיקודו של אליהו סלע ("רעננה"), שנשלח להר ציון, לכבוש את ההר. בלילה שלמחרת פרצה מחלקת פלמ"ח מחטיבת הראל בפיקודו של דוד אלעזר את שער ציון, נכנסה לעיר העתיקה והגיעה לרובע היהודי (לפרטי הקרב בשער ציון, מבצע קדם וה"קונוס" ראה ערך הר ציון). אולם עוזי נרקיס מפקד הכוח העריך שלא יוכל להחזיק בשער ובדרך המחברת לרובע היהודי ולכן הורה על נסיגה, השער נפל בידי אנשי הלגיון והרובע היהודי נותק שוב. עוזי נרקיס הסביר:

לרשותי היו שלוש מחלקות פגיעות ותשושות. היה עלינו להחזיק בשער, בבתים ממולו ובשטח שבין השער והרובע היהודי. ... במקום הכוחות שביקשתי הגיעו 80 טירונים חסרי הכשרה צבאית, ללא ציוד מתאים. שאלתי את המפקד שלהם אם הוא מסוגל להחזיק בשטח שבין השער והרובע. כיוון שהשיב בשלילה הוריתי לו להיכנס פנימה ולהתחבר עם הנצורים. שאר הכוחות נסוגו והשער נחסם.

— עוזי נרקיס בראיון לדבר בשנת 1967

הלגיון החל להפגיז את הרובע היהודי ולאט לאט הודקה טבעת המצור. ראשון נפל בית הכנסת תפארת ישראל, והערבים פוצצו אותו כדי למנוע את כיבושו מחדש. בהדרגה הלך השטח שבשליטת המגינים והצטמצם, כאשר כוחות הלגיון מפוצצים את בתי היהודים תוך כדי התקדמות. חלק גדול מתושבי הרובע, התרכז בתנאים קשים בקומפלקס תת-קרקעי של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים שהיה מוגן יחסית מאש הערבים. ביום חמישי, 27 במאי (ל"ג בעומר), הפך מצב הרובע לנואש, באותו יום הצליחו הערבים לכבוש את בית הכנסת החורבה, שהיווה 25% משטח הרובע, ופוצצו אותו. התחמושת כמעט ואזלה, ובאוויר עמדה צחנת המתים שלא ניתן היה לקבור. באותו יום נהרג נסים גיני בן ה-10, ששימש כתצפיתן וקשר בין העמדות של מגיני הרובע, ונורה על משמרתו, יום בלבד לפני כניעת הרובע.

ב-28 במאי נותרו מבין מאה וחמישים הלוחמים שהיו בתחילת הקרבות ו-84 אנשי התגבורת רק 43 גברים שאינם פצועים. מטה ההגנה אישר לרבני הרובע, הרב בן ציון מרדכי חזן והרב ישראל זאב מינצברג לצאת עם דגל לבן אל מפקד הלגיון עבדאללה אל תל כדי לסכם עמו על הפוגה לשם פינוי ההרוגים והפצועים. אל תל השיב שהוא דורש כניעה. בשל המצב הקשה החליטה מפקדת הרובע להיכנע, למרות התנגדות מפקדת ההגנה. עבדאללה א-תל כתב על כך: "נתברר כי היהודים הקנאים מגלים התנגדות רבה ומיטיבים להתגונן. אני מעיד כי יהודי העיר העתיקה נשאו את סבלות המלחמה בצורה שלא תתואר". תנאי הכניעה עליהם חתמו עבדאללה א-תל ומשה רוסנק היו: מסירת הנשק שבידי הלוחמים, כל הגברים הכשירים יילקחו בשבי, הפצועים יילקחו בשבי או ישוחררו בהתאם לפציעתם והשאר יישלחו לעיר החדשה באמצעות הצלב האדום.

לימים, סיפר הרב ישראל זאב מינצברג בראיון לעיתון דבר על זכרונותיו מהכניעה:

התנדבנו - ר' בן ציון חזן, ראש ישיבת פורת יוסף, ואני - לצאת עם דגל לבן לשטח הערבי. כשהגענו לעמדה הקיצונית, ליד בתי מחסה, לא הרשו אותנו בחורי ההגנה לעבור. חזרנו אל המפקד, והוא הלך איתנו, ואז יצאנו לשטח ההפקר. נפנפנו כמה וכמה פעמים בדגל הלבן, אך היריות לא פסקו. הרב בן ציון חזן ידע ערבית היטב. הוא צעק אליהם בקול, עד ששמעו והפסיקו לירות. יצאו אלינו שני לגיונרים והובילונו למטה הצבאי של הלגיון. טילפנו לעבדאללה טאל, המפקד של הערבים, והוא הגיע מיד. ר' בן ציון חזן סיפר לי בלחש ששמע אותו אומר לקציניו שהכנופיות הערביות שלחמו בסמוך לשער שכם עומדות בתוקף על הדרישה לשחוט את כולם. טאל עצמו לא הסכים לכך. לאחר שיחתו עם הקצינים נפנה אלינו, ובנימוס שוחח על המצב והתעניין לדעת היכן אנשי הצבא. ר' בן ציון חזן הכיר בין קציני הלגיון רבים שבאו, בימי המאורעות, כחיילים בריטים, לבניין פורת יוסף כדי להגן עליו מפני הערבים.

— עיתון דבר, 14 ביולי 1967

לאחר מכן נלקחו הלוחמים בהם גם 51 פצועים, מהם כמה במצב קשה. יחד עימם הלכו מרצונם גם ד"ר אגון ריס, אחד משלושת הרופאים, והאחות מאשה ויינגרטן עם בני-משפחתה למחנה מעצר בירדן, והאזרחים (זקנים, נשים הילדים) עברו לשכונת קטמון שננטשה לאחר שתושביה הערבים ברחו. הירדנים לא התירו ליהודים להוציא את מתיהם, ואלה נותרו בקברם הזמני בלב הרובע עד שחרורו במלחמת ששת הימים. שבויי הרובע שוחררו לאחר תשעה חודשים. הירדנים לקחו לשבי גם את הלוחמים הפצועים מבית החולים משגב לדך. פרופ' אגון ריס שהיה אז רופא צעיר דרש מהגנרל עבדאללה א-תל לשחרר את הפצועים ולאחר שהאחרון סרב, פרופ' ריס התנדב ללכת לשבי כשבוי ולטפל בפצועים.

דומיניק לה פייר ולארי קולינס מתארים את פינוי היהודים מהרובע במלחמת העצמאות:

הגלות הקצרה והעגומה ביותר בהיסטוריה החדשה של היהודים החלה סמוך לפני שקיעת השמש. שנים־שנים יצאו אלף ושבע־מאות תושבי הרובע היהודי לדרך חמש־מאות המטר שהפרידתם משער־ציון ומן העיר החדשה. עם יציאתם בא קץ על קרוב לאלפיים שנה של ישוב יהודי רצוף – שהופסק רק לתקופה של חמישים שנה במאה הט"ז – בתוך חומותיה העתיקות של ירושלים. .... כשעברו הפליטים בשער־ציון התעופפו השמיימה ניצוצות מראשוני בנייניהם המובערים באש.

— לארי קולינס ודומיניק לאפייר, ירושלים, ירושלים, תל אביב: ספריית מעריב, 1972

בקרבות הרובע נהרגו 39 לוחמים ו-30 מתושביו האזרחיים של הרובע. 48 חללים נקברו בגלעד שליד כיכר בתי מחסה (34 על ידי כוחותינו ועוד 14 על ידי הירדניים), 13 נקברו במקומות אחרים תוך כדי קרבות ומקום קבורתם של 8 אינו ידוע. 129 נפצעו קשה ורק 20 מלוחמי הרובע נותרו בריאים, עבדאללה א-תל התבייש לקחת כל כך מעט לוחמים לשבי ולכן לוקח עוד יותר מ-200 אזרחים מתושבי הרובע ובסה"כ 314 שבויים.

בתרבות

האנדרטה לחללי הרובע בתש"ח בהר הרצל

אתר הגלעד

אתר ההנצחה לזכר חללי הרובע היהודי בירושלים

קורות הרובע היהודי בתקופת מלחמת העצמאות תוארו בספרות העברית ובספרות הילדים, ובספרות הזכרונות, וזכו למחקרים היסטוריים רבים. חללי הרובע, אזרחים ולוחמים, זכו להנצחה באתרים אחדים.

גלריה

• 
  כניעת הרובע היהודי: הרב בן ציון חזן (צולם על ידי ג'ון רוי קרלסון).
• 
  כניעת הרובע היהודי. מרדכי וינגרטן בשם הרובע (בשמאל התמונה) ולידו עבדאללה א-תל, מפקד כוחות הלגיון הערבי.
• 
  חייל של הלגיון הערבי עומד בתוך הריסות בית כנסת החורבה.
• 
  בתי הרובע היהודי עולים באש לאחר הכניעה.
• 
  ביזת בתי הרובע לאחר כניעתו על ידי תושבי העיר העתיקה.
• 
  המגינים היהודים נלקחים בשבי.

ראו גם

• משה רוסנק

לקריאה נוספת

• אהרון לירון, ירושלים העתיקה במצור ובקרב, הוצאת מערכות, 1957 (מאז יצאו כמה מהדורות נוספות). לירון היה אחד ממגיני הרובע בתש"ח וערך בשבי מחקר יסודי של האירועים בקרב חבריו הלוחמים והמפקדים. הספר באתר כותר.
• מרדכי נאור (עורך), ירושלים בתש"ח, ספריית עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1988 (חלקן הראשון של הספר זמין לצפייה באתר כותר)
• צביקה דרור, הראל, חטיבת פלמ"ח-הראל במערכה על ירושלים תש"ח, תל אביב 2005
• אליצור בן-גור, יומן ירושלים, תש"ח - ברובע הנצור ובשבי הלגיון, ירושלים 1993
• בן ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, ג', תל אביב 1964
• יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים 1991, עמ' 119–125
• רמי יזרעאל, הרובע היהודי במלחמת העצמאות: מסלולי סיורים, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1991. - הספר מתבסס על ספרו של לירון ומציע מסלולי סיורים ברובע, תוך התמקדות בסיפורי הקרבות.
• עדינה שריון, מגילת העיר העתיקה, הוצאת מערכות, 1949. שריון התנדבה להיות מורה ברובע היהודי ונשארה בו עד נפילתו. מכתב ארוך שכתבה כחודש אחר כך ובו קורותיה בתקופת הלחימה פורסם בספר זה, ומופיע באתר פרויקט בן יהודה.
• יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986. לוי היה ראש הש"י במחוז ירושלים וסגן מפקד גדוד מוריה בחטיבת עציוני שהיה אחראי על הרובע.
• משה ארנוולד, מצור בתוך מצור – הרובע היהודי בירושלים העתיקה במלחמת העצמאות שדה בוקר, מכון בן-גוריון, 2004
• שמואל אבן אור (אורנשטיין) ומשה ארנוולד, תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, הוצאת עמותת מגיני הרובע היהודי, ירושלים תשס"ד
• ג'ון פיליפס, הרצון לחיים, ירושלים, 1977 - צילומי הרובע בתש"ח 1948
• פועה שטיינר, מתוך ההפיכה, הוצאת אולפנת צביה, ירושלים תשמ"ג
• נורית ויזר, חזן - נעים זמירות, הוצאת יפה - נוף, ירושלים תשע"ב (2012)
• דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, תרגם אהרון אמיר, הוצאת שוקן, 1978, לפי (ה)רובע (ה)יהודי במפתח

קישורים חיצוניים

• "לבד על החומות" מוזיאון המתעד את נפילת הרובע בתש"ח
• המערכה על העיר העתיקה אתר דעת
• לבד על החומות, סרטון באתר יוטיוב, סרטו של אדיר זיק המספר את סיפורם של לוחמי הרובע היהודי בירושלים בתש"ח
• סדרת צילומים של צלמי לייף במלחמת העצמאות ב-1948, כולל צילומי ג'ון פיליפס המתעדים את כניעת הרובע היהודי
• חן מלול, "מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף, בבלוג הספרייה הלאומית, 23 באפריל 2017
• כל סיפורי העיר העתיקה - ראיון עם הרב ישראל זאב מינצברג על כניעת הרובע, בעיתון דבר, 14 ביולי 1967, באתר עיתונות יהודית היסטורית