קרב נהר פיאווה
 | ||||||||||||||||||
| חזית נהר פיאווה | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 15 ביוני 1918 – 23 ביוני 1918 (9 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב קפורטו | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב ויטוריו ונטו | |||||||||||||||||
| מקום | הנהר פיאווה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מכריע של מדינות ההסכמה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב הנהר פיאווה במלחמת העולם הראשונה נערך בימים 15 ביוני 1918 - 23 ביוני 1918 בין הצבא האוסטרו-הונגרי ובין הצבא האיטלקי המחוזק בכוחות בריטניה, צרפת, צ'כוסלובקיה וארצות הברית. זאת הייתה המתקפה הגדולה האחרונה של צבא אוסטרו-הונגריה בחזית האיטלקית ובמלחמה כולה. הקרב הסתיים בניצחון הצבא האיטלקי ובהדיפת האוסטרו-הונגרים בחזרה לגדה הצפונית של הנהר פיאווה.
הקרב ידוע באיטליה בשם Battaglia del Solstizi, (קרב נקודת היפוך), Battalglia di Mezzo Giugno (קרב מחצית יוני) או Seconda Battaglia del Piave (הקרב השני על הנהר פיאווה כאשר קרב קפורטו נקרא גם הקרב הראשון על הנהר פיאווה).
רקע היסטורי
לאחר שרוסיה יצאה מהמלחמת ב-1917, התרכז הצבא האוסטרו-הונגרי בעזרת עמיתיו מהצבא הגרמני בחזית האיטלקית כדי להכניע את איטליה ולהוציא אותה מהמלחמה. ב-24 באוקטובר 1917 פתחו האוסטרים והגרמנים בקרב קפורטו, ותוך זמן קצר גרמו לאיטלקים לסגת נסיגה עמוקה באבידות כבדות בהרוגים, פצועים ושבויים. הצבא האיטלקי נסוג עד לנהר פיאווה ושם הצליחו האיטלקים להקים קו הגנה כדי למנוע מהאוסטרים לנוע לעבר ונציה.
נהר פיאווה מתחיל בהרי האלפים, משם הוא זורם בכוון דרום-מזרח לאורך 220 ק"מ עד לים האדריאטי, צפונית לוונציה. ב-1809 הביסו שם האיטלקים והצרפתים את האוסטרים. לאחר הפשרת השלגים באלפים מתרחב הנהר ומהווה מכשול קשה לחצייה.
הרמטכ"ל האוסטרו-הונגרי ארתור ארץ פון שטראוסנבורג ומפקד הצבא האוסטרו-הונגרי בדרום טירול, קונרד פון הצנדורף הסכימו לבקשתו של קרל הראשון, קיסר אוסטריה, לפתוח בהתקפה רחבת הקף על האיטלקים. התפתחה מחלוקת בין שני המפקדים היכן לתקוף. שטראוסנברג בחר לתקוף בחזית רחבה באזור הנהר פיאווה ואילו פון הצנדורף העדיף לתקוף באזור אסיאגו לעבר ויצ'נזה, חזית בה נחלו תבוסה שנתיים לפני כן בקרב אסיאגו. לבסוף נוהלה המתקפה בשתי החזיתות, דבר שהיה אחת הסיבות לכישלונה.
בראש הצבא האיטלקי עמד ארמנדו דיאז שמונה לאחר שהרמטכ"ל הקודם לואיג'י קדורנה הודח לאחר תבוסת האיטלקים בקרב קפורטו. דיאז נקט הפעם בטקטיקה של הגנה גמישה שבה היה אפשרות לנייד כוחות צבא במהירות ממקום למקום לפי הצרכים המשתנים בשדה הקרב. נוסף לכך הוא העמיד כוח עתודה גדול של 13 דיוויזיות מצוידות ב-6,000 משאיות לשם הגעה מהירה לכל מקום שיש בו צורך.
הכנות האוסטרו-הונגרים לא נעלמו מעיניו של דיאז ובעזרת מודיעין צבאי טוב ידע את שעת ההתקפה - 15 ביוני 1918 בשעה 03.00.
ההתקפה
בשעה 02.30, חצי שעה לפני תחילת ההתקפה, פתחו האיטלקים בהפגזה ארטילרית כבדה לכל אורך חזית הנהר פיאווה.
ההפגזה האטה את התקפת האוסטרים בחלק מהחזית אבל למרות זאת הם הצליחו לצלוח את הנהר ולבסס ראש גשר ברוחב 24 ק"מ ובעומק 8 ק"מ עד שנעצרו לנוכח התנגדות קשה של האיטלקים. הארטילריה האיטלקית הרסה את הגשרים על הפיאווה ומנעה הזרמת תגבורות לחיילים האוסטרים בראש הגשר שמצאו את עצמם לכודים ונתונים להפגזה בלתי פוסקת. בניסיון לחצות את הנהר בחזרה טבעו אלפים מהם.
באותו זמן תקף קונרד פון הצנדורף באזור אסיאגו, אבל נהדף על ידי כוחות בריטים וצרפתים שגרמו לו אבידות כבדות. במקום להפסיק את ההתקפות באזור זה ולחבור לצבא האוסטרו-הונגרי בחזית הפיאווה, העדיף פון הצנדורף להמשיך בהתקפות כושלות במישור אסיאגו.
לאור כישלון ההתקפה נתן הקיסר קרל שלקח על עצמו פיקוד על ההתקפה ב-20 ביוני 1918 פקודת נסיגה. עד 23 ביוני 1918 החזירו האיטלקים לעצמם את כל השטחים שאיבדו בתחילת ההתקפה.
תוצאות הקרב
בקרב הנהר פיאווה נחל הצבא האוסטרו-הונגרי תבוסה קשה. זו הייתה המתקפה הגדולה האחרונה שלו במלחמת העולם הראשונה. בעקבות זאת החלה בו דמורליזציה קשה. קרב זה סימן את התחלת התפוררות הצבא והאימפריה האוסטרו הונגרית, תהליך שהסתיים ארבעה חדשים לאחר מכן בניצחון האיטלקים בקרב ויטוריו ונטו.
ימים ספורים לאחר תום הקרב, ב-8 ביולי, בפוסאלטה די פיאווה, נפצע ארנסט המינגוויי מפגז של תותח שנחת בסמוך לו והרג אדם שעמד בינו למבין מקום נחיתת הפגז. המינגוויי שימש אז כנהג אמבולנס מתנדב. הוא נפצע באורח קשה מפגיעת פצצת מרגמה, בזמן שחזר על אופניים משליחות לקנטינה כדי להביא לחיילים בחזית סיגריות ושוקולד[1]. למרות פציעתו, סחב המינגוויי חייל איטלקי פצוע למקום מבטחים, פעולה שזיכתה אותו במדליית הכסף לגבורה מממשלת איטליה[2].
הנהר פיאווה מכונה מאז באיטליה כ-Fiume Sacro alla Patria (הנהר הקדוש של המולדת).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
