המערכה על הנגב 1947-1956
 | ||||||
| המזרח התיכון על פי הסכם סייקס-פיקו. הנגב מוצג כחלק מאבנט יבשה רצוף, כהגדרת משה שרת, בשליטה בריטית, בין מצרים לבין המפרץ הפרסי. הכתם הצהוב סביב חיפה מסמן את המובלעת הבריטית בין חיפה ועכו בתחום השטח הצבוע חום שיועד לשליטה בינלאומית | ||||||
| תאריכים | 1947–1956 (כ־9 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה | שליטה ישראלית מלאה על הנגב, למעט רצועת עזה | |||||
| ||||||
.svg)
המערכה על הנגב 1947-1956, הייתה מערכה צבאית ומדינית על השליטה בנגב מהמועד בו הלכה וקרבה נקודת ההכרעה בשאלת ארץ ישראל ועד מרץ 1956. לקחו חלק במערכה השחקנים בזירה המזרח תיכונית - היישוב, ישראל, מצרים, ירדן, בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית. בסיומה נותר הנגב בריבונות ישראל, למעט רצועת עזה.
רקע
סוגיית הנגב כאבן נגף אזורית צפה עם סיום מלחמת העולם הראשונה, כאשר הנהגת היישוב היהודי קבעה, כאחד מייעדיה המרכזיים, להכליל את כל הנגב עד מפרץ אילת בתחום ההתיישבות היהודית והמדינה היהודית העתידה לקום בעוד הבריטים, שליטיה הצבאיים של הארץ מקיץ 1917 והאזרחיים מקיץ 1920, אדוני המנדט מ-1922, חילקו עוד ב-1916 עם הצרפתים בהסכם סייקס-פיקו את שטחי האימפריה העות'מאנית והותירו את הנגב בחזקתם. הקונפליקט התעצם כאשר החלו היהודים להיאבק למימוש יעדם לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה, ומנעו כל שינוי במצב לאחר שהשיגו מטרה זו. ההשתלטות היהודית על הנגב עמדה בניגוד לאינטרס הבריטי, ובאופן שונה גם בניגוד לעמדת ארצות הברית ומדינות ערב, שכן השליטה הישראלית על הנגב יצרה טריז שהפריד את מצרים ממדינות ערב שבאסיה, ובכך ניתקה נתיב בעל משמעות אסטרטגית לבריטניה, לארצות הברית ולמדינות ערב.[1] האינטרס הסובייטי כחלק מן המאבק הגלובלי - המלחמה הקרה, היה שהנגב יוותר בריבונות ישראלית על מנת להחליש את האחיזה הבריטית והמערבית במזרח התיכון.
ערב תוכנית החלוקה
מפת "תוכנית הרוב" של ועדת אונסקו"פ ששרטט הדיפלומט השוודי פאול מוהן והועברה לדיון לעצרת הכללית של האו"ם היטיבה עם המדינה היהודית משום שעל פיה כל הנגב נועד להיות בריבונותה. המפה ו"תוכנית הרוב" הוחזרו על ידי העצרת לדיון נוסף בוועדת אד הוק שגרעה משטח המדינה היהודית 7% המשיקים לגבול עם מצרים במערב הנגב (רצועת עזה וחולות חלוצה). החלטתה של ועדת האד-הוק היא שהתקבלה על ידי העצרת הכללית כגבולות תוכנית החלוקה.
מלחמת תש"ח
בתחילת מלחמת תש"ח נמצאו יישובי הנגב הקטנים במצב קשה, בשל ריחוקם, בידודם ותלותם בקווי תחבורה וקווי מים ארוכים ופגיעים. היישובים היהודים הדרומיים ביותר היו רביבים וחלוצה ודרומה להם רק שבטים בדווים. נתונים אלו הקלו על יוזמה תוקפנית ערבית, שתוצאותיה היו 17 חללים - מתיישבים ואנשי הגנה - בחודש דצמבר 1947.
ב-20.12.1947 נתקיימה פגישה בין משלחת מיישובי הנגב לבין דוד בן-גוריון, והוחלט על הקמת "ועדת הנגב", שתטפל בנושאי הנגב, תוך שימת דגש על הביטחון וביצור היישובים. בראש הוועדה עמד נציג קרן קיימת לישראל יוסף וייץ, ובין חבריה היו נציג הסוכנות היהודית, "מקורות", מטכ"ל ההגנה ועוד. הוועדה זרזה את ביצור היישובים וטיפלה בפריסת כוחות ההגנה הניידים במרחב. כתוצאה מכך התחזק ביטחון היישובים.
בנאום שנשא בן-גוריון בוועד הביטחון ("ועדת הנגב") ב-3 בפברואר 1948 הוא הגדיר את המשוואה בין יכולות המדינה שבדרך לבין מטרות המלחמה שעליה להציב לעצמה בכלל ובפרט לחזית הדרום: יכולתנו המלחמתית, שבלי ספק היא מוגבלת, גודלה תלוי הרבה במטרות המלחמה. מטרה מצומצמת - מצמצמת יכולתנו, מטרה מורחבת - מרחיבה. "אם לא נעמוד על המדבר לא תעמוד תל אביב. הוצאת 12 מיליון דונם אדמת מדבר מהחשבון - הוא חשבון לא ציוני. והמגינים (על הנגב) מגינים על הציונות. טעות לחשוב 'שהנגב לא יברח'. השאלה אינה אם לעזוב או לא לעזוב אלא אם ללכת או לא ללכת לנגב. אין אנו נמצאים עדיין בנגב. הנקודות המעטות שיש לנו בדרום אינו הנגב ואם לא נשלח כוח מספק האויב, שמטרתו הפעם לעקור את הסכנה הציונית לפלשתינה הערבית, יקח אותו באפס יד".
בחודשים הבאים עסקה הוועדה בכל הנושאים האזרחיים של הנגב וכן העמידה תקציבים לצרכים צבאיים. באוגוסט 1948 העבירה הוועדה את האחריות לנושאי הביטחון בנגב לצה"ל והמשיכה לטפל בצורכי היישובים והמיגזר האזרחי עד לסוף אותה שנה.
מבצע ברק
ערך מורחב – מבצע ברק
בתחילת מרץ 1948 גובשה במפקדת ההגנה תוכנית ד' שעיקרה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. במסגרת התוכנית פעלו חטיבות ההגנה לטיהור גזרת פעולתן מיישובים עוינים ומאחזי אויב וליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה מצב שייקל על הכוחות לקדם את פלישת צבאות ערב. במהלך חודש מאי פעלו חטיבת הנגב של הפלמ"ח במרחבי הנגב המאוכלסים יהודים וחטיבת גבעתי של החי"ש במרחב דרום יהודה, ליישומה של תוכנית ד'. ההשתלטות על מרחב הכביש שהוליך דרומה לניר עם הבטיחה קשר יבשתי עם יישובי הנגב עד הניתוק בעקבות הישגי חיל המשלוח המצרי (1948) בקרבות עשרת הימים. לעומת זאת, כל ציר הרוחב, מג'דל-חברון, עם נקודת המפגש האסטרטגית שלו עם ציר האורך לניר עם, משטרת עיראק סווידאן, שהבריטים מסרו לכנופיות ויחידות 'האחים המוסלמים', נותר אבן נגף בפני מאמצי צה"ל להשתלט על שטחי המדינה היהודית בנגב עד שלבי המלחמה המאוחרים.
תכנית ברנדוט
תכנית המתווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות, פולקה ברנדוט, שהוגשה לצדדים ב-28 ביוני, קבעה עיקרון שונה לישוב הסכסוך הישראלי-ערבי מאשר תכנית החלוקה, שהלכה למעשה בוטלה - לא הופיעה בכתב הסמכות של ברנדוט, ועיקרו הסדר טריטוריאלי כפוי, ששיקף את האינטרס הבריטי והאמריקאי, הכולל את קריעת שטחו של הנגב מתחומי מדינת ישראל. גם תכניתו השנייה של ברנדוט, שפורסמה לאחר מותו, הותירה את הנגב בידי הערבים.[2]
קרבות עשרת הימים בחזית הדרומית
בחזית המצרית המשיכו כוחות שריון וארטילריה לתקוף את היישובים היהודיים הבודדים ובראשם נגבה ובארות יצחק. נגד כוחות אלו הופעלו יחידות הלוחמים שכונו "שועלי שמשון" וערכו פשיטות על מעוזי הצבא המצרי.
בבוקר 8 ביולי, טרם סיומה הרשמי של ההפוגה הראשונה, החל הצבא המצרי בהתקפה על כפר דרום. לאחר הפגזה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ננטש באותו הלילה. הצבא המצרי פתח בהתקפה לכיוון באר טוביה ונהדף. משלא עלה בידו להתקדם, התקיף את ג'וליס, אך נהדף גם משם. למרות זאת המשיכו המצרים בהתקפה, כשמטרתם ליצור חיץ בין מושבות דרום יהודה לבין היישוב היהודי בצפון הנגב ולאחר מכן לשוב ולתקוף את היישובים המנותקים. צה"ל היה עתה מצויד טוב יותר וחמוש בארטילריה ובנשק נגד טנקים. כוחות צה"ל ערכו פשיטה על הכוח המצרי שתקף את קיבוץ נגבה, וסייעו בכך להדיפתו, אולם התקפה על משטרת עיראק סווידאן נכשלה. המצרים ניסו לכבוש נקודות יישוב יהודיות, תקפו את בארות יצחק ואת גלאון ונהדפו. אבידות המצרים היו כבדות ובידי צה"ל נפל שלל רב, אך הדרך לנגב נשארה חסומה.
מבצעי צה"ל בדרום במסגרת קרבות עשרת הימים:
- ערך מורחב – מבצע אנ-פאר
לפריצת הדרך לצפון הנגב שנכשל.
- ערך מורחב – מבצע מוות לפולש
לפריצת הדרך לצפון הנגב שנכשל.
בספטמבר 1948 שלט הצבא המצרי על הדרך לנגב והקשר ליישובים היהודים היה אווירי באמצעות מטוסים קלים. גם הקשר בין היישובים היה קשה ולעיתים מסוכן. באר שבע הייתה בשליטה מצרית והישובים בית אשל ונבטים כמעט מנותקים. בנגב המרכזי והדרומי לא היה זכר לריבונות ישראלית, לא אזרחית ולא צבאית. לאורך עמק הערבה היו כמה משלטים ירדנים ובצדו המערבי של הנגב נעו לעיתים סיורים מצרים שחדרו עד למכתש רמון.
קרבות חורבת מחאז
שורת קרבות אשר נערכו בתאריכים 7–8 בספטמבר ועד ה-6 באוקטובר 1948, בין כוחות הגדוד הראשון של חטיבת יפתח, לבין הצבא המצרי, מתנדבי האחים המוסלמים וערביי הר חברון. מוקד הקרבות הייתה חורבת מחאז (כשני ק"מ מזרחה למחלף מאחז של ימינו), והקרבות עליה נערכו החלו ב-29 בספטמבר. בקרבות אלה אבטחו לוחמי 'יפתח' את מנחתי 'אבק 1' (כארבעה ק"מ מדרום לרוחמה, מעט מערבה לכביש 334) ובהמשך את 'אבק 2' שאפשרו את הפעלת מבצע אבק להחלפה מוטסת של חטיבת הנגב המותשת בחטיבת יפתח ובהטסת אספקה לנגב המנותק יבשתית ממרכז הארץ.
מבצע יואב
- ערך מורחב – מבצע יואב
מבצע יואב, אשר נערך בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1948, היה מבצע של צבא הגנה לישראל במלחמת העצמאות. מטרת המבצע הייתה פריצת הדרך אל הנגב המנותק, ודחיקת הצבא המצרי ממנו. מבצע זה, שהיה אחד הגדולים באותה מלחמה, החל במהלומה של חיל האוויר. אם כי לצבא המצרי נותרה דריסת רגל בארץ, והוא שמר על כושר לחימה ניכר, נחל המבצע הצלחה: הדרך לנגב נפרצה, השטח שתפס הצבא המצרי הצטמצם במידה ניכרת, וכוח מצרי גדול כותר בכיס פאלוג'ה. לקראת סוף המבצע נכבשה באר שבע.
מבצע חורב
- ערך מורחב – מבצע חורב
מבצע חורב היה מתקפה רחבת היקף של צה"ל כנגד חיל המשלוח המצרי בנגב ובמזרח סיני, במסגרת שלביה האחרונים של מלחמת העצמאות. המבצע החל ב-22 בדצמבר 1948 והסתיים ב-7 בינואר 1949.
ממשלת ישראל החליטה לחדש את הלחימה בדרום ולתקוף את הצבא המצרי כיוון שממשלת מצרים סירבה לשאת ולתת על שביתת נשק, ובשל החשש מיישום 'דו"ח ברנדוט' שאחד מסעיפיו היה מסירת שטחי הנגב שעל פי תוכנית החלוקה נועדו, ברובם, למדינה היהודית, לערבים.
ערב שיחות הסכם שביתת הנשק עם מצרים
עם תום מבצעי 'יואב' ו'חורב', שלטה ישראל במרחבי הנגב הצפוני והמרכזי; כוחותיה ישבו בבאר-שבע, בביר-עסלוג' (ליד רביבים), והחזיקו בצומת הדרכים החשוב לסיני - עוג'ה אל-חפיר (ניצנה כיום). רצועת החוף מרפיח ועד בית-חנון, שלימים נקראה רצועת עזה - הייתה בשליטת המצרים. המצרים החזיקו כוחות גם בדרום הר חברון. חטיבה מצרית הייתה לכודה בכיס פלוג'ה. החלטה של מועצת הביטחון מה-4 בנובמבר 1948, שהתקבלה בלחץ ערבי-בריטי, קראה לצדדים הלוחמים להסיג את כוחותיהם מעבר לקווי ההפוגה של ערב המבצע (14 באוקטובר) ובכך הטילה צל על סיכוייה של ישראל לשמר הישגיה בשדה הקרב גם בשדה המשא-והמתן. החלטה מתונה ונוחה יותר לישראל קבלה מועצת הביטחון ב-16 בנובמבר 1948 ובה נקראו הצדדים לפתוח בדיונים, כדי לכונן שביתת-נשק כשלב מעבר להסכם שלום. החלטה זו היוותה בסיס רשמי לכל שיחות שביתת-הנשק ותאמה את הדרישה הישראלית, מאז תום הקרבות, לנהל עם הערבים שיחות ישירות על סיום המלחמה מבלי לשנות את מערך כוחותיה כפי שדרשה החלטת ה-4 בנובמבר ומבלי לוותר על הישגיה טרם התחילו השיחות.[3]
מבצע עובדה
- ערך מורחב – מבצע עובדה
מבצע עוּבדה (נערך מ-6 עד 10 במרץ 1949) היה אחרון מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות, ובו נכבש הנגב הדרומי, לרבות אילת. בנוסף, נערך במסגרתו מבצע יצוב, ובו נתפסו אזורי עין גדי ומצדה. מבצע עובדה' היה בעיקרו מבצע לוגיסטי שהתבצע כמעט ללא לחימה, וללא אבדות לצד הישראלי.
הנגב בסבך מזימות גלובליות
לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק
למרות ההסכם שנחתם במרץ 1949 סוגיית השליטה בנגב לא ירדה מסדר היום של השחקנים המעורבים.
על עומק האובדן האסטרטגי שחוו המצרים כשנותר הנגב בשליטה ישראלית על פי הסכם שביתת הנשק-1949 יעידו דבריו של חסנין הייכל ב-7.1.1966: "תוצאת המלחמה נגד ישראל ב-1948 הייתה מצערת. הדבר שצער ביותר היה התקדמות כוחות הצבא הישראלי אחר חתימת הסכמי שביתת הנשק עד לעקבה והתמקמותם במפרץ המשקיף אל ים סוף. הדבר גרם לנעילתו המוחלטת של שער המחיצה בין המזרח הערבי למערב הערבי". מבחינת המצרים היה מדובר בפגיעה, המחייבת תיקון, לחתירתם להגמוניה בעולם הערבי אל מול המשפחה האשמית השלטת בעיראק וירדן.[4]
משולשי אלפא
- ערך מורחב – תוכנית אלפא
משולשי אלפא הייתה יוזמה בריטית אמריקאית ב-1955 להסדרת הסכסוך הישראלי-ערבי על חשבונה של ישראל תוך כדי ביצור מעמדן שלהן במאבק המלחמה הקרה. במסגרת התוכנית נדרשה מדינת ישראל לוותר על מרביתו של הנגב לטובת מצרים וירדן. התוכנית ירדה מן הפרק משום סירובו של גמאל עבד אל נאצר לותר על שעל אדמה - מעבר ישראלי צר שיחבר את צפון הנגב עם אילת.
מבצע הר געש
- ערך מורחב – מבצע הר געש
מבצע הר געש הידוע גם בשם פעולת הסבחה או קרב לילי היה מבצע צבאי של צה"ל בליל ה-2-3 בנובמבר 1955, במהלך פעולות התגמול, נגד עמדות הצבא המצרי בתוך ומסביב לאזור המפורז פתחת ניצנה. הקרב היה קצר, והסתיים בגירוש המצרים מהשטח, לביטולו דה פקטו של הסכם האזור המפורז על פי הסכם שביתת הנשק עם מצרים בתום מלחמת העצמאות, לסיפוח ניצנה לישראל[5] ולסיום המערכה להכללת הנגב כולו תחת ריבונות ישראלית.
לקריאה נוספת
- זאב זיוון, המעשה והמדיניות הישראליים בנגב הדרומי, 1949-1957, האוניברסיטה העברית בירושלים 1998
ראו גם
הערות שוליים
- ^ אילן אסיה, מוקד הסכסוך המאבק על הנגב 1956-1947, הוצאת יד יצחק בן צבי ירושלים & המרכז למורשת בן גוריון קריית שדה בוקר הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ירושלים, 1994, עמוד 7
- ^ אלעד בן-דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2019, ע"מ 334-336
- ^ ימימה רוזנטל, 'ממלחמה להסכם - שיחות שביתת-הנשק בין ישראל לשכנותיה, 1949, בתוך 'שנה ראשונה לעצמאות 1948- 1948 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר' בעריכת מרדכי נאור, יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח
- ^ משדר הרדיו, משולשי אלפא, במסגרת תוכנית הרדיו 'שבת עולמית', בכאן רשת ב', 5.10.2017
- ^ משולם סיקרון, "האזור המפורז בסביבת ניצנה, בשנים 1949–1956, הגורמים וההתפתחויות שהביאו לדחיקת המצרים מהאזור", אוניברסיטת בן-גוריון בנגב עמודים 96, 100