ערך מומלץ

מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אזור התקיפה של הצוללות הגרמניות סביב בריטניה - פברואר 1915

מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה הייתה מערכה צבאית ימית, שהתחוללה במלחמת העולם הראשונה, בעיקר בין הקיסרות הגרמנית לאימפריה הבריטית. מטרת הצי הגרמני הייתה לפגוע בבסיס הכלכלי של בריטניה שהייתה תלויה במידה רבה בייבוא כדי שתוכל לכלכל את אוכלוסייתה ולצייד את צבאה ואת הצי שלה. מטרת הצי הגרמני הייתה להטיל הסגר ימי על בריטניה, וכך למנוע את האספקה אליה, למוטט את צבאה, ואף להרעיב את תושביה. המערכה התנהלה ברובה סביב האיים הבריטיים ובאוקיינוס האטלנטי, אך גם בים התיכון ובאוקיינוס ההודי[1].

הקרבות הימיים הגדולים שהתנהלו במלחמת העולם הראשונה, כגון קרב יוטלנד, קרב קורונל, קרב איי פוקלנד וקרבות ימיים אחרים, התנהלו בין ציי המלחמה העיקריים של המעצמות ונועדו להביא להכרעה צבאית קלאסית על ידי השמדת צי האויב. בקרבות אלה השתתפו כלי השיט הגדולים של הציים, ובעיקר אוניות מערכה וסיירות כבדות. מערכת הצוללות הייתה שונה בעיקרה: מטרתה הייתה, כאמור, פגיעה בקווי האספקה הכלכליים של האויב, והיא התנהלה בעיקרה באמצעות כלים שנחשבו משניים ואף נחותים יחסית לכלי השיט הגדולים. כלי הנשק העיקריים במערכה זו היו הצוללות. הן הופעלו על ידי הצי הגרמני, והיוו חידוש טכנולוגי צבאי שמולו התמודדו הבריטים בקשיים מרובים באמצעות אוניות שטח. בנוסף לצוללות הפעילו הגרמנים אוניות פשיטה, ושני הצדדים עשו שימוש נרחב במוקשים ימיים.

רקע

הצוללות

הצוללת הגרמנית U-14

הצוללת הייתה אחד מהחידושים המהפכניים שהביאה עימה מלחמת העולם הראשונה, יחד עם המטוס והטנק. בתחילת 1914 נחשבה עדיין הצוללת ככלי שיט מוזר, שתועלתו מוטלת בספק.

רעיון הפעלת כלי שיט תת-ימי עלה כבר במאה ה-17. צוללת ראשונה הופעלה באופן ידני כבר במלחמת האזרחים האמריקנית (וטבעה עם הפעלתה הראשונה)[2]. אך רק בתחילת המאה ה-20 הצליחו ממציאים ומהנדסים להתגבר על הבעיות הסבוכות שהתעוררו בהפעלת צוללות, בעיקר סביב המנועים המתאימים והדרך הנכונה לצלילה ולשיט תת-מימי. צרפת הייתה הראשונה שייצרה דגם אופרטיבי של צוללת, ואחריה ארצות הברית ובריטניה. גרמניה נכנסה מאוחר יותר לייצור צוללות, אך התחלה מאוחרת זו הועילה לגרמנים: הם למדו מניסיונם של אחרים והתחילו מנקודה טובה יותר.

הצוללות נתפסו במחשבה הצבאית הימית ככלי שיט שנועדו בעיקר להגנת חוף, אם כי הייתה גם מחשבה על שילובן בצי המלחמה הרגיל. כך נוצרו שני סוגי צוללות, ולאחר מכן שלושה: צוללות "מים כחולים", שנועדו להפליג בלב ים, וצוללות חופים, שסומנו בצי הגרמני כ-UB. סוג שלישי שהתפתח היה צוללות להנחת מוקשים ימיים, שסימנן היה UC. לטיפוסים אלה היו גם תתי דגמים.

מספר הטורפדות שנשאו הצוללות היה קטן יחסית - עד שנים עשר בדגמים המתקדמים יותר שהושקו במהלך המלחמה[3]. בשל כך העדיפו מפקדי הצוללות לירות בתותח על ספינות הסוחר הלא חמושות, ולשמור את הטורפדות למטרות משוריינות.

הערכת יכולתן של הצוללות

לראשי הציים בעולם היה ברור שהצוללת היא נשק חדש בעל יכולת ייחודית, אך יכולת זו לא הייתה ברורה להם לגמרי. לורד הים הראשון, ג'קי פישר, זעזע את עמיתיו ב-1913 כאשר קבע שהצוללת תצלח ללוחמה בלתי מוגבלת ואכזרית כנגד אוניות סוחר, לוחמה שתחרוג מכללי המלחמה המקובלים מכיוון שאינה יכולה לקחת שבויים ולא תוכל להשתלט על אוניות סוחר בדרך המקובלת. "זוהי שיטה ברברית של לחימה, אך מלחמה במהותה היא אלימה, ומי שנוהג אחרת הוא סכל"[4]. עמיתיו של פישר לא קיבלו את תחזיתו, וגם אדריכל הצי הגרמני המתחדש, אלפרד פון טירפיץ, התייחס בספקנות לצוללות, למרות המלצות של קצינים בצי הגרמני, שניתנו כבר בשנת 1908, שהציעו בניית צוללות לתקיפת אוניות סוחר, וחזו הטלת מצור על בריטניה באמצעות צוללות. תומכי לוחמת הצוללות בצי הגרמני חישבו שיזדקקו ל-222 צוללות כדי להגיע לתוצאה חיובית מבחינת הגרמנים, ואולם טירפיץ המשיך לדבוק בדעתו שהצוללות נועדו בעיקר להגנת מי החופים[5]. עם פתיחת המלחמה היו בידי הגרמנים רק 28 צוללות, לעומת 55 צוללות שהיו לצי הבריטי ו-77 בצי הצרפתי[6].

המערכה הימית וההסגר הימי

עם תחילת המלחמה הטילה בריטניה הסגר ימי על גרמניה. ההסגר היה "הסגר מרחוק" (Distant blockade): לבריטים לא היה צורך להתקרב לחופים הגרמניים, ובכך להסתכן בשחיקת הצי שלהם. הצי הבריטי התבסס במעגן סקפה פלו שבאיי אורקני, מצפון לסקוטלנד ומשם שלט על היציאה הצפונית מן הים הצפוני. היציאה האחרת שעמדה בפני הגרמנים הייתה דרך מצר דובר, שנחסם בקלות רבה על ידי הבריטים. ההסגר הימי היה איפוא יעיל מן ההתחלה (אם כי עבר זמן משמעותי עד שהורגשו השפעותיו[7]). הגרמנים חיפשו תגובה להסגר. הפעלת הצי העיקרי עלולה הייתה לשחוק את יחידותיו ולסכן את הצי. המענה נמצא בצוללות.

1914: תחילת המערכה

אה"מ Audacious טובעת לאחר שנפגעה ממוקש. סביב האונייה סירות הצלה המפנות את המלחים

ב-4 באוגוסט 1914 הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה; זאת, לאחר שהאחרונה פלשה לבלגיה. יומיים לאחר מכן יצאו עשר צוללות גרמניות מבסיסיהן בהליגולנד למשימת הצוללות הראשונה בהיסטוריה: תקיפת אוניות מלחמה בריטיות בים הצפוני. אלו היו הצוללות היחידות שהיו בידי גרמניה שהיו בעלות יכולת להפליג בים הפתוח (להבדיל מרוב הצוללות שנועדו לפעול בקרבת החופים), "צוללות אוקייניות". המשימה הסתיימה בכישלון חרוץ. צוללת אחת טבעה בשדה מוקשים; שנייה, U-15, ירתה מספר טורפדות על כמה אוניות מלחמה בריטיות, והחטיאה את כולן. U-15 נוגחה וטובעה בידי סיירת קלה בריטית כאשר נאלצה לצוף בשל תקלות טכניות.


ערך מורחב – תקרית 22 בספטמבר 1914

הצוללות המשיכו בסיורים קרביים במספרים קטנים יותר. ההצלחה המבצעית הראשונה בתולדות הצוללות הייתה ב-5 בספטמבר. באותו יום הצליחה הצוללת U-21 להטביע את הסיירת הבריטית הקלה אה"מ פאת'פינדר. מחסן התחמושת של האונייה התפוצץ, ו-259 מאנשי צוותה טבעו עמה. ב-22 בספטמבר זכתה הצוללת U-9 לניצחון גדול עוד יותר, במה שנודע כתקרית 22 בספטמבר 1914: היא הצליחה להטביע תוך שעה את האוניות אה"מ הוג, אה"מ קרסי ואה"מ אבוקיר. שלוש האוניות היו סיירות משוריינות ישנות. 1,460 מלחים וקצינים בריטיים טבעו יחד עמן. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-15 באוקטובר, הטביעה U-9 סיירת בריטית נוספת - אה"מ Hawke. אנשי צוות הצוללת הפכו לגיבורים לאומיים בגרמניה: לכל אחד מאנשי הצוות הוענק צלב הברזל, דרגה שנייה, ולמפקד הצוללת הוענק צלב הברזל מדרגה ראשונה.

למרות הפרסום והתהילה, הצלחתה של U-9 הייתה בעיקרה פרי המזל. זו הייתה צוללת קטנה, מיושנת, עם מנוע בנזין, שיכולתה הקרבית הייתה שולית[8]. הגרמנים היו עסוקים בייצור סדרת צוללות גדולות יותר, מונעות במנועי דיזל. מעבר לכך, סביר להניח שמפקדי האוניות לא היו ערים לסכנה, ולכן הצליחה הצוללת עד כדי כך. ההטבעות העירו את האדמירליות הבריטית משאננותה. איום הצוללות הפך לאיום ברור ומוחשי, ועקב האיום החליט הצי הבריטי לפנות את בסיסו הגדול בסקפה פלו באיי אורקני, מצפון לסקוטלנד, שנחשב פגיע להתקפות הצוללות. אוניות הצי פוזרו באירלנד (אז תחת שליטתה של בריטניה) ובמעגנים בחוף המערבי של סקוטלנד, עד להתקנת מיגון מתאים בסקפה פלו. היה זה ניצחון חשוב לצוללות: ממעמד של כלי שיט אזוטרי שתועלתו אינה ברורה, כפי שנחשבו עד לפני כמה חודשים, הצליחו הצוללות במהירות רבה לתפוס מעמד כה חשוב בשדה המערכה הימי, עד כדי כך שגרמו לצי החזק בעולם לפנות את אחד מנמליו החשובים.

במקביל לאיום הצוללות התעורר איום נוסף: מוקשים ימיים. בשבוע הראשון למלחמה מוקשה וטובעה הסיירת אה"מ אמפיון בשפך התמזה; ב-17 באוקטובר עלתה אוניית המערכה אה"מ Audacious על מוקש בים האירי וטבעה תוך כמה שעות. רוב צוותה של האונייה ניצל, אך ההשפלה הייתה כה גדולה, עד שהאדמירליות ניסתה להסתיר את האירוע במשך כמה שנים.

אוניות פשיטה

הסיירת הגרמנית "אמדן"

מעבר למתקפות הצוללות, עשו הגרמנים בתחילת המלחמה שימוש באוניות שנועדו לפשוט על נתיבי הסחר הבריטיים. כמה מן האוניות הללו היו אוניות סוחר שנשאו עליהן חימוש שהוסתר מאחורי מסווים שונים, ונחשף רק כאשר התקרבו לאוניות סוחר תמימות. סוג אחר של אוניות פשיטה היו סיירות גרמניות, שהיו פזורות ברחבי האוקיינוס בתחילת המלחמה והונחו לתקוף אוניות בריטיות. דוגמה מפורסמת לאוניית פשיטה מוצלחת מן הסוג השני הייתה הסיירת אמדן (Emden), שפעלה באוקיינוס ההודי ולכדה 21 אוניות סוחר תוך כמה שבועות; לאחר מכן הצליחה לחמוק מאוניות מלחמה שרדפו אחריה, ונמלטה לכיוון פנאנג שבמלזיה, שם הצליחה להפתיע ולהטביע סיירת רוסית קטנה ומשחתת צרפתית. ציי מדינות ההסכמה שיערו שאמדן תנסה לפגוע בכבלי התקשורת שעברו דרך איי קוקוס, בין ציילון לאוסטרליה. ההשערה הייתה נכונה: הסיירת האוסטרלית סידני שארבה לה שם הצליחה ללכוד אותה ולהוציאה מכלל שימוש[9]. אוניות פשיטה נוספות הצליחו לגרום לנזק לא מועט ולריתוק מספר רב יחסית של אוניות מלחמה בריטיות למרדף אחריהן; הנזק שגרמו היה גדול יחסית למספרן המצומצם, אך הצי הבריטי הצליח, עם הזמן, להטביע או ללכוד את כולן, ולקראת אמצע המלחמה כבר לא היו אמצעי משמעותי.

שינוי אופי הלחימה

בשלבים הראשונים של הלוחמה שמרו הצוללות על חוקי המלחמה, ותקפו רק אוניות מלחמה, מטרות לגיטימיות לפי חוקים אלה. למרות האבדות הכבדות נאלצו הבריטים להודות שהמדובר בקרב של "הרוג או שתיהרג". גם ההתקפות הראשונות על אוניות סוחר היו על פי חוקי המלחמה. ב-20 באוקטובר עצר צוות הצוללת U-17 אוניית סוחר בריטית ליד חופי נורווגיה, עלה על סיפונה ואיפשר לצוות לרדת לסירות הצלה ולהתרחק מן האונייה. רק אז הטביעה אותה הצוללת.

ואולם, דרך פעולה זו השתנתה במהירות. ב-26 באוקטובר תקפה צוללת מעבורת צרפתית בתעלת למאנש. על סיפון המעבורת היו 2,500 פליטים מבלגיה. המעבורת הצליחה להגיע לנמל, ורוב נוסעיה ניצלו, אך היה זה סימן לבאות. בינואר 1915 הטביעה U-20 שלושה כלי שיט בתעלת למאנש ללא אזהרה, ויומיים לאחר מכן הטביעה אוניית בית חולים, אף על פי שסומנה בבירור בצלב אדום. בשלב מוקדם זה של המלחמה נתפסו אירועים אלה כתאונות, אך זמן קצר לאחר מכן הובן שחוקי המלחמה הנוהגים לא תקפים עוד.

1915: לוחמת צוללות בלתי מוגבלת

בתחילת 1915 הבינו הצדדים הלוחמים שהמלחמה לא תיגמר במהירות, כפי שחשבו בתחילתה; ההכרה שהמדובר בסכסוך ממושך חלחלה לתודעתם של כל הצדדים, והצורך בצעדים נוקשים יותר כדי להכריע את המאבק החל לעלות.

הבריטים הטילו כאמור הסגר ימי על גרמניה עם תחילת המלחמה. ההסגר היה קפדני במיוחד, וגם משלוחי מזון נחשבו כהברחה לצורך מלחמה (בניגוד לאמנות המקובלות, שהבדילו בין חומרים הקשורים ישירות לצורכי מלחמה, שאותם ניתן להחרים בהסגר ימי, לבין מזון ותרופות למשל, שנחשבו כלא קשורים למלחמה ושאותם אסור היה להחרים). הגרמנים ראו זאת כניסיון בוטה להרעיב את האוכלוסייה ולהביא אותה לידי כניעה; הגרמנים רצו לנקוט בצעד דומה כלפי הבריטים. גם בארצות הברית נתפסה חומרת ההסגר הימי הבריטי בעין לא אוהדת.

העוצמה הימית הגרמנית הייתה נחותה מזו הבריטית, והדרך היחידה להטיל הסגר נגדי על בריטניה הייתה באמצעות צוללות. קנצלר גרמניה, תאובלד פון בתמן-הולווג, חשש שצעד כזה, שיהיה מבוסס על מדיניות של ירי ללא אזהרה, יגרום לדעת הקהל בארצות הברית לנטות נגד גרמניה. ואולם, הוא לא יכול היה לעמוד נגד הלחץ הגובר והולך בעד נקיטת צעד זה.

ב-4 בפברואר 1915 הכריז וילהלם השני, קיסר גרמניה על האזורים שסביב האיים הבריטיים כאזור מלחמה; החל מ-18 בפברואר יוטבעו אוניות של מדינות ההסכמה באזור זה ללא אזהרה מוקדמת. אוניות בריטיות שיניפו דגל נייטרלי יוטבעו גם הן, אך ייעשה מאמץ למנוע פגיעה באוניות שהן בבירור של ארצות שאינן צד במלחמה.

בסיסו של כוח הצוללות הגרמני היה בשלב זה של המלחמה באוסטנד שבבלגיה, מיקום שאיפשר להן גישה קרובה יותר לנתיבי הים שסביב בריטניה. 20 צוללות יצאו כדי להתחיל את ההסגר. בינואר, לפני הכרזת הלוחמה הבלתי מוגבלת, הוטבעו אוניות בנפח כולל של 43,550 טונות; נתון זה הלך ועלה עד שהגיע ל-168,200 טון באוגוסט.

מספר אוניות המלחמה הבריטיות שהוטבעו היה נמוך יחסית. אוניית המערכה אה"מ פורמידבל אמנם הוטבעה ב-1 בינואר, אך ערנותו של הצי גדלה מאוד; משחתות מהירות ליוו אוניות מערכה וסיירות והגנו עליהן מפני הצוללות. מצד שני, לאוניות הצי הבריטי היו מעט מאוד אמצעים שהיו יכולות להפעיל נגד צוללת, אם נתגלתה; ניתן היה לירות עליה בתותחים כאשר הייתה בציפה על המים, אך מהרגע שצללה לא ניתן היה לפגוע בה. אמצעי מאולתר לפגיעה בצוללות היה נגיחה, אמצעי שהיה יעיל כאשר הצוללות היו בעומק פריסקופי; אה"מ דרדנוט נגחה את הצוללת U-29 ב-18 במרץ כאשר התקרבה לאימוני הצי המלכותי. יחד עם זאת, לא הייתה זו טכניקה שניתן להשתמש בה כאמצעי מקובל. משחתות לא היו יכולות לצאת למרדפים בעקבות הצוללות, שכן תפקידן היה להגן על הצי; בשל כך, גויסו כלי שיט מכל הבא ליד למשימת רדיפת הצוללות, ובהן יאכטות וסירות דיג. ואולם, הצוללות חמקו מהן בקלות והמשיכו להטביע אוניות סוחר שהפליגו ללא ליווי. מקרי הטבעה של צוללות אירעו רק אם הן בחרו לחסוך בטורפדו והעדיפו להתגבר על הספינות הקטנות באמצעות תותחים או צוותי השתלטות, כמו בפעולת 15 באוגוסט 1915.

מן הבחינה הצבאית, הייתה מלחמת הצוללות הצלחה גדולה; הסיכוי להרעיב את בריטניה היה גדול. ואולם, מהבחינה התעמולתית היה זה אסון. התעמולה הבריטית תיארה את הגרמנים עוד בתחילת המלחמה כברוטליים ואכזריים, ולוחמת הצוללות אישרה, בעיני דעת הקהל בארצות הברית, דימוי זה. מותם של אזרחים אמריקניים על אוניות שהוטבעו בידי הגרמנים החל להגיע לכותרות הראשיות של העיתונים בארצות הברית.

הטבעת ה"לוסיטניה"

לוסיטניה

באפריל 1915 טובעה אוניית סוחר נוספת ללא אזהרה. האונייה הייתה בדרכה לארצות הברית כדי לאסוף מטען של מזון עבור בלגיה, ועל דפנותיה הייתה צבועה בלבן הכתובת "הוועדה לסיוע לבלגיה"; מעבר לכך, הניפה האונייה דגל לבן. דעת הקהל הבינלאומית התקוממה, אך זמן קצר לאחר מכן אירע אירוע חמור בהרבה.

"לוסיטניה" הייתה אוניית נוסעים בשירות חברת קונארד ליין (Cunard). היא הייתה אוניית הנוסעים המהירה והמפוארת ביותר בין אוניות הנוסעים שלפני המלחמה. תפוסתה הייתה יותר מ-31,500 טון ומהירותה המרבית הייתה מעל 26 קשר (כ-48 קמ"ש). תאי הנוסעים היו מפוארים, ולאונייה הייתה תחתית כפולה עם תאים אטומים למים כדי להגביר את בטיחותה.

לאחר פרוץ המלחמה המשיכה האונייה בהפלגותיה הסדירות. האדמירליות הבריטית שקלה לגייס את האונייה לשימוש צבאי, אך הגיעה למסקנה שעלות הסבתה תהיה גבוהה מדי. במקום זאת, נדרשו בעלי האונייה לשריין חלק מנפח המטען (הצנוע למדי) של האונייה לנשק ולציוד מלחמתי מארצות הברית.

ב-7 במאי 1915 הייתה "לוסיטניה" בדרכה לקווינסטאון (עיר בחוף הדרומי של אירלנד, כ-10 ק"מ מדרום מזרח לקורק. העיר נקראת כיום Cobh). כאשר הייתה במרחק של כ-40 קילומטר מהנמל, בשעה 14:10, חצתה האונייה את נתיבה של הצוללת הגרמנית U-20. מפקד הצוללת, וולטר שווייגר, אחד ממפקדי הצוללות הטובים ביותר, נתן פקודת אש, ונורה טורפדו יחיד. הטורפדו פגע מתחת לגשר האונייה, ופער חור בדופנה. הפיצוץ גרם לפיצוץ משני גדול, שמקורו אינו ברור. יש הסוברים שנגרם בשל פיצוץ תחמושת שהאונייה נשאה עמה. על פי סברה אחרת היה זה פיצוץ של גז שנפלט מהפחם שבו הונעה האונייה. סברה שלישית אומרת שהיה זה טורפדו שני שירתה הצוללת, אך יומני הצוללת מעידים שנורה טורפדו אחד בלבד. כך או אחרת, האונייה טבעה בתוך 18 דקות, במרחק של כ-13 קילומטרים מהחוף. 1,198 איש טבעו עמה, בהם 128 אזרחי ארצות הברית וכמעט 100 ילדים.

הסערה הציבורית בארצות הברית ובבריטניה הייתה גדולה. הבריטים חשו שעל ארצות הברית להכריז מלחמה על גרמניה, אך נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, חש שדעת הקהל לא הייתה מוכנה לכך. שר החוץ האמריקני אף התפטר במחאה מחשש שארצות הברית עומדת להכריז מלחמה. וילסון הסתפק במחאה רשמית, וספג ביקורת חריפה בבריטניה, שם הואשם בפחדנות.

למרות המחאה האמריקנית המשיכו הגרמנים במדיניותם. כשבועיים לאחר הטבעת "לוסיטניה" נפגעה המעבורת הבריטית סאסקס (sussex) מטורפדו גרמני, ואף שלא טבעה והצליחה להגיע לחוף, היו בה בין 50 ל-80 הרוגים ופצועים[10]. בתגובה לכך, הכריז וילסון, ב-19 באפריל, על אולטימטום לממשלה הגרמנית: הפסקת ההטבעות או ניתוק היחסים בין ארצות הברית לגרמניה[11]. הגרמנים נכנעו, לכאורה, לאיום האמריקני, וקצב ההטבעות ירד. ואולם, הסיבה האמיתית הייתה טכנית: לצי הגרמני לא היו די צוללות בים. מעבר לכך, היקף ההטבעות לא היה בו כדי למוטט את בריטניה. באותה שנה הוטבעו בים אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 1,307,996 טון, מתוכם 855,721 טון של ספינות בריטיות[12]. מספרים אלה נראים גדולים, אך הנפח הכולל של אוניות מסחר בריטיות היה למעלה מ-20 מיליון טון, ולפיכך הנזק היה בהיקף של כ-4% בלבד; אובדן חיי האדם היה גדול, אך בהיבט הכללי הנזק לא היה משמעותי.

ב-19 באוגוסט הטביעה צוללת גרמנית את אוניית הנוסעים הבריטית SS Arabic[13].‏ 44 נוסעים טבעו וכ-400 ניצלו, אך חלק מן ההרוגים היו אזרחי ארצות הברית. הפעם עשו איומי ארצות הברית את שלהם: ב-27 באוגוסט הכריז הקיסר על הגבלות חמורות בלוחמת הצוללות נגד אוניות נוסעים גדולות. ב-18 בספטמבר בוטלה כליל הלוחמה הבלתי מוגבלת של הצוללות.

לוחמה נגד צוללות: אוניות Q

ערך מורחב – אוניית Q

אבדות אוניות הסוחר הבריטיות עלו מאוד בסוף 1914 ובתחילת 1915. הצי הבריטי חיפש נואשות צעדי נגד יעילים, ואחד הרעיונות שהועלו היה אוניות פתיון, אוניות סוחר שנראו תמימות אך למעשה נשאו חימוש; המטרה הייתה לאפשר לצוללת להתקרב אל האונייה ואז לפתוח עליה באש ולהטביע אותה. כדי לפתות את הצוללת להתקרב, היה על אוניית הפתיון להיות קטנה ובלויה, כזו שהצוללת לא תרצה להשקיע בה טורפדו יקר אלא תעדיף לצוף לידה ולנסות להטביע אותה באש תותחים.

בנובמבר 1914 הופעלה אוניית סוחר חמושה ראשונה. האונייה סיירה במשך שלושה חודשים בנתיבי השיט, אך לא נתקלה באף צוללת. בינואר 1915 הופסק שירותה. באביב אותה שנה הותאמו כמה ספינות דיג באורח דומה, אך גם הן לא הביאו כל תוצאות. רק בקיץ השיגו אוניות הפיתיון את מטרתן, כאשר בערבו של ה-24 ביולי 1915, פתחה הצוללת U-36 באש על אוניית Q מוסווית; צוות האונייה השיב באש אל הצוללת והטביע אותה. ההצלחה הניעה את הצי להסב אוניות נוספות למטרה זו. ההסבה נעשתה בסודיות רבה, וכדי לשמור עליה נקראו האוניות "אוניות בשירות מיוחד"; מסיבה לא ברורה הפך שמן ל"אוניות Q". האוניות נחשפו לראשונה כחודשיים לאחר מכן, כאשר אוניית Q טיבעה צוללת לעיני מלחים של אוניית סוחר אמריקנית שהותקפה קודם לכן על ידי אותה צוללת. מלחי האונייה האמריקנית שהותקפה נתבקשו לשמור על סודיות, אך משהגיעו חזרה לארצות הברית סיפרו לעיתונות את שעבר עליהם.

למרות ההילה שנקשרה לשמן, שנבעה גם מהסודיות שאפפה אותן, לא היו אוניות Q אמצעי יעיל נגד צוללות. בסך הכל נזקפו לזכות אוניות אלו הטבעת 11 צוללות מתוך 178 צוללות שהוטבעו בכלל במלחמה, כלומר מעט יותר מ-6%. הבעיה הייתה (ראו בהמשך) שחוץ מאוניות אלו היו לצי הבריטי מעט מאוד אמצעים ללוחמה זו.

מערכת הצוללות בים התיכון

אף על פי שהיה ברור לשני הצדדים ששדה המערכה העיקרי הוא סביב האיים הבריטיים, התפתח ענף חשוב של המערכה בים התיכון. המוקד החל לעבור לים התיכון עם השעיית לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת, שחייבה את צמצום פעילות הצוללות סביב האיים הבריטיים להנחת מוקשים ימיים בלבד, בפתחי נמלים ובנתיבי הים. בים התיכון יכולה הייתה גרמניה לסייע לבעלת בריתה, האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעיצומם של הקרבות מול הבריטים בגליפולי. מטרה נוספת שהצוללות היו יכולות להשיג הייתה הפרעה לתנועה הימית הבריטית בים התיכון ודרך תעלת סואץ.

ב-25 במאי 1915 זיהתה הצוללת U-21 את אוניית המערכה הבריטית המיושנת אה"מ טריומף ליד גליפולי, ירתה לעברה טורפדו אחד והטביעה אותה. ב-27 במאי הצליחה אותה צוללת להטביע אוניית מערכה בריטית נוספת, אה"מ מג'סטיק, ולהטביע גם אותה באמצעות טורפדו בודד. הבריטים נאלצו להסיג את אוניות המערכה ממשימת הפגזת החוף.

צוללות גרמניות נוספות נשלחו לים התיכון. צוללות קטנות הוסעו דרך האימפריה האוסטרו-הונגרית בחלקים באמצעות רכבות, והורכבו על החוף לפעילות בים השחור ובים האדריאטי; צוללות הים הפתוח חמקו לתוך הים התיכון דרך מצר גיברלטר. עד סתיו 1915 כבר פעלו בים התיכון חמש צוללות כאלה.

מפקדי צוללות מפורסמים

לותר ארנאולד דה לה פרייר

כמה צוללות השיגו מספר ניכר של הטבעות בים התיכון. המפורסם מכולם היה מקס ולנטיינר, שפיקד על הצוללת U-38; הוא תקף ללא אזהרה אוניות סוחר ונושאות גייסות. שמו עלה לראש רשימת פושעי המלחמה של הבריטים, כאשר הטביע ב-30 בדצמבר 1915 את אוניית הנוסעים "פרס" (Persia); מבין 519 הנוסעים טבעו 343. גם כאן הירי נעשה ללא אזהרה מוקדמת וללא מתן אפשרות לנוסעים להינצל. הטבעת האונייה הייתה ידיעה מרכזית בבריטניה, והמחאה הציבורית הגיעה לשיאים חדשים. המחאה הובילה להיסוסים מחודשים בפיקוד הגרמני העליון לגבי לוחמת הצוללות.

ולנטיינר הגיע למקום השלישי בין רבי החובל של שייטת הצוללות בים התיכון. במקום השני היה וֵלתֳר פרוסטמן, מפקד הצוללת U-39; רב החובל בעל מספר ההטבעות הרב ביותר, הן מבחינת מספר כלי השיט שהטביע והן מבחינת התפוסה הכוללת שלהם, היה לותאר פון ארנו דה לה פרייר (Lothar von Arnauld de la Perière), שפיקד על הצוללת U-35. שיא ההטבעות שהשיג היה הגדול ביותר בין כל מפקדי הצוללות בשתי מלחמות העולם. פון ארנאולד פעל "לפי הספר": הוא היה עוצר את אוניית הסוחר, עולה על סיפונה ובודק את מסמכיה, ואם הייתה זו מטרה לגיטימית היה מורה לצוותה לנטוש את האונייה ומנחה אותם לכיוון היבשה הקרובה. רק לאחר מכן היה מטביע את האונייה, בדרך כלל באש תותחים (הוא עשה שימוש בארבעה טורפדות בלבד בכל הקריירה שלו, והחטיא אחד מהם). בין 26 ביולי 1916 ל-20 באוגוסט באותה שנה הטביע פון ארנאולד 54 כלי שיט, בנפח כולל של 82,850 טון; כאשר סיים את פיקודו על הצוללת U-35 נרשמו לזכותו (או לחובתו, תלוי בנקודת המבט) 195 הטבעות, ובהן שתי אוניות מלחמה, אוניית סוחר חמושה אחת, חמש אוניות נושאות גייסות, ומספר רב של אוניות אחרות.

לוחמה נגד צוללות בים התיכון

גם בים התיכון הייתה הלוחמה נגד הצוללות מבולבלת ולא מאורגנת. אורגנו סיורים שנועדו לגלות את הצוללות, אך הצוללות חמקו מהם ללא מאמץ. הצוללות הגרמניות פעלו במשך זמן רב ללא צורך בתדלוק או אספקה לכאורה, מה שהביא למחשבה שיש להן בסיסים סודיים אי שם בים התיכון; בעלות הברית השקיעו מאמץ גדול בניסיון לגלות את הבסיסים הללו; מאמץ סרק, משום שלא היו כאלה. יכולת העמידה של הצוללות הגרמניות הייתה גדולה בהרבה מזו של בעלות הברית, והן לא היו זקוקות לבסיסים אלה.

האבדות בים התיכון היו כה כבדות, עד שמדינות ההסכמה החלו להסיט את מסלולי ההפלגות אל הודו כך שיעברו סביב כף התקווה הטובה ולא דרך תעלת סואץ. זאת, למרות העובדה שמספר הצוללות הגרמניות בים התיכון היה קטן מאוד בכל התקופה. מצבן של מדינות ההסכמה היה כה נואש, עד שהבריטים ביקשו מיפן, בת בריתם במלחמת העולם הראשונה, לשלוח להם סיוע; היפנים נענו, וב-1917 נשלחו שתי שייטות משחתות של הצי היפני לים התיכון.

צוללות מטען

הגרמנים בחנו את האפשרות לעשות שימוש בצוללות כדי לשבור את ההסגר הימי. הצוללת הראשונה שנבנתה למטרה זו הייתה דויטשלנד, שנבנתה במימון פרטי, והופעלה על ידי חברת ספנות גרמנית. הצוללת לא הייתה חמושה, והייתה רחבה מן המקובל כדי לאפשר יותר מקום עבור המטען. "דויטשלנד" הצליחה לחמוק דרך ההסגר הבריטי, כשהיא נושאת מטען של צֶבַע, כימיקלים, ואבני חן. הצוללת הגיעה לבולטימור ביולי 1916 אחרי מסע של ארבעה שבועות. הגרמנים ניצלו את הצלחת המסע למטרות תעמולתיות וגם מסחריות: הצוללת חזרה לגרמניה ובה מטען יקר ערך של ניקל, בדיל וגומי.

צוללת מסחרית אחרת, בְּרֶמֶן, יצאה גם היא לארצות הברית, אך נעלמה בדרכה, ונראה שטובעה על ידי מוקש ימי ליד איי אורקני. ברמן לוותה על ידי הצוללת U-53, שהוסבה במיוחד כדי שתוכל להפליג לטווח כה ארוך. מפקד הצוללת החליט להדגים את כוחה של הצוללת, ועשה זאת על ידי הטבעת שלוש אוניות בריטיות, אונייה נורווגית אחת ואונייה הולנדית אחת ממש מחוץ למים הטריטוריאליים של ארצות הברית. מטרתו הייתה כנראה להטיל אימה על האמריקנים, אך הוא הצליח בעיקר להרגיז אותם.

"דויטשלנד" הפליגה למסע נוסף בסתיו 1916, והגיעה לקונטיקט. לאחר מסע זה הופסקו הפלגות המסחר, והצוללת חומשה בשני צינורות טורפדו ובתותח; שש צוללות נוספות שתוכננו בעקבות "דויטשלנד" הוסבו גם הן לצוללות קרביות.

1916: חידוש לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת

ההתלבטות הגרמנית

קנצלר גרמניה בתמן הולווג, שהתנגד ללוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת

לאחר הפסקת לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת ב-1915, התלבטה ההנהגה הגרמנית בשאלה מה לעשות עם הצוללות שברשותה. הצבא רצה להחזיר את ההסגר הימי של הצוללות; הקאנצלר, בתמן-הולווג, חשש שהחזרה להסגר זה תביא את ארצות הברית אל תוך המלחמה, מול גרמניה. הושגה פשרה; דיפלומטים גרמניים ינסו לשאת ולתת על הסכם שלום. אם ייכשלו מאמציהם, יותרו המגבלות שהוטלו על הצוללות. בנסיבות אלה יוכלו הגרמנים לטעון שהשימוש באמצעי זה נכפה עליהם בשל עקשנותם וסרבנותם של יריביהם.

המשא ומתן הגיע למבוי סתום. בתחילת 1916 הוטל שוב הסגר ימי, אך הצוללות הוגבלו לתקיפת אוניות סוחר חמושות בלבד. גם הסגר מצומצם זה הופסק לאחר מחאות רמות מצד הארצות הנייטרליות, ובראשן ארצות הברית. מאידך, המשיך הלחץ הצבאי על גרמניה לעלות. בסתיו 1916 חודש הסגר הצוללות, באותה הגבלה.

גם עם ההגבלות שהוטלו עליהן, גרמו הצוללות לנזק כבד. בחודשים האחרונים של 1916 הטביעו צוללות גרמניות 154 אוניות סוחר, בתפוסה כוללת של כ-443,000 טון[14] . הבריטים היו נואשים, ואדמירל סר ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי העיקרי הבריטי (Grand Fleet) חזה שהמשך ההטבעות בקצב זה עלול לאלץ את בריטניה לבקש הסכם עד קיץ 1917.

למרות התחושה הנואשת בצד הבריטי, התחושה בצד הגרמני הייתה נואשת לא פחות, מסיבות אחרות. בקרב ורדן, שבו פתחו הגרמנים ושהתנהל מפברואר עד דצמבר (ללא הצלחה לגרמנים), ספגו הגרמנים בין 336,000 ל-424,000 איש, הרוגים, פצועים ונעדרים; בקרב על הסום, שנמשך מיולי עד אמצע נובמבר 1916 איבדו הגרמנים בין 465,000 ל-600,000 איש. בצירוף אבדותיהם בחזית המזרחית, שם איבדו הגרמנים כ-350,000 איש, היו אבדות הגרמנים באותה שנה בין 1,150,000 ל-1,374,000 איש. סגן ראש המטה הכללי של צבא גרמניה, אריך לודנדורף, התבטא בסוף אותה שנה ש"הצבא הגיע בלחימתו למבוי סתום, והותש לחלוטין"[15].

התפתחות צי הצוללות ושינוי המדיניות הגרמנית

בסוף 1916 כבר היו ברשות הגרמנים 134 צוללות, מדגמים מתקדמים יותר, שפיתוחם הואץ במהלך שנות המלחמה. חלקן היו צוללות "מים כחולים", כלומר כאלה שנועדו לפעול באוקיינוס. הן הותאמו מחדש לפעילותן, והותאמו לשאת ארבעה צינורות טורפדו בחרטום ושניים נוספים בחלקן האחורי, מכוונים לאחור. בנוסף, נשאו שני תותחי 86 מ"מ, או תותח 105 מ"מ אחד. מטיפוס זה נגזר תת-דגם נוסף, שסומן UE ונועד לזריעת מוקשים בלב ים.

עד שלב זה של המלחמה כבר התבססו הצוללות בכמה בסיסים עיקריים, ובהם בסיס הצי הגרמני בקיל, ממנו פעלו בעיקר צוללות "מים כחולים", מדגם UA. שייטת צוללות נוספת פעלה מהחוף הבלגי הכבוש, ונקראה שייטת פלנדריה. שייטת זו ניצלה את קרבתה לחוף הבריטי, והפעילה בעיקר צוללות לפעולה במים רדודים יותר, מדגם UB. בים התיכון הופעלו הצוללות מבסיסים בים האדריאטי, ובעיקר מבסיס בפולה.

הצי הגרמני חש שבידיו נמצא המכשיר להכרעה במלחמה, ותסכולו גבר יותר ויותר למול ההגבלות שהוטלו עליו. גם הפיקוד הגרמני העליון - בראשות פאול פון הינדנבורג (שהועמד בראשות הצבא הגרמני באוגוסט 1916 במקום אריך פון פאלקנהיין שהוחלף בשל הכישלון בורדן), יחד עם סגנו, לודנדורף, תמך בהסרת המגבלות על לחימת הצוללות. החשש הכבד מפני כניסתה של ארצות הברית למלחמה לצד בעלות הברית הביא את הקאנצלר הגרמני והשרים הגרמניים להמשיך בהתנגדותם למהלך. גם הקיסר התנגד לחזרה ללוחמה בלתי מוגבלת. ואולם, לקראת סוף דצמבר שינה הקיסר את דעתו ומול לחצם המשותף של הצבא והצי קיבל את דעתם. הגרמנים סברו שארצות הברית לא תתערב במלחמה; וגם אם תתערב, לא תספיק להתערב בזמן כדי להציל את בריטניה[16]. במהלך שנועד להבטיח כי ארצות הברית לא תוכל להתערב, שלח שר החוץ הגרמני, ארתור צימרמן, מברק (שכונה מאז מברק צימרמן) לשגריר גרמניה במקסיקו. המברק, שבו הבטיחה גרמניה סיוע למקסיקו אם תצא למלחמה עם ארצות הברית, יורט על ידי הבריטים, הועבר לאמריקנים, והיה בסופו של דבר אחד הגורמים לכניסת ארצות הברית למלחמה. ההחלטה הסופית התקבלה ב-9 בינואר 1917, ועל פיה הכריזה גרמניה על חידוש לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת ב-1 בפברואר 1917[17]. מבחינת מפקדי הצוללות לא היה בכך חידוש רב, שכן עוד לפני ההכרזה כבר הלך ועלה מספר ההטבעות ללא אזהרה. בשמונת החודשים הראשונים של 1916 הטביעו הצוללות בממוצע בכל חודש כ-135,000 טון; בארבעת החודשים הנותרים הוכפלו ההטבעות בממוצע לכל חודש. ואולם, עם תחילתה של השנה החדשה, זינקו עוד יותר ההטבעות: בפברואר הטביעו הצוללות 86 כלי שיט, במרץ הוטבעו 103 אוניות סוחר של בעלות הברית, ובאפריל 155. בינואר הטביעו הצוללות אוניות סוחר בתפוסה של כ-370,000 טון; באפריל כבר עברו ההטבעות את קו 880,000 טון, גידול של קרוב ל-250%.

אמצעי הלוחמה נגד צוללות

סיר ג'ון ג'ליקו, הלורד הראשון של הימיה

כבר ב"סיבוב הראשון" של מתקפת הצוללות הסתבר לפיקוד הבריטי שאין בידו אמצעים מתאימים כדי להתגונן בפני המתקפה. הבעיה הייתה בכל התחומים, ונעשו מאמצים קדחתניים למצוא פתרון בכל תחום.

  • כלי שיט: ככל שהתקדמה המלחמה הבינו ראשי הצי הבריטי שאין להם למעשה כלי שיט המתאים לסוג זה של מלחמה. עמוד השדרה של הצי הבריטי ומקור גאוותו, אוניות המערכה, סיירות המערכה והסיירות הכבדות, שהיו עיקר מניינו ובניינו, היו למעשה חסרות ערך בלוחמה כנגד הצוללות. האוניות שנראו מתאימות לתפקיד היו משחתות. מטרתן המקורית של המשחתות הייתה הגנה על אוניות הצי העיקריות מפני ספינות טורפדו מהירות, שהיו עלולות להגיח במהירות, לשגר טורפדו אל הצי ולחמוק; בשל כך, היו המשחתות אמורות להיות מהירות וזריזות, כדי שיוכלו ליירט את ספינות הטורפדו לפני שיפגעו בצי. מהירותן הייתה איפוא רבה מאוד, בסוגים רבים מעל 30 קשר, זאת לעומת מהירותן המרבית של הצוללות, שלא עברה 17 קשר. המשחתת הייתה יכולה להסתער במהירות רבה אל הצוללת, כאשר התגלתה, אך היה בכך חיסרון; כאשר הגיע המשחתת אל הצוללת, הייתה זו האחרונה יכולה לחמוק ממנה בקלות, בשל רדיוס הפנייה הקטן בהרבה שלה. חיסרון נוסף שהיה למהירותה הגבוהה של המשחתת היה בליווי אוניות הסוחר; מהירותן של אלו הייתה כ-10 קשרים בלבד.
  • כלי נשק: בעיה נוספת שעמדה בפני אוניות השטח הייתה כלי הנשק שעמדו לרשותן. המשחתות היו מצוידות בתותחים; אלו היו יעילים מאוד נגד הצוללת, אם היו יכולים לפגוע בה. הבעיה הייתה שהצוללת ניצלה גם היא את יתרונה, והוא יכולתה לצלול במהירות: ב-1917 כבר היו הצוללות מסוגלות להיעלם מתחת למים תוך 45 שניות[18]. לאחר הצלילה, לא היה בידי האוניות שום כלי נשק שיכול היה לפגוע בצוללת. כדי להתגבר על קושי זה, פותחה פצצת העומק. הרעיון היה קיים כבר ב-1911, וב-1914 כבר הוזמנו פצצות ראשונות. ואולם, רק ב-1916 פותחה פצצה יעילה, וקצב הייצור היה כה איטי עד שב-1917 היו על כל אוניה רק ארבע פצצות כאלו. רק בתחילת 1918 החלו האוניות לקבל את המטען המקובל שכלל 35 פצצות עומק[19]. השימוש בפצצות העומק במלחמת העולם הראשונה היה, בסופו של דבר, מצומצם מאוד יחסית לשימוש הנרחב במלחמת העולם השנייה. גם לאחר שהחל השימוש בפצצות אלו הסתבר שהצוללות חסינות בהרבה ממה שחשבו. הלורד הראשון של הימיה, ג'ון ג'ליקו, העריך שכדי להשיג הטבעה של צוללת על הפצצה להתפוצץ במרחק של כארבעה מטרים ממנה; פיצוץ ברדיוס של כשמונה מטרים מן הצוללת לא יטביע אותה, אך ייגרם לה נזק שיחייב אותה לעלות על פני המים; וברדיוס של כעשרים מטרים ממנה לא תינזק הצוללת, מעבר להשפעה המוראלית על צוותה[20].
  • אמצעי גילוי: אמצעי הגילוי שנכנס לשימוש הצי היה ההידרופון, מעין מיקרופון המסוגל לקלוט קולות מתחת למים. ההידרופון היה קיים עוד לפני מלחמת העולם, אך בגרסתו הראשונית לא ניתן היה להשתמש בו מאונייה הנמצאת בתנועה, משום שהרעש מתנועותיה וממכשיריה חסמו קליטת רעשים אחרים. היה צורך לשכלל את המכשיר כך שניתן יהיה להשתמש בו גם תוך כדי תנועה וגם כדי שניתן יהיה לא רק לשמוע את הצוללת אלא גם לקבל נתונים על כיוון תנועתה. פיתוחים ראשוניים של הידרופונים הוטמעו בצרפת ובבריטניה, בעקבות מחקרים של שארל פברי ובמיוחד של ארנסט רתרפורד. לאחר פגישה ביוני 1917 בין מדענים צרפתים, בריטים ואמריקאים אודות פיתוחים אפשריים להתמודדות עם איום הצוללות, החל בארצות הברית מחקר מדעי וטכנולוגי משמעותי, על ידי המועצה הלאומית למחקר והוועד המייעץ לצי[21]. לקראת סוף 1917 החלו לייצר מערכות מבצעיות בארצות הברית, ולהטמיע אותן בקרב ציי מדינות ההסכמה. בקרב במצר אוטרנטו ביולי 1918, זיהו באמצעות ההידרופונים החדישים שמונה צוללות אוסטריות, במהלך שהוביל להשמדת ככל הנראה ארבע מתוכן, תוך מניעה מוחלטת של מעבר של צוללות דרך המיצר לכיוון הים התיכון. לקראת סוף 1917 הומצא מכשיר הסונאר על ידי הפיזיקאי הצרפתי פול לנז'בן (Paul Langevin) והמהנדס הגולה הרוסי קונסטנטין צ'ילווסקי (Constantin Chilowsky), וניסוי מוצלח לאב-טיפוס לסונר נערך בטולון ביוני-יולי 1918. הצי בריטי כינה את הסונאר "אסדיק" לאחר הטמעתו (במקור: ASDIC, נגזר מתוך הביטוי "Anti-Submarine Division"), אף על פי שהשם הזה לא ניתן לו על ידי ממציאיו הצרפתיים[22]. עד סוף המלחמה צוידו בסונר רק שבע אוניות, והשפעתו על המלחמה הייתה נמוכה.
  • מודיעין: עם כל הקשיים שפורטו לעיל, היה לבריטים גם יתרון, בתחום המודיעין. חודשים ספורים לאחר תחילת המלחמה הצליחו הבריטים לפצח את הקודים הגרמניים. הימיה הבריטית הקימה מחלקה חדשה שנקראה חדר 40 (Room 40) שעסקה בקריפטוגרפיה[23]. הבריטים פעלו בשתי דרכים: האחת, הקמת תחנות האזנה רבות, שקלטו את השדרים הגרמניים והיו יכולות, באמצעות טריאנגולציה, לזהות את מקור השידור; והשנייה, פיצוח הצופן הגרמני. הגרמנים היו מודעים לסכנה שבשידורים מרובים, אך העדיפו את היתרונות של מהירות העברת ההודעות באמצעות הרדיו. זאת, לעומת הבריטים שהשתמשו בשיטת סמפור (איתות) ובדגלי הקוד הבינלאומי בין כלי השיט בכח וזאת לא ניתן היה לגרמנים לקלוט[24].

1917: השיירות

צוללת גרמנית מדגם UC-1

עם הכרזת חידוש הלוחמה הבלתי מוגבלת, זינקו אבדות אוניות הסוחר כלפי מעלה באורח תלול. האדמירליות הבריטית עמדה חסרת אונים מול ההתקפה, והחשש שמא תקרוס בריטניה ובעקבותיה בעלות בריתה הפך מוחשי יותר ויותר. ג'ליקו התבטא שאם האבדות ימשכו בקצב זה, יהיה זה בלתי אפשרי לנצח במלחמה. משנשאל אם אין שום פתרון לבעיה, אמר: "אין שום פתרון שאנו יכולים כרגע לראות".

ואולם, הפתרון היה קיים במשך כל אותו זמן. במהלך המלחמה שירתו כ-5.4 מיליון חיילים מכל רחבי האימפריה הבריטית בחזית צרפת. כל החיילים הללו הושטו לחזית, לעיתים מרחק של אלפי קילומטרים, ללא אבדה כלשהי; זאת, מכיוון שכל האוניות מובילות הגייסות נעו בשיירות, מלוות בידי אוניות מלחמה. למעשה, ב-1917 כבר היו שיירות קבועות לצרפת, להובלת פחם, ולהולנד וסקנדינביה. שיירות היו נוהל מקובל בצי הבריטי עוד בזמן המלחמות הנפוליאוניות; ואולם, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה התנגדה האדמירליות להפעלת שיירות, מסיבות מבצעיות, ארגוניות ועקרוניות.

  • מבצעית, האדמירליות סברה שהפעלת השיירות היא טעות; השיירה תציג בפני הצוללות מטרה גדולה בהרבה מאונייה בודדת. השיירה, לפי הגיון זה, תסכן את האוניות הרבה יותר, שכן די למפקד הצוללת לירות טורפדו בכיוון כללי של השיירה, והוא יפגע.
  • סיבה מבצעית נוספת לדחיית רעיון השיירות על ידי האדמירליות נעוצה בכניסתה לשירות של אוניית המערכה בתחילת המאה. אוניית מערכה אחת יכולה לגבור על כל אוניית ליווי קטנה ממנה, ולהטביע לבדה שיירה שלמה; הדרך היחידה להתמודד מול איום כזה היא צירוף אוניית מערכה לליווי השיירות, פתרון יקר מאוד ולא מעשי.
  • מינהלית, האדמירליות חששה שהנהגת שיירות תיצור שורה של קשיים, שיעכבו עוד יותר את הגעת הסחורה לבריטניה. ארגון השיירה וסידורה, וההפלגה האיטית (שכן השיירה מפליגה במהירותה של האונייה האיטית ביותר) ייצרו קצב איטי עוד יותר של הגעת האוניות לבריטניה. חשש נוסף היה שרבי החובלים של אוניות הסוחר. הרגילים להפליג ביחידות, יתקשו להפליג בשיירה.
  • מעבר לכך, כניסה בבת אחת של מספר גדול של אוניות סוחר לנמלי בריטניה, העמוסים בלאו הכי, תיצור קושי רב להתמודד עם עומס כזה.
  • ועקרונית, ראשי הצי חונכו במסורת הצי הבריטי שגרסה התקפיות מול האויב. אסטרטגיה של שיירות משמעותה מדיניות הגנתית, דבר שהיה מנוגד לחלוטין לרוחם של האדמירלים[25].

למעשה, לא היה ממש בטיעונים אלה.

  • מבחינה מבצעית, אמנם השיירה גדולה בהרבה מאונייה בודדת, אך השיירה מתגמדת מאוד מול גודלו העצום של האוקיינוס. כל עוד הפליגו האוניות כבודדות, היה האוקיינוס מלא במטרות בודדות; ומכיוון שנתיבי השיט התכנסו לכמה נתיבים לכניסה אל נמלי בריטניה, כל שעל מפקד הצוללת לעשות היה להתמקם באחד מן הנתיבים הללו, ולהמתין לאונייה שתגיע. כאשר הונהגו שיירות, התרוקן הים מאוניות, ולמפקדי הצוללות נעלמו המטרות. מציאת השיירה לא הייתה מטלה קלה כלל; מול גודלו העצום של האוקיינוס, הייתה השיירה מטרה קטנה מאוד.
  • ההתמודדות מול אוניות המערכה בהגנה על השיירות לא קרתה. אוניות המערכה נותרו בכוננות להתמודדות זו מול זו, ולא התערבו בקרב השיירות. רק במלחמת העולם השנייה אירעה התערבות מעין זו.
  • מן הבחינה המינהלית הייתה זו טעות לחשוב שהנמלים לא יעמדו בעומס. מספר האוניות שהיה צורך ללוות היה קטן בהרבה ממה שנדמה בתחילה, והנמלים היו יכולים לעמדו בה בארגון נכון. הסתבר, שרבי החובלים עמדו יפה בנדרש מהם, ושארגון נכון של השיירות הצליח להתגבר על העומסים הצפויים.

ההיסטוריונים חלוקים בשאלה לגבי הכוח המניע מאחורי הפעלת שיטת השיירות. ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', כותב בזכרונותיו שהוא היה זה שכפה על האדמירליות את הפעלת השיירות, ויש המקבלים גרסה זו[26]. רוב ההיסטוריונים סבורים כיום שהאדמירליות הפעילה את השיירות עוד לפני התערבותו[27]. מכל מקום, במאי 1917 הופעלו השיירות הראשונות.

אמצעים נוספים

השיירה הייתה האמצעי העיקרי שבאמצעותו נהדפה מתקפת הצוללות. אמצעי זה נתמך באמצעים נוספים שפותחו במקביל.

  • זרוע האוויר הלכה והתפתחה במהירות, והסתבר שכלי הטיס הם אמצעי יעיל נגד צוללות. לקרב נגד הצוללות הוקצו מספרים גדלים והולכים של כלי טיס, ובהם ספינות אוויר, שבזכות יכולתן לטוס במשך שעות רבות היו יעילות מאוד לסיורים ארוכים, ולצידן מטוסי ים מסוגים שונים, וכן מטוסים שבסיסם ביבשה. עד 1918 היו בשירות זרוע האוויר של הצי 685 מטוסים ו-103 ספינות אוויר[28]. עם זאת, יכולתם של כלי הטיס לגלות ולהטביע צוללות הייתה מוגבלת מאוד. כלי הטיס שימשו בעיקר לסיורים ארוכים, שסייעו לגלות את הצוללות כאשר היו בציפה ולהתריע על נוכחותן. בסך הכל נזקפה לזכות כלי טיס הטבעה של צוללת אחת, מתוך 178 הצוללות שטובעו במלחמה[29].
  • אמצעי נוסף שבו נעשה שימוש היה מוקשים ימיים. בתחילת המלחמה היו בידי הבריטים מוקשים לא יעילים, ורבים מהם התפוצצו בטרם עת או שלא התפוצצו כלל[30]. ואולם, עם התקדמות הלחימה שוכללו המוקשים, והבריטים השתמשו בהם כדי להניח מכשולים משמעותיים בפני הצוללות. מכשול אחד הונח לרוחב תעלת למאנש, בין דובר לחוף צרפת, ומחסום שני לרוחב המצר בין איי אורקני לנורווגיה. עד אוקטובר 1918 הונחו במחסום זה למעלה מ-70,000 מוקשים[31]. גם בים התיכון הונח מחסום דומה ביציאה מהים האדריאטי. המכשולים היו יעילים באופן חלקי; הם גבו מחיר יקר מן הצוללות, אך לא יצרו מחסום הרמטי בפניהן. אף על פי שלא נתנו מענה חד משמעי, היו המוקשים אמצעי חשוב במלחמה נגד הצוללות בסיכום הכולל: 48 צוללות הוטבעו בידי מוקשים, מתוך 178 שהוטבעו במערכה כולה - כ-27%[32].
צילום אוויר של האוניות הבריטיות שהוטבעו בכניסה לנמל זיברוגה בניסיון לחסום את הכניסה לנמל
  • הצי הבריטי ניסה להמשיך את המסורת ההתקפית שלו, ואחד האמצעים לכך היה תקיפת בסיסי הצוללות. הגרמנים היו מוכנים לכך, והכינו מראש מקלטים משוריינים לצוללות; תוצאות התקיפות על הבסיסים היו דלות מאוד. התקפה מפורסמת ברוח זו הייתה המתקפה על נמל זיברוגה (Zeebrugge), שבה ניסה הצי הבריטי להטביע כמה אוניות ישנות בפתח הנמל כדי למנוע את יציאתן של הצוללות ממנו. למרות קרב כבד שניהלו האוניות הבריטיות בסיוע נחתים, לא הצליח המבצע, והצוללות המשיכו לצאת מן הנמל.
  • כלי נשק שהקדים את זמנו היו הצוללות הבריטיות. צוללות אלו הצליחו להטביע 18 צוללות גרמניות[33], כ-10% מסך הצוללות שהוטבעו. כאמור, לוחמה של צוללות נגד צוללות הייתה שיטה שהקדימה את זמנה, ולצוללות הבריטיות לא היו אמצעי הגילוי המתאימים וכלי הנשק הדרושים כדי להפוך את השפעתן לרבה הרבה יותר[34].
  • מעבר לצעדים המבצעיים, נערך גם רה-ארגון באדמירליות הבריטית. מינויים חדשים אפשרו תיאום מוצלח יותר בין הצי המלכותי לצי הסוחר הבריטי, וכך התאפשרה תנופת בינוי אוניות מתואמת יותר, שהצליחה בסופו של דבר להביא את אחת מנקודות התפנית של המערכה, בה עלתה התפוסה של האוניות שנבנו על אלו שהוטבעו. חדר 40, יחידת ההאזנה, שולבה במטה האדמירליות כדי להביא לזרימה טובה יותר של המודיעין בין היחידות השונות, וכך ניתן היה להזהיר מראש שיירות שבנתיבן נמצאו צוללות, ומאידך להפנות יחידות קרביות כדי לפגוע בצוללות שאותרו. נעשו לא מעט חילופי גברי באדמירליות, החל בפיטוריו של ג'ליקו, הלורד הראשון, וכלה בהחלפת כמה וכמה מבעלי התפקידים. נוצרו מחלקות חדשות, ונוהלי העבודה שונו. למעשה, נוצר מטה חדש ששינה את כל נוהל העבודה באדמירליות[35].

1918: הדיפת המתקפה הגרמנית

כאמור, השיירות היו הגורם ששינה את פני המערכה, אך השינוי לא בא באופן פתאומי. באפריל 1917, החודש הקודם להנהגת השיירות, הגיעו האבדות אל קרוב לקו 900,000 טון - שיעור אבדות עצום, שגם במלחמת העולם השנייה לא הצליחו הצוללות הגרמניות לעבור[36]. החודש הבא הביא ירידה בנפח ההטבעות לכ-660,000 טון, היקף עצום כשלעצמו, אך הירידה לא אירעה בשל הצלחת השיירות - עברו כמה וכמה שבועות עד שכל האוניות אורגנו בשיירות - אלא בשל חוסר היכולת הפיזית של צוותי הצוללות לקיים את הלחץ באופן רצוף.

במשך זמן לא קצר התנהל ויכוח על מספר אוניות הליווי הנדרש לשיירות. תועלתן של השיירות לא הייתה ברורה כלל, ולמעשה עד סיומה של המלחמה היו מי שהמשיכו להטיל ספק ביעילותן. הירידה בהיקף ההטבעות הייתה איטית למדי ורק ברבע השני של 1918 ירד היקף ההטבעות החודשי מתחת לקו 300,000 טון. עד אז הטביעו הצוללות כ-4,000,000 טון של אוניות סוחר, מתוך כ-30,000,000 טון תפוסת אוניות סוחר בעולם כולו - יותר מ-13%[37].

המהפך, כשאירע, כמעט ולא היה מורגש. לא היה אירוע ברור וחד משמעי שיסמל את השינוי. ואולם, במבט לאחור ניתן לזהות כמה נקודות ציון המסמנות את השינוי. ברבע האחרון של 1917 החלו הצוללות לעבור יותר ויותר למתקפות באזורים סמוכים יותר לחוף, מכיוון שאוניות הסוחר פשוט "נעלמו" מן האזורים שבהם נהגו לתקוף בעבר. סמוך לחוף היו הצוללות חשופות יותר להתקפות אוויריות, אך לא הייתה להן ברירה. שינוי נוסף בטקטיקה של הצוללות הייתה מעבר למתקפות ליליות; בתשעת החודשים האחרונים של המלחמה התבצעו 37% מהתקפות הצוללות באוקיינוס האטלנטי ובמימי בריטניה בלילה, ואילו בים התיכון הגיע שיעור ההתקפות הלילה ל-67%[38]. גם בנושא זה, מעיד השינוי על הלחץ שבו החלו מפקדי הצוללות למצוא עצמם.

ואולם, הנתון שסימן את כישלונה של מתקפת הצוללות אירע ברבע הראשון של 1918. נתון זה הראה שהתפוסה הכוללת של האוניות שנבנו על ידי בעלות הברית עלה על מספר האוניות שהוטבעו בידי הצוללות[39] זה לא היה נתון דרמטי, אך גם הגרמנים וגם הבריטים הבינו את משמעותו: התקווה הגרמנית למוטט את צי הסוחר הבריטי ולהחניק את המסחר הימי הבריטי נגוזה.

התקפת חופי ארצות הברית

הצוללת הגרמנית U-35 מטביעה את האונייה הבריטית "Maplewood", ליד סרדיניה, 7 באפריל 1917

שלב ייחודי בלוחמת הצוללות, שאירע במקביל לתחילת הדיפת המתקפה, היה ניסיון גרמני לפגוע בתעבורה הימית לאורך חופי ארצות הברית. בידי הצי הגרמני היו רק כמה צוללות בעלות טווח ארוך, שחלקן נבנו במיוחד למטרה זו וחלקן הוסבו מצוללות הסוחר שפותחו בגרמניה. כמה צוללות כאלה הפליגו עד האיים האזוריים וחופי אפריקה, שם פעלו באין מפריע, אם כי צוללת אחת הוטבעה בידי צוללת בריטית מול חופי פורטוגל במאי 1918.

באפריל 1918 יצאה הצוללת U 151 למסע ארוך אל חופי ארצות הברית. הצוללת הניחה מוקשים מול בולטימור, השתלטה על מפרשיות, וב-28 במאי הגיעה אל מול חופי ניו יורק, שם הניחה מוקשים וגם ניסתה לפגוע בכבלי טלגרף. הצוללת הטביעה אוניות, אך במקרה זה אספה את הנוסעים אל הצוללת וסייעה להם להגיע לחוף מבטחים. ארצות הברית לא הייתה מוכנה כלל לסוג זה של לוחמה, והחלה להשתרר פאניקה לאורך החוף המזרחי. הצוללת חזרה לגרמניה ב-20 ביולי, לאחר שהטביעה 27 אוניות, כולל ארבע שנפגעו מהמוקשים שהניחה. הגרמנים לא הצליחו לחזור על הצלחה זו, ובעת ששלוש צוללות נוספות עשו דרכן לחופי ארצות הברית הסתיימה המלחמה. הצי האמריקני לא למד דבר מאירועים אלה, והצוללות הגרמניות עתידות לחזור על מתקפה זו, בהצלחה רבה מאוד, במלחמת העולם השנייה.

סיום המערכה

שיעור ההטבעות הלך וירד לאיטו, עם שכלול שיטת השיירות והעלייה האיטית ביכולתם של אמצעי הלחימה השונים לפגוע בצוללות. האבדות היו עדיין כבדות מאוד, ורק באפריל 1918 ירד שיעור ההטבעות מקו 300,000 טון. ואולם, מנגד, היה ברור שהצוללות אינן מצליחות לעמוד במשימתן. הסימן הברור ביותר לכך הייתה העובדה שהזרם העצום של ציוד וכוח אדם שהגיע מארצות הברית - בניגוד לתחזיתם של תומכי הלוחמה הבלתי מוגבלת בגרמניה - כמעט ולא נפגע במהלך המעבר באוקיינוס. כאמור, לא הייתה נקודת מפנה אחת ברורה; הלחימה הבריטית בים תוארה על ידי אחד ההיסטוריונים כ"סיכום יתרונות קטנים שגובשו יחד, ויחד הביאו לניצחון"[40].

ב-8 באוגוסט 1918 פתחו צבאות מדינות ההסכמה במתקפה באמיין; לודנדורף קרא ליום זה "היום השחור בתולדות הצבא הגרמני", וב-11 באוגוסט הודה גם הקייזר שכוחות גרמניה הגיעו לגבול יכולתם. בסוף ספטמבר פרצו הבריטים את קו הינדנבורג, וכמה ימים לאחר מכן, ב-1 באוקטובר, התפנו הצוללות הגרמניות מבלגיה חזרה לגרמניה ופעילותה של "שייטת פלנדריה" הסתיימה.

לנוכח מצבה החמור, החלה גרמניה, בראשות ראש ממשלה חדש - מקס פון באדן - במשא ומתן לשלום עם נשיא ארצות הברית, וילסון. המשא ומתן החל ב-3 באוקטובר; ב-4 באוקטובר טיבעה צוללת גרמנית אוניית נוסעים ליד אירלנד, ועמה 292 מנוסעיה, מתוך 320 נוסעים שהיו בה. ב-10 באוקטובר טיבעה צוללת אחרת אוניית נוסעים נוספת, ו-527 איש טבעו. הטבעות אלה לא הועילו לגרמניה; ב-14 באוקטובר הודיע וילסון רשמית לממשלת גרמניה שלא יתקיים כל דיון על שביתת נשק כל עוד נמשכת מתקפת הצוללות. ב-20 באוקטובר הודיעה גרמניה רשמית על הפסקת לוחמת הצוללות הבלתי-מוגבלת; למחרת פקד מפקד הצי הגרמני, שֶׁר, על כל הצוללות לשוב לבסיסן[41]. לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת הסתיימה; הצי הגרמני שקל עדיין פעולה נואשת אחרונה נגד הצי הבריטי, אך בקרב מלחי הצי פרץ מרד, והצוללות הופנו כנגד אוניות הצי - היה זה הכוח האחרון שעדיין היה נאמן לפיקוד הגרמני. ב-6 בנובמבר אירעה הפעולה האחרונה של צוללת גרמנית במלחמת העולם הראשונה: הצוללת UB 50, בדרכה מן הים התיכון חזרה לגרמניה, הצליחה להטביע את אוניית המערכה הישנה אה"מ בריטניה, ליד כף טרפלגר. כמה ימים לאחר מכן, ב-11 בנובמבר, נחתמה שביתת הנשק. כדבריו של ג'ון קיגן: "גם אם הבריטים לא בדיוק ניצחו במערכה, הגרמנים עדיין הצליחו להפסיד בה"[42].

אחרי המלחמה

על פי תנאי שביתת הנשק נדרשה גרמניה להעביר את כל הצוללות שנותרו לידי בריטניה. החל מ-20 בנובמבר החלו הצוללות להגיע למעצר בנמל הארוויץ', בדרום מזרח בריטניה, ולאחר מכן הגיעו גם לנמלים נוספים. 176 צוללות הגיעו לידי בעלות הברית, רובן נבזזו על ידי מחפשי מזכרות ולאחר מכן נגרטו. בהסכמי שביתת הנשק נאסר על גרמניה להחזיק צוללות, איסור שנותר על כנו עד שנות ה-30.

צי הצוללות הגרמני לא הובס. אמנם המאמץ המלחמתי כשל, אך כוח הצוללות לחם בגבורה ובמסירות. כוח הצוללות הגרמני, שמנה כ-20 צוללות בתחילת המלחמה, מנה 345 צוללות בסופה (ראו פירוט להלן). 178 מתוכן אבדו (פירוט הסיבות מופיע להלן); כ-5,000 קצינים ומלחים גרמניים, מתוך כ-13,000, טבעו עמן.

היקף האבדות שגרמו הצוללות היה עצום. הן הטביעו כ-5,000 אוניות, מתוכן 1,764 אוניות גדולות שנועדו לשיט חוצה אוקיינוס. בסך הכל הטביעו הצוללות אוניות בתפוסה כוללת של 12.8 מיליון טון. כ-15,000 מלחים ונוסעים נספו במערכה. הצוללות הטביעו גם אוניות מלחמה: עשר אוניות מערכה, שלוש עשרה סיירות מסוגים שונים, ועשרים ואחת משחתות[43].

מפקדי הצוללות היו בין האנשים השנואים ביותר על הציבור בבריטניה, אך בפועל לא ננקטו נגדם צעדי עונשים בסוף המלחמה. אחד מהם היה סגן צעיר, בשם קרל דניץ, שנפל בשבי לקראת סוף המלחמה. הניסיון שרכש במלחמה זו יהיה הבסיס למערכה הבאה על האוקיינוס האטלנטי, במלחמת העולם השנייה.

נתונים

הטבלה להלן מציגה את אבדות בעלות הברית באוניות סוחר לאורך המלחמה.

הדיאגרמה הבאה מציגה את מספרי הצוללות לאורך המלחמה, כולל אבדות בקרב ואבדות מסיבות אחרות[44].

סיכום מספרי צוללות במשך המלחמה

לקריאה נוספת

  • Terraine, John. Business in Great Waters: The U-boat Wars, 1916 - 1945. Wordsworth Editions, 1989
  • Ireland, Bernard & Grove, Eric. Jane's War at Sea. Harper Collins Publishers, 1997

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל גרמניה
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ יש המכנים מערכה זו גם המערכה באוקיינוס האטלנטי (1914 – 1918), או הקרב הראשון על האטלנטי. שמות אלו נועדו להבדיל מערכה זו מן המערכה שהתחוללה במלחמת העולם השנייה, אשר לה קווי דמיון רבים למערכה זו (וגם הבדלים גדולים). עם זאת, שמות אלה אינם מדויקים, מכיוון שהמערכה התחוללה גם מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
  2. ^ לתולדות הצוללות, ראו למשל כאן.
  3. ^ לשם השוואה, הצוללות הגרמניות מדגם VII, "סוס העבודה" של זרוע הצוללות הגרמנית במלחמת העולם השנייה, נשאו 14 טורפדות בדרך כלל, ודגמי IXB, שהיו הדגמים בעלי הטווח הגדול ביותר, נשאו 22 טורפדות.
  4. ^ מובא אצל ג'יימסון, The Most Formidable Thing, Hart Davis 1965, עמ' 112 - 113.
  5. ^ Jane's War At Sea, Bernard Ireland & Eric Grove, Harper Collins 1997, pp. 43 - 46.
  6. ^ The First World War, A New Illustrated History. Hew Strachan, Simon & Schuster, 2003, p. 203.
  7. ^ לדיון בעניין זה, ראו: Strachan, pp. 208 - 215.
  8. ^ לפרטיה הטכניים של U-9 ראו כאן.
  9. ^ Janes War at Sea, Harper collins, 1997, pp. 102.
  10. ^ HistoryLite
  11. ^ לנוסח ההודעה ראו: http://www.gwpda.org/1916/sussex.html
  12. ^ John Terraine: Business in Great Waters, 1989. p. 10.
  13. ^ אין לבלבל עם הטבעה של אוניית דואר באותו שם, בנובמבר של אותה שנה. לגבי ההטבעה השנייה, ראו בערך באנגלית. באורח מוזר, קיימים מעט פרטים לגבי הטבעתה של Arabic.
  14. ^ טון תפוסה הוא 100 רגל מעוקב
  15. ^ Terraine, pp. 3-4.
  16. ^ Terraine. pp. 12- 16.
  17. ^ Terraine, p. 15.
  18. ^ Terraine, p.27
  19. ^ שם.
  20. ^ מובא אצל Terraine, עמ' 28.
  21. ^ Daniel J. Kevles, The Physicists: the History of a Scientific Community in Modern America. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1995, pp. 105-125.
  22. ^ David Zimmerman, "'A More Creditable Way': The Discovery of Active Sonar, the Langevin–Chilowsky Patent Dispute and the Royal Commission on Awards to Inventors.” War in History 25, no. 1 (January 2018): 48–68.
  23. ^ מחלקה זו הייתה הבסיס לבלצ'לי פארק, מחלקת הקריפטוגרפיה הבריטית שהתפרסמה לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר נודע שהצליחה לפצח את צופן האניגמה.
  24. ^ Strachan, pp. 199 - 200
  25. ^ Janes, pp. 109 - 110.
  26. ^ A.J.P. Taylor: The First World War, An Illustrated History. Penguin Books, 1963. pp. 180 - 181.
  27. ^ Terraine, p.58 - 60. וראה גם ג'ון קיגן, The First World War, p. 354. לדיון נוסף בנושא, ראו כאן.
  28. ^ Keegan, p. 354.
  29. ^ Terraine, p. 772.
  30. ^ Terraine, p. 33-34.
  31. ^ Keegan, p. 354; Terraine, p. 115.
  32. ^ terraine, p. 772.
  33. ^ Terraine, שם.
  34. ^ Janes, p. 110.
  35. ^ [1]
  36. ^ החודש הקשה ביותר במלחמת העולם השנייה היה חודש מרץ 1942, שבו הוטבעו 834,000 טון.
  37. ^ Keegan, p. 354
  38. ^ terraine, p. 147.
  39. ^ Terraine, p. 119, ראו להלן טבלה.
  40. ^ Jameson, Sir William: The Most Formidable Thing, 1965: p. 348.
  41. ^ Terraine, pp. 136 - 137.
  42. ^ Keegan, p. 355.
  43. ^ Janes, p. 111.
  44. ^ מספר הצוללות שאבדו בקרב הוא 178. מספר זה מקובל ברוב המקורות, אך לגבי מספר הצוללות שאבדו מסיבות אחרות קיים ויכוח בין המקורות השונים.


זירות וחזיתות במלחמת העולם הראשונה
הזירה האירופית החזית האיטלקית • הבלקן • גליפולי • החזית המזרחית • החזית המערבית
המזרח התיכון הקווקז • המערכה במסופוטמיה • סיני וארץ ישראל • החזית הפרסית • המרד הערבי
הזירה האפריקאית דרום-מערב אפריקה • מערב אפריקה • מזרח אפריקה • צפון אפריקה
אחרים זירת מזרח אסיה והאוקיינוס השקט • האוקיינוס האטלנטי • הים התיכון


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31934835מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מערכת_הצוללות_במלחמת_העולם_הראשונה&oldid=1815832"