המכלול:מיזמים/פרקי הש"ס/אלו נערות
פרק אלו נערות הוא הפרק השלישי במסכת כתובות העוסק בעיקר בדיני קנס של האונס או המפתה נערה, בפרק זה נידונים באריכות כללי דין קם ליה בדרבה מיניה, בפרק 9 משניות, בגמרא הוא כולל 13 דפים מדף כ"ט עד דף מ"א.
נושאי הפרק
קנס לנערה שאסורה על הבועל
האונס נערה נענש בשני עונשים העונש הראשון הוא שחייב לשאת את הנערה ואינו יכול לגרשה בכפייה[דרושה הבהרה], העונש השני הוא קנס ממוני על סך חמישים שקלי כסף, הגמרא דנה האם נערה שאסורה על האונס ולכן אי אפשר לקיים בה את העונש הראשון, האם גם את הקנס לא יחייבו אותו.
בגמרא הובאו שלש דיעות של תנאים בנידון, התנא של המשנה שמחייב קנס בלי קשר לעונש של הנישואין, שיטת שמעון התמני שפוטר מקנס במקרה שאם יקדש האונס את הנערה לא יחולו הקידושין, ושיטת רבי שמעון בן מנסיא שפוטר מקנס באופן שהנערה אסורה על האונס בביאה.
בהקשר לכך דנה הגמרא באיזה איסורי ביאה אין הקידושין יכולים לחול, והביאה מחלוקת תנאים בנושא.
קם ליה בדרבה מיניה
ערך מורחב – קם ליה בדרבה מיניה
אדם שעבר על איסור שיש בו חיוב מיתה, ובאותו הזמן עשה פעולה שמחייבת אותו לשלם ממון, הדין הוא שפטור מתשלום הממון, מפני שהעונש הממוני הקל יותר נפטר על ידי העונש החמור יותר של חיוב המיתה, כלל זה נקרא בתלמוד קם ליה בדרבה מיניה, והסוגיא המרכזית בה הוא נידון היא בתחילת פרק זה.
במשנה הראשונה בפרק נאמר שגם בנערה שאסורה על האונס באיסור שיש בו מלקות או חיוב כרת יש חיוב קנס, מה שמעלה את הדיון בשאלה האם ובאיזה חיוב נאמר הכלל של קם ליה בדרבה מיניה.
חייבי כריתות ומיתה בידי שמים
בתחילת הסוגיא הובאה דעתו של רבי נחוניה בן הקנה החולק על התנא של המשנה וסובר שגם חייבי כרת פטורים מתשלומים משום קם ליה בדרבה מיניה, כשאביי ורבא חולקים מה המקור לשיטתו, הגמרא אומרת שלפי המקור שהביא אביי גם חייבי מיתה בידי שמים שאינם בחיוב כרת כמו זר האוכל תרומה במזיד פטור מתשלום ממון לבעלים של התרומה, ולפי המקור שהביא רבא רק חייבי כרת פטורים מתשלום.
מיתה וממון באים כאחד
הגמרא דנה במימרא של רב חסדא שהגונב חלב ואכלו חייב לשלם על החלב, כי חיוב הממון כבר חל עליו בזמן שהגביה את החלב וחיוב המיתה חל עליו רק בזמן שבלע את החלב, הגמרא מעלה כמה אפשרויות שניתן בכל זאת לפטור מתשלום את האוכל תרומה במזיד, כגון שתחב לו חבירו את התרומה לתוך בית הבליעה, או שבזמן שאכל תרומה קרע בגד של אדם אחר.
בהקשר לכך הביאה הגמרא מימרא של רבי אבין לגבי מי שיורה חץ בשבת ברשות הרבים למרחק של ארבע אמות ובמעופו קרע החץ בגד, שצריך לשלם על הבגד למרות שחיוב המיתה נוצר רק בזמן שהחץ נח על הקרקע, בעוד שהבגד נקרע כבר קודם לכן, והסיבה היא מפני שעקירה היא צורך הנחה, הגמרא מסבירה שכלל זה נכון רק אם אי אפשר להתחייב על העברת החפץ בלי עקירתו ממקומו, כך שכל הירי נחשב מעשה אחד, הגבלה נוספת בכלל זה הוא שרק אם הפעולה הראשונה של העקירה אינה ניתנת לביטול, אז אפשר להתייחס לכל הירי כאילו שהוא מעשה אחד, שני הכללים הללו אינם מתקיימים במימרא של רב חיסדא ולכן המגביה חלב ואכלו חייב.
דיון נוסף התפתח בגמרא בשאלה אם אפשר להיות פטור על גניבה בשבת אם העביר את החפץ הגנוב מרשות היחיד לרשות הרבים, כדי להיות פטור צריך מעשה הגניבה לחול ביחד עם ההעברה לרשות הרבים, הבעייתיות בכך היא שברשות הרבים אי אפשר לקנות חפץ בקנין משיכה.
מלקות וממון
במסכת מכות הובאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים האם מי שעובר על לאו שיש בו מלקות לוקה ומשלם, לפי רבי מאיר הוא לוקה ומשלם ולפי חכמים אין לוקים ומשלמים, ובגלל שאין הכרעה בשאלה מה יותר חמור מלקות או ממון, נוצר בזה דיון בגמרא, לפי עולא משלם ולא לוקה, ולפי רבי יוחנן וריש לקיש לוקה ואינו משלם, חוץ מחובל בחבירו ועדים זוממים שמשלמים ואינם לוקים, דיון נוסף ישנו מה הדין אם עבר בשוגג איסור שיש עליו עונש מלקות, לפי רבי יוחנן מכיוון שאינו לוקה בפועל משלם, ולדעת ריש לקיש גם באופן זה אינו משלם, כמו בחייבי מיתה שוגגים.
מיתה וקנס
במשנה השנייה בפרק נאמר שהבא על בתו פטור מקנס מפני שהוא מתחייב מיתה בידי אדם, הגמרא דנה בשיטת רבי מאיר שהטובח גניבה בשבת חייב, האם חולק על הדין של קם ליה בדרבה מיניה, לפי רוב האמוראים גם רבי מאיר מסכים עם הכלל של קם ליה בדרבה מיניה, גם אם מדובר בממון שהוא קנס, והטובח בשבת חייב רק אם טבח על ידי שליח, אבל רבה סובר בשיטת רבי מאיר שהכלל של קם ליה בדרבה מיניה לא נאמר בקנסות אלא רק בחיוב ממוני רגיל כמו מזיק או גנב.
מקורות
בפרק אלו נערות הובאו גם המקורות לדיני קם ליה בדרבה מיניה:
מיתה וממון - ”וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ב). הפסוק דן בתשלום דמי ולדות, ומשמע שאם יהיה אסון והאשה מתה אינו משלם דמי ולדות.
מלקות וממון או מלקות ומיתה - ”וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר” (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ב'). ודרשו חז"ל רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות.
חייבי מיתה שוגגים - ”וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת” (ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק כ"א), כמו שמכה בהמה חייב לשלם ואין חילוק אם הזיק במזיד או שוגג, כך מכה אדם פטור מתשלומים ואין חילוק בין הרג במזיד או בשוגג.
טביחה שאינה ראויה
בבית מדרשו של רבי יוחנן אמרו משמו שרבי מאיר וחכמים נחלקו האם גנב שטבח גניבה בשחיטה שאינה ראויה לאכילה חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמישה, הדיון נוגע בשלשה אופנים, הטובח בשבת לפי רבי יוחנן בן נורי שמעשה שבת אסור בהנאה לכל העולם, הטובח שור הנסקל, והטובח לעבודה זרה, לפי רבי מאיר חייב, ולפי חכמים פטור כי הם סוברים כרבי שמעון ששחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת שחיטה בכל התורה.
בהקשר לכך דנה הגמרא בכמה דברים:
- האם מעשה שבת הוא איסור דאורייתא או מדרבנן
- הטובח לעבודה זרה כבר בתחילת מעשה השחיטה נאסרה הבהמה בהנאה, ולכן כבר אינה שייכת לבעלים, ואי אפשר לחייבו בתשלומי קנס., אלא אם אמר במפורש שהפולחן יתחיל בגמר הטביחה.
- שור הנסקל אסור בהנאה כבר לפני השחיטה, ואין מחייבים אותו קנס על הטביחה, אלא אם השור נגח בבית השומר ונגנב מרשות השומר, שצריך לשלם לשומר על הנזק שגרם לו שלא יכול להחזיר לבעלים את הפקדון, ו"דבר הגורם לממון כממון דמי".
זמן חלות החיוב בשואל
הגמרא דנה בשאלה האם שואל שחייב באונסים מתחייב כבר בשעת המשיכה כשקיבל את החפץ המושאל, או רק בשעת הנזק שאירע לחפץ השאול. לדיון זה ישנם שתי השלכות:
- שאל פרה ומת והשאיר נכסים, האם חייבים היורשים באונסים.
- טבח השואל את הפרה בשבת האם יהיה פטור בגלל קם ליה בדרבה מיניה.
נערות שאין להן קנס
הגמרא מביאה כמה ברייתות שבהם כתוב על כמה נערות שאביהם אינו זכאי לקנס:
הממאנת - מפני שהיא בחזקת בעולה.
איילונית - נחשבת לקטנה עד גיל עשרים, ואחר כך דינה כבוגרת, וקטנה אין לה קנס לפי רבי מאיר ובוגרת לכל הדעות אין לה קנס
בוגרת וקטנה - מפורש בתורה שאין קנס אלא בנערה לדעת רבי מאיר, או גם בקטנה לפי חכמים, ולא בבוגרת.
יצא עליה שם רע - נערה שיצא עליה שם על ידי שני עדים שהיא מופקרת היא ספק בעולה ואין לה קנס.
נשים שאין עליהם טענת בתולים
בגמרא הובאו כמה ברייתות שדנות בנשים שאין הבעל יכול לפטור את עצמו מדמי הכתובה שלהם בטענה שאין להם בתולים ולכן הקידושין הם מקח טעות:
חרשת ושוטה - אינן יודעות לטעון טענות בבית דין, ואילו היו יודעות היו טוענות שנבעלו לפני האירוסין ולפי רבן גמליאל היו נאמנות בטענה זו, ומשום פתח פיך לאילם טוענים טענה זו במקומם.
בוגרת - אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח מצאתי, כיוון שפתחה של בוגרת פתוח.
סומא ומוכת עץ - מוכת עץ פתחה פתוח, וסומא נחבטת תמיד בקרקע ולכן לפי סומכוס בשם רבי מאיר היא בחזקת מוכת עץ.
קנס בגיורת, משוחררת ופדויה מן השבי
גיורת ושפחה משוחררת שהתגיירה או השתחררה אחרי גיל שלש היא בחזקת בעולה, ולכן כתוב במשנה שאין להן קנס, גם מי שהייתה בשבי אחרי גיל שלש גזרו חכמים שהיא בחזקת בעולה מספק, ולכן אין לה קנס, אלא שבמשנה ובברייתא הובאו שיטות תנאים החולקים על קביעה זו, רבי יהודה חולק לגבי קנס לשבויה וסובר ששבויה יש לאביה קנס, ורבי דוסא חולק לעניין איסור אכילת תרומה, וסובר ששבויה בת כהן מותרת באכילת תרומה.
הגמרא דנה בשיטת רבי יהודה ורבי דוסא, לפי רבי יוחנן לשיטתם לא גזרו חכמים כלל להחשיב אותה מספק בעולה, ואילן לדעת רבה רק בעניין קנס לא גזרו כדי שלא יהא חוטא נשכר, וכן בתרומה שהיא בזמן הזה רק מדרבנן לא גזרו.
דין הבחנה בגיורת, משוחררת ופדויה מן השבי
- ערך מורחב – דין הבחנה
אישה שהייתה נשואה והתגרשה צריכה להמתין שלשה חדשים עד שתינשא בשנית, כדי שאם תלד יוכלו לדעת בבירור מי אביו של הבן שנולד. הגמרא דנה בגיורת, שבויה ושפחה משוחררת שיש חשש שנבעלה, האם צריכה להמתין שלשה חדשים עד שתלד, לפי רבי יוסי למרות שיש יסוד להניח שנבעלה אינה צריכה להמתין משום שכנראה לא תתעבר מביאה זו משום שחזקה עליה שהתהפכה מיד כדי שלא תתעבר, ולדעת רבי יהודה צריכה להמתין, חוץ משבויה שרק אם יודעים בבירור שנבעלה צריכה להמתין, מפני שאין השבויה בחזקת בעולה.
איסור לקיחת כופר לחייבי מיתה וגלות
חייבי מיתה בידי שמים יכולים לכפר על חטאם בתשלום כופר נפש, הגמרא מוכיחה מכמה פסוקים שחייבי מיתות בית דין וחייבי גלות אינם יכולים לפטור את עצמם על ידי כופר, דין זה נכון גם בעבירות שיש עליהם כפרה בשוגג על ידי קרבן.
נערה שהתארסה והתגרשה
במשנה הובאה מחלוקת בנוגע לנערה שכבר התארסה והתגרשה, לדעת רבי יוסי הגלילי אין לה קנס כמו שכתוב בפסוק ”כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה” (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ח), ולדעת רבי עקיבא אכן באופן זה אין לאביה קנס, אבל האונס משלם קנס והקנס של הנערה, בברייתא מובאת דעה שונה בשמו של רבי עקיבא, שנערה שהתארסה והתגרשה יש קנס לאביה, והפסוק בא למעט רק נערה שהיא עדיין מאורסת.
מתה או התארסה אחרי האונס
הגמרא דנה האם באופן שהנערה מתה או במקרה שהנערה התארסה אחרי האונס אם פוקע חיוב הקנס בעקבות כך.
ההבדלים בין אונס למפתה
המשנה מונה כמה הבדלים בין אונס למפתה, ומבארת שהמפתה משלם רק קנס בושת ופגם, ואונס משלם גם תשלומי צער, הגמרא דנה במהות חיוב זה, בברייתא הובאה שיטת רבי שמעון הפוטר מתשלומי צער.
הבדל נוסף, אונס חייב לשלם קנס מיד וגם חייב לשאת אותה לאישה אם היא מסכימה, ואסור לו לגרשה כל ימיו, ומפתה יכול לבחור אם לשלם את הקנס או לישא אותה, בהקשר לדין זה דנה הגמרא האם אונס חייב בכתובה, שהרי סיבת התקנה של כתובה היא כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, ואונס הרי אינו יכול לגרשה.
עשה דוחה לא תעשה
הגמרא דנה במקרה שהנערה אסורה על האונס באיסור לאו מדוע לא חייב לשאת אותה משום שעשה דוחה לא תעשה, ומסיקה שחיוב זה שעליו לשאת אותה אינו נחשב ממש ל"עשה" שהרי אם היא אינה רוצה בו יכולה למנוע ממנו לקיים את הציווי.
מחילה
יתומה שנאנסה מקבלת בעצמה את הקנס, אולם נערה יתומה שהתפתתה אינה זכאית לקבל קנס, מפני שנבעלה ברצון ואם כן מחלה על הקנס, גם יתומה שהתגרשה מן האירוסין לדעת רבי עקיבא שהקנס לעצמה אינה זכאית לקבל קנס במקרה שהתפתתה ברצון.
בושת ופגם
בתורה לא כתוב במפורש שאונס ומפתה משלמים בושת ופגם, והיה מקום לומר שהקנס של חמישים כסף הוא כולל את כל החיובים הממוניים, אולם הגמרא דורשת מהפסוקים של פרשת אונס שאונס ומפתה משלמים גם בושת ופגם:
- לדעת אביי מהפסוק ”תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ” (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ט), כלומר שחמישים כסף הם רק עבור העינוי, משמע שישנם חיובים נוספים.
- לדעת רבא מהפסוק ”וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף” (שם), כלומר בעבור ששכב עימה משלם חמישים כסף ולא עבור שאר החיובים הממוניים.
הגמרא מבארת שמסתבר שתשלומי בושת ופגם משולמים לאבי הנערה, משום שהאב הרי יכול לקדש אותה למנוול ומוכה שחין ובכך יכול היה לביישה ולפגום אותה.
נַּעֲרָ או נַּעֲרָה
הגמרא מבארת את מחלוקת רבי מאיר ורבנן בכמה מקומות בתורה שכתוב בהם נַּעֲרָ בכתיב חסר, שלדעת רבנן הדבר מורה שהכוונה גם לקטנה ולא רק לנערה, ואילו לדעת רבי מאיר דווקא נערה ולא קטנה.
מודה בקנס ובושת ופגם
בשונה מכל דיני ממונות בהם הודאת בעל דין מהווה עילה לחיוב ממוני, בדיני קנס אי אפשר לחייב אדם על פי הודאתו, ולכן אומרת המשנה שמי שהודה שפיתה את בתו של פלוני אינו משלם קנס אלא רק דמי בושת ופגם שאינם נחשבים לקנס.
בגמרא הובאה שיטת רבי שמעון בברייתא שגם בושת ופגם אי אפשר לחייב על פי הודאת בעל דין, מפני שעל ידי כך הוא מוציא על הנערה לעז.
תשלומי חצי נזק
שור תם שהזיק חייב הבעלים לשלם רק חצי נזק, והגמרא דנה האם תשלום זה הוא חיוב ממוני רגיל אלא שהתורה הקילה על הבעלים מפני שהשור לא היה מועד להזיק, או שמצד הדין היה צריך להיות פטור לגמרי, והתורה קנסה את הבעלים כדי שישמור על השור בצורה אדוקה יותר, אם חיוב זה מוגדר כקנס משמעות הדבר היא שאי אפשר לחייב חצי נזק על פי הודאת בעל דין, הכרעת הגמרא היא שאכן תשלומי חצי נזק הם תשלומי קנס.
יוצאים מן הכלל הם תשלומי חצי נזק עבור צרורות שהם נחשבים לחיוב ממוני רגיל.
גביית קנס בבל
ההלכה היא שאין גובים קנס אלא בבית דין סמוכים של ארץ ישראל, אבל דייני בבל אינם מוסמכים לגבות חיוב המוגדר כקנס, בהקשר לכך מביאה הגמרא כמה פסקי הלכה:
- למרות שבית הדין בבבל אינם מוסמכים לגבות קנס, אם תפס הניזק שור תם שהזיק לו, לא מוציאים ממנו.
- הניזק זכאי לדרוש להתדיין בפני דיינים מארץ ישראל.
- על בית הדין להכריח (בחרם) את המזיק להרוג את השור שהזיק כדי למנוע נזקים בעתיד.