היסטוריה של הבונים החופשיים
ההיסטוריה של הבונים החופשיים כוללת את מקורותיו של ארגון האחווה של הבונים החופשיים (Freemasons), תולדותיו, ואזכור אירועים יוצאי דופן בעלי השפעה שהיו חלק מהתהליך האבולוציוני שלו.
כתיבת ההיסטוריה המלאה של הבנייה החופשית היא משימה הדורשת יותר ממאמר אחד. מאמר זה עוקב אחר ההתפתחות המוקדמת של הבנייה החופשית מהתארגנותם של גופים מסוניים[1] פעילים בתקופת ימי הביניים ועד למערכת המודרנית של לשכות ספקולטיביות המאורגנות סביב לשכות גדולות לאומיות או מחוזיות. בשלב הראשון: התארגנות לשכות מעשיות של הבונים בתקופת ימי הביניים, לאחר מכן, הופעתה של מערכת הסינון לקבלת חברי הארגון, בשלב השלישי: התפתחות לשכות ספקולטיביות והיווצרות הלשכות הגדולות בעלות סמכות עליונה, ובשלב הרביעי: התפשטות, התפצלות והתפתחות לשכות גדולות. ניתן לחלק זאת בדרך הבאה:
- 1390–1716: תקופת המעבר / ההתהוות The Period of Transition/Formation במהלך השנים הללו חל מעבר הדרגתי מלשכות של בונים מעשיים (Operative communities) אל לשכות בונים ספקולטיביים (סמליים) - (Speculative fellowships).
- 1717–1750: שנות עיצוב המסדר The Formation Years - מהקמת הלישכה הגדולה הראשונה של לונדון ועד להתפלגות פנים-ארגונית ללשכות מפוצלות.
- 1751–1813: שנות היריבות - The Years of Rivalry - התפתחות זרמים מנוגדים בבנייה החופשית.
- 1814–1913: המבוא לעת המודרנית - Prelude to Modern Times - מאיחוד לשכות הקדמונים והמודרניים ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
מקור המיתוסים והתאוריות
הקמת הלשכה הגדולה של לונדון בשנת 1717 נחשבת כאירוע הסוגר של התקופה העתיקה בהיסטוריית הבונים. האתגרים העומדים בפני היסטוריונים הם בעיית המחסור בזמינות חומר מתועד בעל תוקף גם מהמאה ה-19, ועניין אמינות המסמכים הקיימים בשל מסירת מידע כוזב שהופץ במכוון הן על ידי בונים חופשיים והן על ידי כאלו שאינם בונים.
מקורות מסוניים מוקדמים
הטקסטים המסוניים המוקדמים כוללים באופן כלשהו את הכלים האומנותיים המסוניים או המסתורין המסוני. המסמך העתיק ביותר הקיים משנת 1390 ועד 1425 הוא כתב היד האליוול, או השירה המסונית (The Halliwell Manuscript, or Regius Poem) הכולל חוקה הכתובה על גבי 64 דפים באנגלית תיכונה בחרוזים. מסמך זה נפתח באזכור היסטורי קצר על תולדות הבנייה החופשית המוקדמת ביותר שהחלה עם אוקלידס במצרים ולאחר מכן הגיעה לאתלסטאן, מלך אנגליה[2]. במסמכי קוק העוקבים אחר התפתחות הבנייה החופשית נאמר כי היא החלה ביבל בנו של למך, ועוד נטען כי המסוניות עברה לאוקלידס וממנו לבני ישראל אשר שהו במצרים. מסמכים אלו שמשו מקור מידע ובסיס לשימור והתפתחות מיתוסים מסוניים כחלק מההיסטוריה של הבנייה החופשית בתקופת התנ"ך במסמכים חוקתיים מאוחרים יותר של הבנייה חופשית.
הקמת הלשכה הגדולה של אנגליה הובילה לעבודתו של ג'יימס אנדרסון אשר יצר מסמך חוקתי בפורמט מודרני מפורט, שהיה המקיף והמעמיק ביותר עד לאותה העת. במסמך זה, פירט אנדרסון על תולדות הבנייה חופשית בהרחבה, והזכיר שוב את אוקלידס כחלק בעל השפעה בהיסטוריה המסונית. על פי אנדרסון, הבנייה החופשית באנגליה התפתחה תחת מנהיגותו של בנו אט'לסטן[3]. החוקה של אנדרסון יצאה לאור שנית ב-1738 לאחר עריכה והרחבה נוספת, וכללה את הכוהנים המסוניים הגדולים מאז אוגוסטין[דרושה הבהרה]. סופר נוסף אשר העצים את המיתוס המסוני הוא לואי פרסטון בספרו Illustrations of Masonry.
בשנת 1737 בצרפת, שאבאליר רמזי ערך הרצאה ובה דיבר על מסעות הצלב של האפיפיורים הנוצריים בין המאה ה-11 ל-13, ככאלה אשר היו בעלי אופי מסוני. לדבריו, הצלבנים המסוניים החיו ושימרו את הסמלים והעקרונות המסוניים בסודיות, עד להגעתם למדינות הצלבניות (אוטרמר) תחת פטרונם של האבירים ההוספיטלרים. כך נוסדה "המסוניות היבשתית" (התפשטות לשכות של בונים חופשיים ברחבי יבשות שונות, בעיקר אירופה) באנגליה.
ספקולציות על הבנייה החופשית
דברי ההיסטוריה של אנדרסון ב-1723 ו-1738, הרומנטיזציה של רמזי, והמוטיבים המסוניים המשולבים לאורך ההיסטוריה בטקסי הבנייה החופשית אשר במרכזם האלגוריה על בית המקדש והדמות המיתולוגית חירם אביף, היוו קרקע פורייה ליצירת ספקולציות נוספות. הטקס המסוני העתיק ביותר עליו ידוע נערך בלשכה המסונית בבית המקדש. דברי אנדרסון הפיצו את הסברה על הקשר בין הבנייה חופשית לאישים בעלי חשיבות היסטורית כגון המתמטיקאי היווני אוקלידס מאלכסנדריה, מייסד האסכולה הפיתגוראית פיתגורס, גדול הנביאים בעם ישראל משה, קבוצת היהודים הסגפניים מתקופת בית שני האיסיים וקהילות הנוצריים המתבודדים "הקולדיס".
ההיסטוריה של הבונים החופשיים, על פי פרסטון, החלה עם המנהיגים הקדמונים מקבוצת הדרואידיות. לעומתו, אנדרסון דיבר על הבונים החופשיים שהיו חלק מקבוצת המאמינים באידאולוגית שבע מצוות בני נח, סברה בה תמך אלברט ג. מאקי.
בעקבות דברי המבוא של רמזי על הבונים הצלבניים, הטמפלרים שהיו מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים במסעות הצלב, השתלבו במיתוס המסוני, והיו לחלק ממשנתו של הברון קארל גותהאם וון הונד במסדר המסוני הסקוטי (הנוסח הסקוטי) ואף קושרו לבית סטיוארט. סיפור הירצחו של חירם אביף פורש כמשל לרצח המלך צארלס הראשון. ב-1745 פורסמה עבודה בעילום שם בעלת אופי אנטי-מסוני בה הוכרז על אוליבר קרומוול כמייסד הבנייה החופשית. אלברט ג. מאקי קבע כי הסברה איננה מבוססת על עובדות היסטוריות אלא על השערות בלבד. עבודה אנטי-מסונית אחרת שילבה את פרנסיס בייקון ואת מסדר צלב הוורד בהיסטוריית הבנייה החופשית, בעוד שהקשר של כריסטופר ראן הוזכר במהדורה השנייה והמעודכנת של החוקה של אנדרסון לאחר מותו של ראן.
ההיסטוריון המסוני הגרמני ג'וסף גבריאל פינדל והיסטוריונים אחרים בעקבותיו טענו כי מקור ההתארגנות של הבנייה החופשית בלשכות מסוניות הוא בקתדרלות הגרמניות של תקופת ימי הביניים, אף על פי שלא ניתן להסביר את תהליך התפשטות הבנייה החופשית מאנגליה לגרמניה.
הופעת מחקרים מודרניים על הבנייה החופשית
המחקר ההגיוני הראשון עליו ידוע הוא Geschichte Freimaurerei in England, Irland und Schottland של ההיסטוריון הגרמני ג'ורג' קלוס, בונה חופשי בעצמו, אשר פורסם בגרמניה ב-1847, אך מעולם לא תורגם. כאשר עבודתו של פינדל "ההיסטוריה של הבונים החופשיים" תורגמה מגרמנית לאנגלית בשנת 1866, וודפורד באנגליה ומארי ליון בסקוטלנד היו במהלך כתיבת ספרים על הנושא. וודפורד היה המדריך של פינדל כאשר הוא ביקר ביורק לבחון כתבי יד, ותוך זמן קצר שיתף פעולה עם הוגן באיסוף, תיעוד וסיווג כתבי היד החוקתיים העתיקים. אלברט ג. מאקי היה פעיל לא פחות בארצות הברית. רשימת עבודותיו תרמו רבות להתפתחות המחקר המסוני: החל ב"הלקסיקון של הבנייה החופשית" (1844,"A Lexicon of Freemasonry") וכלה ב-"אנציקלופדית הבנייה החופשית" (1874."Encyclopedia of Freemasonry").
בעקבות העניין הגובר במחקר על הבנייה החופשית וריבוי חוקרי המסוניות, הוקמה ב-1886 הלשכה המסונית הראשונה בלונדון אשר מיועדת למחקר הבנייה החופשית (באנגלית: Quatuor Coronati Lodge).
מהמקורות ועד ללשכה הגדולה של הבנייה החופשית
מקור המונח "בונה חופשי"
המסמכים הראשונים המתועדים בהקשר לבנייה החופשית היו ה-Old Charges אשר הכילו הנחיות לביצוע הטקסים, והמקורות השונים על הנושא המצויים הם בעלי מבנה דומה:
ראשית תפילת פתיחה, לאחריה אגדה במסווה היסטורי העוסקת באומנות הבנייה, קוד של נהלים המיועד לאומנים (Masters), חברים (Fellows) ולשוליות (Apprentices), תהליכי התארגנות בכנסים, הליכי שפיטה וענישה ולבסוף תהליכי קבלה לחברים חדשים עם שבועת האמונים. מקור המסמכים הוא בשפה האנגלית. קיימים גם מסמכים רשמיים מוקדמים באנגליה אשר נכתבו בלטינית או צרפתית נורמנית, לדוגמה: "sculptores lapidum liberorum" (לונדון 1212) ו-"magister lathomus liberarum petrarum" (אוקספורד 1391). במסמכים אלו סמלים של בונה באבני חול, תבואה או גיר המתאימים לעיטורי בנייה.
המושג "Freemason" (בונה חופשי) הוא קיצור או חיבור של המילים: Freestone Mason בתרגום ישיר - "בנאי של אבן חופשית". הכוונה לבנאי אומן אשר התמחה בסיתות וגילוף באבן גיר (lime stone) המאפשרת עיבוד נוח. אבנים אלו שימשו לראשי עמודים מקושטים, שערים מרשימים ומצבות ייחודיות (בניגוד לסתתי האבן שעשו עבודות 'גסות' בלבד ונקראו Rough Masons).
אדם שהוגדר כ"בונה חופשי" קרוב לוודאי לא היה בנאי שעבד עם אבנים פשוטות (עובדים אלו השתייכו למעמד נמוך יותר של בנאים). ניתן להסיק ממילת התואר "חופשי" כי מדובר על בנאי שאינו משועבד לחוזים או איגודים, ואינו מוגבל. אמנם לא ניתן לומר כי הדבר היה נכון לגבי כל הבונים של ימי הביניים, אך סוגיה זו הייתה חשובה לתקופות מאוחרות יותר, בעיקר בלשכות הגדולות של הבנייה החופשית הסקוטית.
רב בונה חופשי באנגליה של ימי הביניים
באנגליה בתקופת ימי הביניים רב בונה חופשי היה אמור להיות בעל השכלה אשר נחשבה בזמנו ליברלית. בגיל תשע או עשר לאחר שלמד בבית הוריו או בבית ספר יסודי אנגלית וצרפתית, הוא הצטרף למנזר או למוסד חינוכי אחר על מנת ללמוד לטינית, או, בנוסף לכך למד כללי התנהגות כחלק מתוכנית לימודית על משק הבית של אבירים. בגילאי ארבע עשרה עד שבע עשרה הוא רכש את רזי המקצוע: למד על מיומנות הבחירה, הליטוש, העיצוב והשילוב של האבנים, ובגיל שבע עשרה עד עשרים ואחת הוא התבקש ללמוד בעל פה מספר רב של תרגילים בגאומטריה.
לאחר שלוש שנות התמחות הוא בדרך כלל הגיש עבודת מאסטר העוסקת בסדרת בעיות בקבלנות או עיצוב. לאחר מכן הוא קיבל הסמכה ונאלץ לעבור שלבים נוספים בסולם הקריירה לפני שנחשב רב בונה חופשי המנהל פרויקט גדול. בתפקידו כארכיטקט, רב הבונה החופשי תכנן פרויקטים מורכבים עם כל השלבים רשומים על לוח או קלף, ולאחר מכן תכנון זה הוצג בדגם על אדמת הבנייה אשר על פיו התנהלו שלבי הבנייה. רב בונה חופשי ורב ארכיטקט חופשי אשר ניהלו פרויקטים גדולים כמו קתדרלת יורק זכו לעושר וכבוד רב.
מימי הביניים עד לרפורמציה
ערך מורחב – לשכת בונים חופשיים
העדויות ההיסטוריות מציגות שני סוגי התארגנויות מתקופת ימי הביניים: הגילדות והלשכות. מקור המילה לשכה (lodge) היה בעל משמעות הרומזת לבית מלאכה אשר הוקם באתר של פרויקט גדול, האזכור הראשון היה של המנזר המלכותי וייל (Vale Royal Abbey) ב-1278. מאוחר יותר התווספה משמעות נוספת של התרכזות בונים חופשיים במקום המיועד לכך. המסמכים העתיקים ביותר הקיימים הם "החוקים והתקנות של לשכת קתדרלת יורק משנת 1352. חוקים אלו, יש לאמר, נאכפו בקשיחות על ידי דיאקון המנזר.
היסטוריונים מהמאה ה-19 השתמשו במונח גילדה כאשר דובר על חברות של בעלי מלאכה בתקופת הביניים כאנלוגיה ל-"Merchant guild" - תאגיד. הבונים החופשיים הקימו איגודים מעין אלו רק מאוחר יותר. המעסיק העיקרי של בונים בימי הביניים היה בית המלוכה הבריטית אשר לעיתים קרובות העסיק אותם בכפייה כאשר התעורר הצורך. ב-1356 במבוא לתקנון המסדיר את עיסוק הבנייה החופשית צוין ספציפית כי, שלא כמו בעלי מלאכה אחרים, הבונים החופשיים אינם מאוגדים תחת גוף אחד. לבסוף, ב-1376 ארבעה נציגי הבונים החופשיים נבחרו לייצג את הבנייה החופשית באיגוד של לונדון. זו גם, ככל הנראה, הפעם הראשונה בה היה שימוש במונח "בונה חופשי" (באנגלית Freemason אשר מיידית קוצר ל-Mason).
כאמור, המסמך המסוני הקדום ביותר עליו ידוע הוא The Halliwell Manuscript, or Regius Poem אותו פרסם ב-1840 האספן השייקספירי ג'יימס האלווי אשר הניח כי נוצר ב-1390 והסכים איתו וודפורד (Adolphus Frederick Alexander Woodford), מחלוצי המחקר המסוני ומייסד לשכת המחקר המסוני (Quatuor Coronati Lodge). מאוחר יותר החוקר אנדרו פרסקוט קבע כי הוא נוצר בחצי השני של המאה ה-15. ככל הנראה, יצירה מסונית זו פורסמה בעקבות הרגולציה האנטי-מסונית בתקופת המלך אדוארד השלישי, ובה מודגשת החיוניות והתועלת שבבנייה החופשית עוד מימי אתאלסטן.
המסמכים של קוק משנת 1450 היוו מקור השראה למה שאנדרסון קרא "החוקים הגוטיים", ההיסטוריה והתקנות העתיקות של אומנות הבנייה החופשית. לאחר ברכת מבוא קצרה מסמכים אלו מתארים את שבע האמנויות החופשיות אשר בראשן הגאומטריה, החשובה מכול, באלגוריה לבנייה החופשית. לאחר מכן במסמכים אלו מתוארת ההיסטוריה המסונית (הנמשלת לגאומטריה) אשר בסיומה סיפורו של המלך את'אלסטן שאסף את הבונים החופשיים האנגליים ומסר להם את החוקים. בסיום מוצגות ההוראות והתקנות המסוניים, וכן נוסח הטקסט על פיו אמור להישבע בונה חופשי.
תיעוד נוסף מ-1450 על תפארתה של הבנייה החופשית הוא צוואתו של בונה חופשי מבוורלי, ג'ון קאדאבי אשר בין פרטי רכושו אבנטים, שניים מהם מצופים בכסף אשר על אחד מהם אותיות הרומזות על יכין ובועז - עמודי הנחושת שהקים שלמה המלך בבית המקדש. בבעלותו היה גם שולחן כתיבה עם שישה ספרי אנגלית המעידים על היותו אמיד ומשכיל.
מאה חמישים השנה הבאות היו דלות בתיעוד מסמכים מסוניים. המסמך של דאולנד (Dowland manuscript) אשר מקורו אבד ומסמכים אחרים אשר יוחסו לתקופה זו, התברר שנוצרו בזמן אחר. בשנים אלו התחוללה הרפורמציה הפרוטסטנטית. ההנחה היא שכיוון שהכנסייה הייתה מקור התעסוקה העיקרי של הבונים החופשיים, בעקבות פירוקם של המנזרים באנגליה נעלמו גם הלשכות המסוניות. האמונה אומרת גם שגילדות (איגודי) הבונים הושמדו באנגליה ב-1547. במותו של הנרי השמיני, הארכיבישוף תומאס קרנמר ביקש לקדם את הרפורמציה על ידי ביטול הגילדות וההתאגדויות. ב-1548 הועבר חוק אשר ביטל את המונופולים של הגילדות, ולאחר שנה החוק בוטל כיוון שמונופולים אלו שימשו גם את הממשלה. הממשל המשיך להעסיק רבות את הבונים החופשיים, ובלונדון ארגון הבנייה החופשית הפך לתאגיד. אף על פי שהבנייה החופשית לא התקבלה בצ'רטר באופן רשמי עד 1666, הממשל השתמש בתאגיד זה במהלך המאה ה-16 על מנת להעסיק בונים חופשיים לבניית פרויקטים. במקביל, בונים חופשיים הועסקו יותר ויותר על ידי גופים פרטיים. מקור מהמאה ה-16 אומר כי עד 1535 היו שתי לשכות סקוטיות בצרפת, אחת בפריז והשנייה בליון.
בשנת 1583 פרסם ויליאם שאו (William Schaw) הנחשב אביה של הבנייה החופשית של סקוטלנד - שר העבודה בחצרו של ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד (אשר מאוחר יותר הפך למלך אנגליה ג'יימס הראשון) תקנות אשר קיבלו את שמו Schwa Statutes. במסמך זה הוא הגדיר את תפקידי הבנאים, כולל איסורים ועונשים, עסק בשלוש הדרגות של הבונים, ולראשונה הזכיר את המושג "Cowan" שפירושו בונים אשר לא הלכו בתלם ולא עברו את שלושת השלבים משוליה ועד לאומן (רב-בונה, Master). שאו העביר הוראה למנוע מהם אפשרות תעסוקה עד אשר יחזרו למסלול המקובל. ב-1598, בכנס של נשיאי הלשכות הוא אמר כי על הבונים לנהל יחסי רעות הדדיים המושתתים על כנות, אדיבות ורוחב לב, כמי שנשבעו לשבועת הבנייה החופשית. ושנה מאוחר יותר, ב-1599 פרסם תיקון בו מופיעה לראשונה העובדה כי בעולמם של הבנאים קיים גם ערך איזוטרי, מסתורי. הוזכרה במסמך זה גם לשכת הבונים הראשונה של סקוטלנד (Lodge Kilwinning). עד סוף המאה ה-16 שאו החזיק בשתי משרות מפתח: ה- Warden General וה-Principal Master of Work to the Crown והלשכות המסוניות היו תחת פיקוחו.
הופעתה של בנייה ספקולטיבית
החוקים של שאו היו בעלי השפעה רבה על התפתחותה של הבנייה החופשית בעיקר בסקוטלנד. ראיה לכך היא שבאנגליה לא נמצאה עדות מוחשית להימצאותם של בונים מעשיים (חברי הבנייה העוסקים במקצוע הבנייה) במבנה לשכתי כפי שנמצא בסקוטלנד. ההנחיה של שאו מ-1599 יצרה אפקט מתמשך כיוון שבעקבותיה היה על הלשכות להעסיק נוטריון מכובד כמזכיר שתפקידו לתעד את הפרוטוקולים החשובים. לשכות סקוטיות ערכו תיעוד של פעילות תוך ארגונית, לעומת לשכות באנגליה, בהן לא נמצא תיעוד פעילות מסונית.
העדות הראשונה המתועדת על קבלת חברים (אחים) חדשים לארגון הבונים הייתה מה-3 ביולי 1634, בנוכחות סיר אנטוני אלכסנדר, אחיו הבכור לורד אלכסנדר וסר אלכסנדר סטרצ'ן מטורטון. סר אנתוני היה הבונה הראשי של המלך, מי שאחראי על בניית הלשכות בסקוטלנד. הסיבה לצירופם של אחיו וחבריהם לארגון הבנייה חופשית אינם ידועה.
המנגנונים והשלבים שהובילו למעבר מלשכות מעשיות (המורכבות מבנאים מקצועיים) ללשכות ספקולטיביות, סמליות (שחבריהן אינם בהכרח בנאים) אינם חד משמעיים. הנחה אחת אומרת כי האחריות על עיצוב הבנייה עברה מרב בונה לארכיטקט במהלך המאה ה-16, וכך, ככל הנראה, ארכיטקטים החלו להצטרף ללשכות בונים איתם עבדו. על פי סברה נוספת בדומה לגופים מקצועיים אחרים, לשכות החלו לגייס ממון על ידי גביית תשלום מבני המעמד הגבוה עבור כניסה לארגון. דעה אחרת טוענת שלשכות מסוניות גייסו במכוון בעלי כוח וממון מתחומי עיסוק שונים במטרה לשפר את שכרם ותנאי העבודה שלהם.
"תאוריית המעבר" אשר הייתה מקובלת על ההיסטוריון הבכיר של הלשכה הגדולה של אנגליה, ג'והן האמיל, טוענת כי על פי עדויות מסקוטלנד לשכות מעשיות אשר היו קיימות בסקוטלנד, מאוחר יותר החלו לקבל לקרבן אחים שאינם מעשיים שכונו "מקובלים" (Accepted) וכך הלשכות המעשיות הפכו לספקולטיביות. לתאוריה זו היו מתנגדים מפאת העובדה שהעדויות לכך דלות. על פי תאוריה אחרת עליה מדבר חוקר ההיסטוריה הסקוטית של המאה ה-17 דייוויד סטיבנסון, לא התגלה כל קשר בין הבונים המעשיים של סקוטלנד שפעלו במאה ה-14–15 לבין הספקולטיביים אשר פעלו במאות הבאות. לדבריו, הלשכות המעשיות דעכו בסוף המאה ה-15.
בעוד שרישומי הלשכות מדווחות על התפתחות הדרגתית של לשכות מעשיות ומעורבות בסקוטלנד, נראה כי הלשכה אשר יזם אספן העתיקות (אנטיקוַוריאט), הפוליטיקאי והאלכימאי אליאס אשמול (Elias Ashmole) בוורינגטון ב-16 באוקטובר 1646 הייתה מורכבת בעיקר מבונים מקובלים או ספקולטיביים (שאינם מעשיים). בעבודתו של רוברט פלוט מ-1686 ישנה פסקה המדברת על קבלת אנשים לבנייה החופשית, אשר קורות חייהם מומצאים ומגוחכים. הלשכות הסקוטיות אשר היו קיימות לפני שנת 1717 נהגו לתת לפטרונים שלהם ולכאלה שסייעו להם תארים כמו Grand Master. החל משנת 1717 תואר זה ניתן רק לנשיאים הגדולים של הלשכות הגדולות. בשנים אלו נראה כי בדרום אנגליה רוב הלשכות היו לשכות ספקולטיביות (בנייה סמלית), ולשכות מעשיות ומעורבות היו בעיקר בצפון אנגליה ובסקוטלנד.
ב-1716 ארבע לשכות ומספר "אחים וותיקים" נפגשו בקובנט גרדן והחליטו להיפגש שנית שנה מאוחר יותר על מנת להקים יחדיו את "הלשכה הגדולה". ארבע הלשכות היו Goose and Gridiron, ה-Crown, ה-Apple Tree וה-Rummer and Grapes.
ראשית תקופת הלשכה הגדולה
הלשכה הגדולה הראשונה של אנגליה
לשכות של בונים התקיימו ופעלו הרבה לפני שנת 1717. הראשונות היו הלשכות באנגליה. מקור הנוהג לצרף בונים ספקולטיביים ללשכות הבנייה החופשית הוא מאנגליה, בה כל לשכות הבנייה החופשיות היו לשכות ספקולטיביות (כלומר, לשכות שחבריהם לא היו בונים מעשיים והקשר לבנייה בפועל בהן היה סמלי בלבד). האירוע ההיסטורי הראשון עליו ידוע בנוגע ללשכה הגדולה התרחש ב-24 ביוני (יום הולדתו של סנט ג'ון) 1717. ביום זה נערך מפגש אשר משתתפיו היו ארבע הלשכות של לונדון בחצר סנט פול בלונדון של לשכת Goose and Gridiron. ההחלטות שנתקבלו היו: לחזור ולהיפגש שוב אחת לרבעון: בספטמבר, ב-27 בדצמבר, וב-25 במרץ למטרת דיונים עסקיים על ענייני הבנייה החופשית, כמו כן, תאריך המפגש הראשון - 24 ביוני, צוין כמועד לעריכת מפגש חגיגי מפואר עם משתה גדול אחת לשנה, ובנוסף מפגש חד שנתי אשר מיועד לבחירות הנשיא הגדול של הלשכה הגדולה. במפגש זה הם בחרו לתפקיד הנשיא הגדול של הלשכה את הג'נטלמן (כמי שלא היה בונה מעשי וגם לא שייך לבית אצולה) הסקוטי אנטוני סייר, אשר מלבד עברו כרב הבונה של לשכת Apple Tree, אין עליו פרטים נוספים.
כך נוסדה הלשכה הגדולה הראשונה של אנגליה - Grand Lodge of London and Westminster. בשלב ההתחלתי לא ניתנה לה חשיבות רבה, ומייסדיה לא ידעו לאמוד את גודל חשיבותה ותפקידה המרכזי בהתפתחות הבנייה החופשית במאות השנים הבאות. המטרה הראשונית הייתה לאחד את הלשכות של לונדון, ולאפשר להן לשתף פעולה בצורה סדירה יותר מבעבר, ולא ייחסו לה חשיבות היסטורית מיוחדת. לכן לא דאגו לתעד ולפרסם מסמכים בנושא או לכתוב עליה בדרכים המקובלות באותה תקופה. המקור היחיד ממנו ניתן ללמוד על פעילות הלשכה בשנים הראשונות הוא עדותו של אנדרסון בספרו "חוקות" במהדורה השנייה. בספר זה גם נרשם כי אף על פי שהוחלט לערוך מפגשים מאורגנים של כלל הלשכות כל רבעון במהלך השנה למטרות הארגון, בסופו של דבר הם ערכו מפגש חגיגי רק אחת לשנה במהלך ארבע השנים הראשונות, אשר מטרתו העיקרית הייתה לחגוג ולבלות. במפגש זה בנוסף התקיימו בחירות לתפקיד הנשיא הגדול והמפקחים הגדולים. גישה זו - של חוסר עניין ותשומת לב מועטה מצד הבונים החופשיים וכלל הציבור לנושא הלשכה הגדולה השתנתה במהירות.
שנה אחרי, ג'ורג' פיין (Goerge Payne) נבחר לנשיא הגדול, והוא האדם אשר כתב את ה"General Regulations" "התקנות הכלליות" אשר פורסמו מאוחר יותר בספר ה"חוקות" של אנדרסון. שנה אחריו, ב-1719 נבחר נשיא רב מעלות: הכומר ג'ון תיאופילוס דזאגוליה (Theophilus Desaguliers), אשר אומנם היה מפורסם פחות מאנדרסון, אך חשוב הרבה יותר להתפתחותה וקידומה של הבנייה החופשית בתחילת ימיה, ונחשב לאביה של שיטת הלשכה הגדולה (Grand Lodge System). שני נשיאים אלו שכנעו את הדוכס השני ממונטגיו (2nd Duke of Montagu) לקבל את תפקיד הנשיא הגדול לשנת 1721, ומשלב זה החלה הלשכה הגדולה לתפקד כגוף רגולטורי המסדיר ומווסת. הוחלט על מספר פגישות בשנה והחלו לשלב יותר אחים מהמעמד העליון, עובדה שהביאה את הבניה החופשית לידיעת הציבור, והיו פרסומים רבים על הלשכה ופועלה. ג'ורג' פיין, ג'יימס אנדרסון ותיאופילוס דזאגוליה כונו בשנת 1718 "השלישייה הקונסטרוקטיבית הגדולה" אשר יצרה את השינוי בבניה החופשית והכניסה אידיאליים ורעיונות פילוסופיים לתשתית שלה. הלשכה אשר קמה קרוב לוודאי מסיבות חברתיות, הייתה לגוף מאורגן המוביל אחריו לשכות של בונים חופשיים ומטען רב של רעיונות פילוסופיים ואלגוריות סמליות.
משנת 1730 ואילך נטלה לעצמה הלשכה הגדולה סמכויות נרחבות יותר והחלה לאשר קיומן של לשכות מחוץ לאיים הבריטיים, בספרד ובהודו בשלב הראשון. במשך כ-13 שנה גדל מספר הלשכות מארבע למעל לשבעים. העומס על פעילותה גבר והתעורר הצורך לשנות את המבנה שלה. השנוי התבטא בפיתוח שיטת המחוזות, בה לכל מחוז נשיא גדול משל עצמו (Provincial Grand Master) בחסות הנשיא הגדול של המסדר באנגליה.
כאמור, דמות מפתח בעל השפעה רבה על היסטוריית הלשכה הגדולה וקידומה של הבנייה החופשית, אבי שיטת הלשכה הגדולה, היה הנשיא השלישי דזאגוליה. הוא האדם אשר רשם את ההקדשה בספר החוקות של אנדרסון, עמד בראש הוועדה אשר אישרה את החוקות והיה המקור ל"חוקים הגוטיים" מהם נוצר ספר החוקות. הוא שירת בתפקיד הנשיא הגדול שנה אחת, ופעמיים אחז בתפקיד נשיא המחוז הגדול. היו לו סמכויות רבות, והוא הדגיש את חשיבות זכירת תקנון הטקסי במקום רישומו. כמרצה מבוקש על מנת להפיץ את תורת הבנייה החופשית ולהעלות את יוקרתה בקרב בני המעמד העליון, הוא נהג להרצות במפגשים חגיגיים של החברה הגבוהה והאצולה, ושילב מסיבות למטרות חברתיות עם טקסים מסוניים. כך עם השנים, המסיבות הפכו לחלק מהטקס, המכונה "שולחן לבן" אשר מקורו במפות הלבנות המכסות את השולחנות. במסגרת השולחן הלבן האחים נאספים לעיתים עם קרוביהם, המשתתפים זוכים לברכות והמפגש מתנהל סביב שולחנות ערוכים כסיום נאות לטקס אשר קדם לו. הוא קידם בעיקר את רעיון הבנייה הפילוסופית, הנאורה.
עיקרון חשוב נקבע בשנים אלו: עקרון הסדירות (Principle of Regularity) המחייב כל לשכה לקבל אישור מהנשיא הגדול והגוף המנהל את הלשכה הגדולה. האישור הוא בצורת כתב האמנה שהיא תקבל, וכך תשתייך לגוף הלשכה הגדולה. לשכות אשר סירבו לכך נחשבו בלתי סדירות (Irregular). כמו כן, החלה הלשכה הגדולה לרכז יותר סמכויות, קבעה את מנהגי המסדר ואותותיו, זכויות וחובות האירוח, קרנות צדקה, הדרישות והתנאים לקבלת אחים חדשים ועוד.
במקביל לפרסום הרב לה זכתה הבנייה החופשית והתפשטות הלשכות הספקולטיבית, החלו לקום ארגונים אנטי-מסוניים. למרות הידוק הקשרים עם האצולה ובית המלוכה האנגליים, שנות ה-40 של המאה ה-18 היו שנות דעיכה של הלשכה הגדולה, ולשכות רבות נסגרו סמוך להקמתם. בנוסף לקולות המתנגדים מבחוץ, בונים חופשיים לשעבר היו מוכנים למכור את המידע הפנימי על הארגון תמורת כסף.
החוקות של אנדרסון
- ערך מורחב – ג'יימס אנדרסון
ספר החוקות של הבונים החופשים "לשימוש הלשכות" בלונדון ובווסט מיניסטר פורסם ב-1723 לראשונה. העורך של הספר הוא הכומר הפרסביטריאני הסקוטי ג'יימס אנדרסון, אשר קיבל הוראה בשנת 1721 מהלשכה הגדולה הראשונה של אנגליה ומהנשיא הגדול תיאופילוס דזאגולייה ליצור ספר חוקות מרוכז על הבנייה החופשית בהסתמך על החוקות הגותיות העתיקות (Old Gothic Constitutions) או ה-Old Charges. על פי עדותו של אנדרסון המסמכים אשר הובאו לפניו היה אוסף של חוקות עתיקות בנות 500 שנה ממערב אנגליה, שעיקרן היה כתבי היד של קוק (Cooke Manuscripts).
כאשר אנדרסון סיים את מלאכת העריכה, והתוצאה אושרה על ידי הוועדה של הלשכה הגדולה כשבראשה דזאגולייה, פורסמה המהדורה הראשונה של ספר החוקות של הבנייה החופשית. עבודתו פורסמה שנית בשנת 1734 בפילדלפיה על ידי בנג'מין פרנקלין אשר נבחר באותה שנה לכהן כנשיא הגדול של פנסילבניה. הספר תורגם להולנדית ב-1736, לגרמנית ב-1741 ולצרפתית ב-1745. בשנת 1738 הספר יצא במהדורה שנייה ומורחבת בו הוסיף אנדרסון פרטים על האירועים של הלשכה הגדולה הראשונה בפרט ועל הבניה החופשית בכלל. בספריו מתעד אנדרסון מהלכים של אירועים מסוניים, בעיקר על אסיפותיה של הלשכה הגדולה. אנדרסון היה הכומר של הכנסייה ברחוב סוולאן בלונדון, בה כיהן בעבר גם אביו של דזאגולייה. הוא הגדיר עצמו כחוקר תלמוד, וקיבל זכויות יוצרים על יצירת ספר החוקות, אך הן נלקחו ממנו מאוחר יותר.
הספרים של אנדרסון היו מקור לוויכוחים רבים על אמיתותם ההיסטורית, אך הם המקור היחיד למידע על הבונים החופשיים אשר חיו באותה התקופה, ובהתחשב בעובדה כי לאנדרסון היו מקורות מידע מועטים, תוצאת עבודתו מרשימה. מרבית החוקרים מפרידים בין התקנות של אנדרסון לבין התיאור ההיסטורי הנלווה אליהם. הבונים הסקוטים והאיריים, לדוגמה, קיבלו על עצמם את חוקת אנדרסון כלשונה אך התעלמו מהתיאורים האחרים. החוקות שמציג אנדרסון הם תוצר של תקנות קדומות יותר אשר עובדו על ידו בהשראת דזאגולייה.
לאחר החלק ההיסטורי של הספר אשר היווה כמעט מחצית מכלל הספר, הגיע החלק המשפטי, עם התקנות והחוקים הכלליים לניהול חיי הבונים החופשיים, הרגולציות של פיין והחוקים הספציפיים על פיהם לשכות גדולות ולשכות בונים אמורות להתנהל. לאחר מכן היה תיאור קצר וכללי על קידושה של לשכה חדשה, והספר הסתיים בפרק עם שירים. לראשונה, החוקים העתיקים והמורכבים אשר היו רשומים בכתב יד, הוחלפו בכתב יד מודפס, נגיש וברור עם כל המידע על החיים של הבונה החופשי, מלבד הטקסים הסודיים.
דרגות וטקסים מסוניים
- ערך מורחב – טקסים וסמלים בבנייה החופשית
הבנייה החופשית של תקופת ימי הביניים הייתה בעלת 3 דרגות אומן של בנאי:
- הבונה המתלמד (The Apprentice)
- החבר הבונה (Journeyman)
- רב הבונה, רב האומן (Master Mason).
מתלמד אשר למד את עבודתו הפך לבונה מעשי. רב בונה פיקח וניהל פרויקטים, לעיתים תפקד גם כאדריכל.
התקנון של שאו של 1598 מראה את התפתחות התופעה בשיטת הלשכות של המסוניות הסקוטית. מתלמד, לאחר שבע שנות לימודים היה יכול לבחור להצטרף ללשכה ולהפוך לתלמיד בונה (Entered Apprenticed) או היה יכול לבחור להיות עצמאי כ"Cowan". הבונה (Journeyman) נקרא גם חבר בונה. חברי הלשכה נקראו "אחים" זהו מונח סקוטי משפטי לחברים שנשבעו זה לזה. רב הבונה היה הבונה שהיה אחראי על הלשכה.
בעוד מקור הטקסט של השבועה המסונית הוא מימי התארגנות הלשכות המסוניות הראשונות, התיעוד העתיק ביותר הקיים לטקס מסוני הוא משנת 1696 במסמך Edinburgh Register House manuscript ולאחריו מסמכים דומים, אשר מהם ניתן ללמוד על הריטואל המסוני של הלשכות המעשיות של המאה ה-17.
בעת טקס ההשבעה להצטרפות למסדר, המתלמד קיבל לידיו את הסמלים המסוניים, נאמרה לו "המילה המסונית" והטקסט המקראי המסוני (catechism). לכך התלווה משחק תפקידים סוער (אשר עם השנים התמתן כאשר המעמד הגבוה ובני אצולה הצטרפו לבנייה). בהמשך הוא עבר ההשבעה נוספת ונשמעו לאוזניו שתי מילות קוד ו"חמשת העקרונות של חברות מסונית", אשר בשנת 1696 היו "כף רגל אל כף רגל, ברך אל ברך, לב אל לב,יד אל יד ואוזן אל אוזן". ההבדל בין חבר בונה לרב בונה לא ברור, ובמסמכים רבים נראה כי מעמדם זהה. במהלך השנים, כאשר למסדר החלו להצטרף בונים מקובלים שאינם בנאים במקצועם, המילים והסימנים לא יכלו להיחשב ככישורים מקצועיים, והטקסים השונים התאחדו.
פיצ'ארד פרסם מסמך חושפני על הריטואל המסוני אשר נכתב ב-1730 על ידי בונה חופשי לשעבר ובו בפעם הראשונה ניתן לזהות את שלוש הדרגות כפי שהן מוכרות בבנייה החופשית המודרנית. בהצטרפותו ללשכה, בונה חדש באופן טבעי מתקדם בדרגות מהבונה המתלמד, לחבר בונה ולבסוף לרב בונה. מעמד הרב בונה, מאסטר, הוא בעל מילים, סמלים וטקסים משלו, והוא מכהן כאחראי על הלשכה ופעילותה למשך כשנה.
אלו הדרגות "הרגילות" של אומנות הבנייה החופשית, המשותפות לכלל החוקות המסוניות. זהו הבסיס לדירוג המסוני. בנוסף אליהן, קיימות גרסאות מתקדמות של דרגות נוספות לסוגי מסדרים שונים.
החוקה של אנדרסון משנת 1723 הכירה רק בשתי דרגות: הבונה המתלמד והרב בונה. אם כך, ניתן להסיק כי הדרגה השלישית התווספה בין השנים 1723 ל-1730.
התפשטות הלשכות הגדולות 1725 - 1750
גם לאחר הקמת הלשכה הגדולה של אנגליה, בלונדון נותרו לשכות אשר לא השתייכו אליה. לשכות אלו וחבריהם הבונים נקראו "הבונים הישנים" או הבונים של סנט ג'ון. בו בעת, הגוף החדש שנוסד היה בעל השפעה רבה, והחל משנת 1725 לשכות מחוז המשתייכות ללשכה הגדולה התפשטו לאזורים רבים. באותה שנה, לשכה מחוזית גדולה נוספת הוקמה באירלנד, ולאחר עשרות שנים כל הלשכות באירלנד היו תחת חסותה. לשכות יריבות מיד הוקמו במנסט וקרוק. באירלנד הוכרה חשיבות הרגולציה של הלשכה במתן צו, אשר הראשון עליו ידוע ניתן בשנת 1731. הלשכה הגדולה של סקוטלנד לא הוקמה עד 1736. בשנת 1725 לשכה מחוזית ביורק בשם "The Ancient and Honourable Society and Fraternity of Freemasons meeting since time immemorial in the City of York" קיבלה את התואר The Grand Lodge of All England meeting in the City of York." הלשכות המחוזיות לא היו יריבות כיוון שלא הייתה חפיפה בין שני תחומי השיפוט.
מהדורתו השנייה של ספרו של אנדרסון מ-1738, הכירה בעצמאות הלשכות של העיר יורק, וכן הלשכות של סקוטלנד, אירלנד, צרפת ועוד. עם זאת, בשנת 1735, בקשתם של הנשיא והמפקח של לשכה אירית להצטרף ללשכה הגדולה נענתה בשלילה כיוון שלא היה בידם צו האישור בכתב מהנשיא של הלשכה הגדולה של אירלנד. נראה כי הם קיוו להיחשב כנציגות של קינגסטון וכך להיות מקובלים כחלק מהלשכה הגדולה של אירלנד ואז גם להתקבל ללשכה הגדולה של לונדון. הוצע להם את האישור האנגלי ולכך הם סירבו. פרשה זו רמזה על התפלגות תוך ארגונית בין שתי החוקות.
בעקבות האהדה והפרסום לה זכה הריטואל המסוני של פיצ'ארד וטקסי בנייה חופשית אחרים, הלשכה הגדולה ערכה שינויים בטקסים על מנת להקשות על חקיינים מבחוץ להזדהות כבונים חופשיים בזיוף. שינויים אלו לא נתקבלו על ידי כל הלשכות הנספחות. לשכת ה- Goose and Gridiron אחת מהלשכות הוותיקות והמייסדות של ארגון הלשכה הגדולה, מעולם לא אימצה שינויים אלו. חידושים אלו הגבירו את הפערים והגדילו את הקרע אשר נוצר בין הזרמים בבנייה החופשית. לונדון קלטה מהגרים רבים מאירלנד אשר חשו כי לא יוכלו להסתגל לטקסים החדשים, והלשכות החדשות שיסדו כבר לא הצטרפו ללשכה הגדולה עם חידושיה. באותה תקופה, הבנייה החופשית כפי שהייתה נהוגה ותורגלה בלשכות אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, החלה להתפשט לאירופה.
תאריך היווסדותה של הלשכה הגדולה של צרפת הוא מקור לחילוקי דעות בין היסטוריונים שונים. הבנייה החופשית הופיעה לראשונה בצרפת, וראשוני הבונים היו גולים יעקובינים. הלשכה הגדולה של צרפת The Grand Orient de France GODF טוענת כי היא נוסדה בשנת 1728 ונשיאה היה הדוכס וורטון הראשון (Duke of Wharton). מקורות אחרים מצביעים על ששנת הקמתה היא 1736 (בשנת 1773 נוצרה התפלגות בין הלשכה הגדולה לGODF). על פי היסטוריונים צרפתיים הלשכה הגדולה של צרפת נוסדה ב-24 ביוני 1738. אחרים מצהירים כי הלשכה הגדולה הלגיטימית בצרפת הוקמה לראשונה בדצמבר 1743 כ"לשכה האנגלית הגדולה של צרפת" כאשר הנשיא הגדול היה הרוזן של קלרמון. אף על פי שהבנייה הייתה בשליטת סגנים שונים, הייתה הגנה על טובתו ורצונו של הרוזן ולכן הבנייה החופשית בצרפת זכתה לשנות יציבות ושגשוג עד למותו בשנת 1771. לעומת הרדיפות וההתנכלויות אחר הבנייה החופשית במדינות קתוליות אחרות, טבען המוסרי והשוויוני של הלשכות הצרפתיות התאימו לרוח התקופה והן השתלבו וכך שרדו.
למרות רמיזתו של אנדרסון על קיומה של לשכה גדולה באיטליה, לא היה גוף כזה עד הקמת Grand Orient of Italy בשנת 1805. לשכת הבונים הראשונה באיטליה הייתה לשכה אנגלית "La Loggia degli Inglesi" אשר הוקמה בפירנצה בשנת 1731, והבנייה החופשית התפשטה ברחבי איטליה במהירות.
בגרמניה קמו לשכות גרמניות גדולות רבות החל מ-1740, והחשובה והבולטת בהן נוסדה בברלין ב-1744. שמה היה לשכת "Of the Three Globes", והוא שונה ל "Grand National Mother Lodge" בשנת 1772. פרידריך השני, מלך פרוסיה, בתקופה בה היה יורש העצר, הצטרף לבנייה החופשית ותמך בהקמת הלשכה הגדולה של ברלין. למרות הטענה של סופרים רבים על קיומה של בנייה גרמנית מעשית כבר בתקופת קתדרלת קלן בשנת 1250, קשה להוכיח קשר בניהן, ורוב המקורות מעידים על כך שהלשכות הספקולטיביות מהמאה ה-18 הוקמו בהשראת המודל של הלשכה הגדולה של אנגליה.
הבנייה החופשית התפשטה לאימפרייה הרוסית באמצעות קצינים זרים בשירות הרוסי, כמו ג'יימס קית' אשר היה נשיא הלשכה של סנקט פטרבורג בשנים 34–1732. שנים ספורות לאחר מכן, דודנו, ג'ון קית', הרוזן השלישי של קנטור (3rd Earl of Kintore) נבחר על ידי הלשכה הגדולה של אנגליה להיות הנשיא של הלשכה המחוזית של רוסיה. בתחילת העשור השמיני של המאה ה-18, איבן ילגין, אשר היה מקורב ליקטרינה הגדולה ארגן מחדש בהצלחה את הבנייה החופשית ברחבי רוסייה למערכת בעלת השפעה רבה המאחדת תחתיה ארבע עשר לשכות וכ-400 פקידי ממשלה. הוא קיבל אישור על הקמת הלשכה הגדולה של רוסיה ונהיה הנשיא המחוזי של לשכה זו. רוב הלשכות הרוסיות נמשכו ללשכה השוודית. בשנת 1782 איבן שוורץ ייצג את רוסיה בקונגרס של הבנייה החופשית, בו רוסיה הוכרה כנציגות השמינית של ה-Rite of Strict Observance.
התפצלות בתוך הארגון
למרות הידוק הקשרים להם זכתה הבנייה החופשית עם האצולה ובית המלוכה האנגלית, במהלך שנות ה-40 של המאה ה-18 חלה התדרדרות במעמד של הבנייה חופשית והתפוררה המערכת הארגונית של הלשכה הגדולה, בעיקר בשנים 1747–1752 בהנהגת הנשיא הגדול לורד ביירון החמישי, אשר נעדר מרוב אירועי הבנייה החופשית ונמנע מלעסוק בפעילות עבור הלשכה הגדולה. כתוצאה מכך, בונים חופשיים אשר התאכזבו מההנהגה ומהמצב של הלשכה הגדולה החליטו לייסד ארגון בנייה חופשית נפרד ועצמאי.
ב-17 ביולי 1751, התאספו בלונדון נציגיהן של שש לשכות, אשר חמש מתוכן לא הוכרו על ידי הלשכה הגדולה של אנגליה ורוב חבריהן היו בונים איריים, וככל הנראה, הלשכה השישית הוקמה זמן קצר לפני הפגישה במיוחד עבור האירוע. בלילה זה הם ייסדו את לשכת הבונים הקדמונים, אשר בתחילה שמם היה "Most Ancient and Honourable Society of Free and Accepted Masons according to the Old Constitutions", ומאוחר יותר הוסב ל-Grand Lodge of the Antients. הסיבה לשם בה בחרו היא כי לטענתם "הם קרובים יותר לבנייה המסורתית: למקורות, לטקסים, לסיסמאות ולמנהיגים הקדומים מאשר לשכת האם ממנה נפרדו". בעת מיסודם הם העניקו כינוי חדש ללשכה הגדולה הראשונה (המקורית) אשר ממנה התנתקו: הלשכה המודרנית, לשכת הבונים המודרניים. שם זה נותר עד למאה ה-21. בתגובה לייסודה של לשכת הקדמונים, הלשכה הגדולה המקורית (או בשמה החדש - המודרנית) הפעילה שינוי סוחף בתקנות (טקסים חדשים, מילים מסוניות אחרות ואף ביצעה שינויים מבניים במחוזות) על מנת להדגיש את ייחודה החדשני. שינוי זה גרר לתגובה הפוכה מצד חברי בנייה רבים אשר הרגישו נוח יותר להצטרף ללשכת הקדמונים הצעירה שדגלה בשמירה על הנהלים המסורתיים של הבנייה החופשית.
המזכיר הראשון אשר נבחר ללשכת הקדמונים היה ג'ון מורגן, אשר החזיק בתפקידו רק כשבעה חודשים, שלאחריהם התפטר. ממלא מקומו, לורנס דרמוט, היה בעל השפעה רבה על התפתחות הלשכה של הקדמונים עד למותו ב-1791. הוא שירת בתפקידו כמעט עשרים שנים, והיה הנשיא הגדול המחוזי שלוש פעמים מאוחר יותר. ההשפעה המיידית של דרמוט הייתה בשינוי התקנות של מורגן בתקנות של הלשכה של דבלין. בשנת 1756 הוא פרסם את ספר החוקות של לשכת הקדמונים בשם אחימן רצון ("Ahiman Rezon") . על פי המודל של החוקות האיריות, התקנון והחוקים כתובים בנהירות ובאופן מקיף, ולאחריהם מוצגת פסקה מורחבת המוקדשת לשירים. כישרונו ונשקו העיקרי בו השתמש להעברת מסריו היה בעזרת סגנון כתיבה סאטירי. במבוא לחוקה הוא מספר כיצד נרדם בעת ניסיונו לכתוב על ההיסטוריה של הבנייה אשר תועיל לשאר הבריות, חלם חלום, והתעורר למשמע כלב שכנו הלועס את הניירת. הוא ממשיך עם הסבר הגיוני ומבוסס לסיבות לכך שלא מומלץ לבונה חופשי להצטרף ללשכת המודרניים (המקורית) וזאת כיוון שבפעולה זו הוא מבודד עצמו משאר הלשכות הפועלות ברחבי העולם, מלבד אלו של המודרניים, בשל האופי (הטקסים, הסיסמאות והמנהגים החדשים) שקבעה הלשכה המודרנית שהיה שונה מהמקובל על ידי שאר הלשכות. ולכן בהצטרפות חבר חדש ללשכת המודרניים, הוא יוכר אך ורק על ידי לשכות מודרניות ויהיה זר לשאר הלשכות. בהמשך הוא מתאר בהומור הסרקסטי האופייני לו את החוקים, הסמלים והמנהגים של הבונים המודרניים ("הסמלים החשובים ביותר של הבנייה המודרנית הם הסכין והמזלג").
בעקבות ההשפעה של פעילותו ויצירותיו של לורנס הלשכה הגדולה הקדמונית התפתחה והתפשטה לכדי יריבה משמעותית עבור הלשכה המודרנית. לפני פרוץ הסכסוך הספיקה לשכת הקדמונים לקבל הכרה מלשכת המודרניים (אז עוד בשמה המקורי - הלשכה הגדולה של אנגליה) ולהיות מיופת כוח, אך החל מ-1752 ועד לשני עשורים מאוחר יותר, לא העניקה הלשכה המודרנית יותר צווי ייפויי כוח ללשכות נוספות[4]. בנוסף לכך, יותר ויותר לשכות שלא היו משויכות ללשכת המודרניים (הלשכה הגדולה הראשונה) העדיפו את לשכת הקדמונים, וראיה לחשיבות ולמקום המרכזי בה שיחקה לשכת הקדמונים ניתן לראות בכך שמאוחר יותר, כששני הזרמים התאחדו, הלשכה המאוחדת הגדולה בחרה להשתמש ברוב המנהגים של הקדמונים.
בעוד הופעת הקדמונים סימלה את התפצלות הגוף המסוני לשני זרמים שונים, החל להיווצר קרע בתוך ארגון הלשכה הגדולה הראשונה המודרנית בשנים 1777–1778. הסכסוך אירע אמנם רק באחת הלשכות, אך היה מדובר על הלשכה הוותיקה והיוקרתית Lodge of Antiquity (אחת מהלשכות המייסדות The Goose and Gridiron) והיה מעורב בה היסטוריון מכובד ומוערך במיוחד על ידי המודרניים, ויליאם פרסטון. בעקבות חלוקי דעות בין פרסטון למזכירות/מנהיגות של הלשכה הגדולה לגבי התמלוגים על המהדורה של ספר החוקים שיצאה לאור ב-78, כמה חברים מלשכתו Lodge of Antiquity בחרו לנהל טקס שלא לפי החוקים של הלשכה הגדולה המודרנית, 3 חברי לשכתו הלשינו עליהם ללשכה הגדולה המודרנית, ופרסטון הגן על הנאשמים. בתגובה הוא פוטר מתפקידו כנשיא הלשכה, ולשכתו הגיבה על פיטוריו בסילוק המאשימים שפנו ללשכה הגדולה המודרנית. בהמשך, לפחות מחצית מחברי הלשכה עזבו את הלשכה המודרנית והצטרפו ללשכה הגדולה של יורק, והנותרים החליפו את שמה של הלשכה ל- "the Grand Lodge of All England South of the River Trent". הסכסוך לא נפתר עד 1789 כאשר פרסטון וחבריו ללשכה התקבלו חזרה למודרניים בחגיגיות.
מצב דומה אירע בסקוטלנד, כאשר לשכה ותיקה (Lodge Mother Kilwinning) הוזכרה רק כשנייה ולא כראשונה בספר החוקות וכתגובה החליטה לצאת מארגון הלשכה הגדולה של סקוטלנד בשנת 1743, ולא חזרה אליה עד 1807. במשך תקופה זו היא תפקדה כלשכה גדולה נוספת מקבילה ללשכה המקורית, ותחת חסותה היו כ-70 לשכות ברחבי סקוטלנד והסביבה. אמנם שתי הלשכות הגדולות שנוצרו נתקו מגע ביניהן, אך אין עדויות על יריבות או תחרותיות ביניהן. אחד מחברי הלשכה "החדשה" אף הפך לנשיא הגדול של הלשכה הגדולה "המקורית" של סקוטלנד.
בתקופת המהפכה הצרפתית, הממשל הבריטי החל לחשוש מאפשרות של התקלחות מרד, וכצעד מניעה, ממשלתו של ויליאם פיט הוציאה הוראה בשנת 1799 המכריזה כי כל ארגון או גוף שיש בו סיסמה סודית הוא מחוץ לחוק. בצעד מהיר מצד הבונים הקדמוניים, המודרניים והלשכה הגדולה של סקוטלנד הם ארגנו פגישה משותפת עם ראש הממשלה, והזמינו את הדוכס ,John Murray, 4th Duke of Atholl אשר היה הנשיא הגדול של הקדמונים באותה תקופה, ולפני כן שימש כנשיא הגדול של הלשכה הגדולה של סקוטלנד, ואת Francis Edward Rawdon-Hastings ששימש כנשיא הגדול של הקדמונים (הנשיא הגדול בזמנו היה הנסיך של ווילס בזמנו. תוצאות הפגישה היו משמעותיות. הממשל הסכים כי בונים חופשיים, באופן ייחודי, אינם חלק מרשימת הארגונים "המסוכנים" שהוצאו מהחוק על פי צו ההוראה, והלשכות, מצידם, הסכימו להעביר רשימות מסודרות של כל חברי הבנייה החופשית לפקידי הממשל המקומיים, פעולה שנמשכה עד ל-1967. הישג משמעותי נוסף מהמפגש היה ההכרה כי הלשכות היריבות מסוגלות להתאחד, לנהל דיון משותף, להגיע להישגים מהמשא ומתן, וזאת למען מטרה משותפת.
ביסוס והתפתחות הבנייה החופשית ברחבי צפון אמריקה
בשנים הראשונות להתפשטות הלשכות באמריקה הצפונית השיטה בה צורפו לשכות בארצות הברית הייתה: לשכת "האם" או "המקור" העבירה סמכות לנציג אינדיבידואל מטעמה -להיות נשיא מחוזי בארצות הברית, ואז הוא אישר והסמיך לשכות להיות חלק מארגון המקור. וכך, בשנת 1733 הנרי פרייס, הנשיא המחוזי של צפון אמריקה בעבור הלשכה הגדולה (המודרנית) של אנגליה העניק צ'רטר לקבוצת בונים מבוסטון. הלשכה של בונים אלו נקראה מאוחר יותר לשכת סנט לודג' והוכרזה כלשכה המודרנית הגדולה הראשונה שהוכרה כראוי באמריקה. בין השנים 1733 ו-1737 הלשכה הגדולה המודרנית של אנגליה צירפה לשורותיה לשכות מחוזיות במסצ'וסטס, ניו יורק, פנסילבניה ודרום קרוליינה.
בנג'מין פרנקלין הוציא מחדש לאור את החוקה של אנדרסון כאשר היה הנשיא המחוזי של הלשכה בפנסילבניה. במאמרו לעיתון פנסילבניה מ-8 בדצמבר 1730, הוא מספר על קיומן של לשכות מסוניות מחוזיות אחדות ברחבי היבשת. בשנת 1732 הוא אחז בתפקיד Junior Grand Warden of the Grand Lodge of Philadelphia.
התכתבות מהבונה החופשי ג'ון מור, הקולקטור של נמל פילדלפיה מעידה על כך שנערכו מפגשים של לשכות בפילדלפיה עוד בשנת 1715. בבעלות הלשכה הגדולה מסמכים של החוקים העתיקים ancient charges משנת 1727 אשר בראשם הכותרת "החוקות של הלשכה של סנט ג'ון". קולונל דניאל קוקס קיבל את תפקיד הנשיא המחוזי של ניו יורק, ניו ג'רזי ופנסילבניה על ידי הלשכה הגדולה של אנגליה בשנת 1730. לא ברור אם שהה בזמנו באמריקה או באירופה, אך הוא נכח בלשכה הגדולה ב Devil Tavern בלונדון ב-29 בינואר 1731, בה הוכרז כנשיא המחוזי הגדול של אמריקה הצפונית. במהלך כהונתו הוא לא הסמיך לשכות כלשהן ויורשו בתפקיד החליפו שנה מוקדם יותר. אמנם הלשכות באמריקה הסכימו עם כהונתו כנשיא המחוזי, אך הועלתה טענה מצידם כי מיסוד הלשכה החדשה הגדולה בידי לשכות ותיקות יותר הופכת אותה להיות לשכה גדולה "לא מוסרית" אלא לשכת-אחות ללשכות הגדולות של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד.
באמריקה הצפונית הוקמו לשכות עצמאיות רבות במהלך המאה ה-18. תהליך ההסמכה מלשכות "מקור" גדולות, אשר מאוחר יותר הפך להיות באמצעות צו, היה ארוך ודרש משאבים בעיקר בתקופה בה הן היו מרוחקות מאוד. לשכות רבות נוסדו באופן עצמאי, וביקשו להצטרף ללשכת "אם" גדולה רק כשסמכו על כך שהיא תשרוד שנים רבות. ג'ורג' וושינגטון הצטרף ללשכה של פרדריקסבורג Fredericksburg בשנת 1752. לשכה זו קיבלה צ'רטר על ידי הלשכה הגדולה של סקוטלנד בשנת 1758. הלשכה הראשונה שהוסמכה באופן ראוי על ידי הלשכה הסקוטית הגדולה הייתה רק שנתיים מוקדם יותר והיא הייתה הלשכה של סנט אנרוז בבוסטון. בין חבריה היו פול רוויר וג'וסף וורן, ומאוחר יותר לשכות אלו היו מעורבות במסיבת התה של בוסטון .
לשכות רבות הוקמו ליד בסיסים צבאיים, והיו מורכבות מאנשי צבא. הלשכה המודרנית מאסה בצירוף לשכות ללא כתובת קבועה לכן במהלך השנים 77–1775 העניקה צו צ'רטר רק ללשכה צבאית אחת בלבד. הלשכה הקדמונית והלשכה של סקוטלנד היו מעט גמישים יותר בהענקת צ'רטרים ללשכות צבאיות אותן צירפה, אך הגדילה מכולן היא הלשכה הגדולה של אירלנד אשר רוב רובן של הלשכות הצבאיות היו משויכות אליה.
קבוצת אפרו- אמריקנים, אשר בקשתה להצטרף ללשכות בוסטון נדחתה, התקבלה להחשב לשכה מספר 441 של הלשכה הגדולה של אירלנד. 15 גברים אלו ייסדו לשכה אפריקנית מספר אחד, כאשר עזבה הלשכה הבריטית והותירה להם את הרשות לעשות הכל מלבד לצרף בונים חדשים. שניים מהחברים היו מלחים וקיבלו אישור כניסה ללשכה של לונדון, והוכרו כבונים מצטרפים חדשים. בעקבות זאת הנשיא שלהם, פרינס הול ביקש לקבל צ'רטר עבור הלשכה אשר הצטרפה רשמית ללשכת המודרניים בשנת 1784, כעת כלישכה האפריקנית מספר 459. הצלחת הלשכה הייתה כה רבה, שהיא הפכה ללשכה גדולה מחוזית, ופרינס הול הפך לנשיא המחוזי הגדול. לאחר מותו, הלשכות הפרובנצינליות התאחדו תחת הלשכה האפריקנית הגדולה ובשנת 1847 הכריזו על השקה מחודשת של לשכתם בשם :"הלשכה הגדולה של פרינס הול".
המאה ה-19
האיחוד של 1813
GeorgeDawe.jpg)
בשנת 1809, הלשכה הגדולה המודרנית של אנגליה הקימה את "הלשכה הרשמית" אשר מטרתה הייתה לחזור למקורות: " revert to the Ancient Land Marks of the Society" ולהכריז עליהם רשמית לאחיהם הבונים החופשיים הקדמונים. אחד מחברי הלשכה היה הנסיך א. פרדריק, דוכס סאסקס אשר כיהן כנשיא הלשכה Lodge of Antiquity, No 2, ובנו השישי של המלך ג'ורג' השלישי.
וכך, לאחר 3 שנות פעילות לשכה רשמית למען חזון החזרה למקור והאיחוד, ב-1811 חברי הלשכה הכריזו על כך שהלשכה הגדולה החליטה לחזור לציוני הדרך הקדומה, למקורות הקודמים כאשר יקבע מה מוגדר ככזה (""return to the Ancient Landmarks... when it should be ascertained what those ancient landmarks and obligations were."). לשני צדדי המחלוקת, הן ללשכת המודרניים והן ללשכת הקדמונים היה רצון ונכונות להתאחד, וההוכחה לכך היא שהם הקימו ועידות משותפות במטרה לדון על התנאים המדויקים של האיחוד. המחלוקת בין הצדדים נסבה על רקע חוסר יכולתם של חברי הלשכה הקדמונית להחליט ולקבוע החלטות מבלי לדווח ללשכתם הגדולה אשר ערכה מפגשים רק אחת לרבעון בשנה. באוקטובר 1812, הנהגת הקדמונים שככה את תסכול המודרניים כאשר העניקו לנציביהם הנציגים בוועידה רשות להחליט ולקבוע מבלי להמתין לאישור הלשכה המרכזית.
זמן קצר לאחר מכן, המרקיז הראשון של הייסטינגס, Francis Edward Rawdon-Hastings התפטר מכהונתו כנשיא הגדול של המודרניים בעקבות כניסתו לתפקיד המושל הכללי של הודו. מחליפו בתפקיד הנשיא היה הדוכס של סאסקס, א. פרדריק, אשר הפך לנשיא הגדול בינואר 1813 והחליף את אחיו, הנסיך של ויילס. ב-1 בדצמבר ב 1813, הדוכס של אט'ול מסר את הנהגת הקדמונים לנסיך א. אוגוסטוס, דוכס קנט, אביה של המלכה ויקטוריה. לפני כן, קנט ניהל והנהיג את איחודם של המודרניים והקדמונים בקנדה, על ידי מהלך פשוט לאיחוד לשכות של מודרניים ללשכת קדמוניים אשר נמצאה בקרבת מקום, וכך המודרניים חדלו מלהתקיים בקנדה. וכך נשיא המודרניים, דוכס סאסקס, ונשיא הקדמונים, דוכס קנט פיקחו וניהלו את האיחוד ב-1813, על מנת להקים את הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה, בה הוחלט כי דוכס סאסקס ימונה כנשיאה הגדול.
בפועל, האיחוד נמשך שנים מספר, ראשית, עם לשכת הפיוס Lodge of Reconciliation (בשנים 1813–1816) שחיברה 2 לשכות - מודרנית וקדמונית, ושילבה מנהגים טקסים וחוקים עליהם הסכימו שני הצדדים, והיוותה דוגמה ללשכות המאוחדות בשנים הבאות (לדוגמה: ב-1817 לשכת ההנחיות היציבות Stability Lodge of Instruction שבהשראת תהליך התאחדותה נוסדה לשכת Emulation Lodge of Improvement החל מ-1823 ).
בסיום התהליך, הלשכה הגדולה המאוחדת החדשה שנוצרה איחדה את הנוהל הטקסי של הקדמונים, וההוראות וההנחיות של המודרניים. בעוד נוצר סטנדרט מוכר של טקסיות, ישנן גרסאות מסוניות שונות של טקסים המוכרות בחוקה המסונית האנגלית.
פרשת וילאם מורגן והתדרדרות בבנייה החופשית האמריקנית
בשנת 1826, ויליאם מורגן, תושב ניו יורק אנטי-מסוני אשר איים כי יחשוף את סודות הבנייה החופשית בספר שהתכוון לפרסם, נעלם מעל פני האדמה, והחלו להתפשט שמועות על מעורבות פלילית של חברי הבנייה החופשית האחראיים על מותו. האירועים אשר הביאו להיעלמותו לא הוכחו מעולם. אך פרשה זו הציתה שורה של פעולות מחאה נגד הבונים החופשיים בארצות הברית ובעיקר במדינת ניו יורק ושכנותיה. קולות המתנגדים גרמו לבונים חופשיים רבים לעזוב את הבנייה. הלשכה הגדולה של ניו יורק פיקחה על 227 לשכות בשנת 1827, אך כתוצאה מהפרשה, בשנת 1835 נותרו 41 לשכות פעילות בלבד.
תחת הנהגתו של Thurlow Weed העיתונאי האנטי - מסוני ומתנגד לנשיא ארצות הברית (המסוני) אנדרו ג'קסון קמה תנועה אנטי מסונית אשר התפתחה להיות מפלגה אשר השיגה תמיכה בין היתר גם מפוליטיקאים כגון ויליאם סיוארד. השפעתה הייתה כה רבה שמתנגדי ג'קסון אחרים כמו יריבו מטעם המפלגה הרפובליקנית-דמוקרטית ג'ון קווינסי אדמס (נשיא ארצות הברית מ-1825 עד ניצחונו של ג'קסון ב-1828) גינו את הבנייה החופשית. בשנת 1847 פרסם אדמס ספר אשר הופץ במהדורה נרחבת, תחת הכותרת " מכתבים על החוקה של הבנייה החופשית" - "Letters on the Masonic Institution", בו הוא מבקר בחומרה את הבונים החופשיים. בשנת 1832 מפלגתו של אדמס בחרה את ויליאם ווירט להנהגה, אשר בעצמו היה בונה חופשי והגן על הבנייה החופשית בנאום לזכותם של הבונים בכנס של מתנגדיה, כנס אנטי מסוני. המפלגה כשלה בבחירות, ושלוש שנים מאוחר יותר התפרקה.
בונים מסוניים במהלך מלחמת האזרחים
ההצלחה והשגשוג להם זכתה הבנייה החופשית בתחילת פעילותה בארצות הברית ירדו במהירות בעקבות פרשת מורגן. לאחר תקופת ההכפשות וההתדרדרות התלולה חלה עליה מחדש ברמת התמיכה וכוחה של הבנייה החופשית החל להתעצם ככוח הנגד לתנועה האנטי - מסונית במהלך שנות ה-30. לקראת סוף שנות ה-50 של המאה ה-19, הבנייה החופשית עוררה מחדש עניין ואהדה מצד הציבור ורבים רצו להצטרף אליה. בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית, הבנייה החופשית השלישה את מספר חבריה מ-66 אלף בונים ל-200 אלף בונים אשר היו תחת יותר מ-5000 לשכות ברחבי ארצות הברית. העלייה החדה במספר החברים, יכולה להסביר לפחות חלקית, את הסיפורים הרבים על אחווה מסונית בין שני צדי האויב, כאשר חיילים או חובלים מסוניים הצילו את אחיהם הבונים שהשתייכו לאויב כאשר הזדהו בסיסמת הבונים. קיימות עדויות מסוניות על בונים הקוברים את חבריהם לבנייה החופשית על פי הריטואל המסוני במהלך קרב, ומעניקים טיפול מיוחד, עזרה ותמיכה לשבויים בונים חופשיים שהיו מהצד נגדו נלחמו.
הבנייה החופשית ופרשות פוליטיות בצרפת
בצרפת מספר חברי הבנייה חופשית גדל מ-10,000 בשנת 1802 (כאשר נפוליאון העניק לבנייה מעמד רשמי למחצה) ל-20,000 בשנת 1889, 32,000 בשנת 1908, 40,000 בשנת 1926 וכ-60,000 בשנת 1936. במהלך שנות הפעילות הראשונות רוב לשכות הבנייה החופשית היו מזוהות עם המפלגה הרדיקאלית. מעדותו של חוקר הבנייה זלדין על הבנייה החופשית של המאה ה-19:
- הבנייה החופשית קוסמת לכל אותם חובבי המסתורין והמיסטיקה, המדים המפוארים ואלו המחבבים דיונים על דעות עם דומיהם. עם זאת, קיימת עלייה במספר חבריה הפוליטיקאים המשתמשים בבנייה החופשית לצורכי השגת תמיכה של קולות, האזרחים מהמעמד הנמוך המתאחדים ומצטרפים לבנייה על מנת להגביר את סיכוייהם להתקדם במעמד החברתי והכלכלי, מנהלי בתי המלון אשר המשתמשים בבנייה על מנת למצוא לקוחות, ואנשי העסקים אשר משתמשים במסגרת שהיא מעניקה על מנת לסגור עסקאות מוצלחות ולמצוא אפשרויות תעסוקה לצאצאיהם.
התפשטו שמועות עקשניות, בעיקר בקרב החוגים השמרניים, על כך שהבונים ניהלו את הממשלה באופן סמוי. הרקע לכך היה העובדה שהנשיא הגדול של הלשכה הגדולה שירת גם כסגן נשיא בסנאט, וכן כיוון שרוב חברי הבנייה החופשית השתייכו למפלגה הרדיקלית. הטענה של המבקרים הייתה כי הבונים החופשיים בעצם מנהלים את השלטון ללא ידיעת הציבור, והם המקור לתעמולה המטיריאליסטית אנטי קלריקלית (אחזו בעמדות אתאיסטיות). על פי זלדין, טענות אלו התבררו כהאשמות שווא, וכהגזמה פרועה בלבד. במהלך המאה ה-20 לא נמצאו כל ראיות לכך. אמנם הבונים תמכו בקמפיינים האנטי קלריקליים, אך הם לא יזמו ולא ניהלו אותם. המטרה העיקרית של הבנייה הייתה לשמש כמועדון חברתי, בו חבריו יוכלו ליהנות מפרגון הדדי הן מבחינה אישית והן כלכלית (בין היתר, החברים העניקו עשרה אחוזי הנחה זה לזה בעסקיהם).
בשנת 1904 פרצה שערורייה כיוון שלשכות המשויכות ללשכה הגדולה של צרפת Grand Orient de France התבקשו בידי הממשלה הרדיקלית לאסוף מידע על פוליטיקאים, מדינאיים ואנשי דת, באמצעות ריגול של קציני צבא המסוניים. הסיבה לכך היא רצונה של הממשלה לעצור את התקדמות והצלחת הקתולים. המידע דלף והתפרסם וכתוצאה מכך המפלגה הרדיקלית אולצה להתפטר. בשנים הבאות הפצת ההאשמות על הקשר בין הבנייה החופשית לפוליטה רדיקלית בצרפת פחתה בהדרגה, והחל משנת 1945 הבונים החופשיים לא הועלו טענות אלו עוד.
החוקר ארנסט בקס Ernest Belfort Bax טען כי הבונים החופשיים היו הגורם שיזם וניהל את ניסיון ההתפייסות האחרון בין המפלגה הסוציאלית שעמדה בשלטון, ל- Versailles שהתרחש באפריל 1871. אדולף ט'ירס - Adolphe Thiers (ששירת כראש הממשל הרפובליקני שהתנגד לנפוליאון) קיבל את נציגי שני הצדדים בקרירות אשר הבטיח להם שאף על פי שפריז אמורה לעבור תקופה קשה, הוא יוודא כי תהיה אכיפה של החוק וכך היה. לאחר כ-8 ימים, ב-29 באפריל, כ-10000 בונים חופשיים מ-55 לשכות, כשבראשם הנשיאים הגדולים עם העיטורים, הסמלים והדגלים של הלשכות, וביניהם בלט הדגל של וינסנס עם הכותרת "אהבו זה את זה" ובלון הופרח לאוויר. הייתה זו הפגנת תחינתם האחרונה של הבונים החופשיים להשלים בין הצדדים, אך ניסיונם נכשל. הבנייה החופשית בצרפת נאבקה למען הממשל הרדיקלי סוציאליסטי - Paris Commune בה תמכה וניסתה לקדם הסכם שלום בן צידי השלטון ולהשפיע על מהלכים פוליטיים בארצה.
הפילוג הגדול
הסברה המקובלת על רוב החוקרים אומרת כי המקור לפילוג בין הבנייה החופשית לבנייה האנגלית הוא באספה כללית של הלשכה הגדולה של צרפת שהתרחש בספטמבר 1877. התוצאה של האספה יצרה קרע שהמשיך להתקיים במשך עשרות השנים הבאות.
לאחר הצבעה, התקבלה ברוב קולות הצעתו הכתובה בדו"ח של כומר פרוטסטנטי בשם פרדריק דסמו Frédéric Desmons. על פי דסמו, יש לשנות (או "לשפר") את החוקה הרשומה בגרסתה של הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה United Grand Lodge of England - UGLE. בשורות הבאות מפורט השינוי המהפכני. במקום המשפט:
- עקרונותיה הם החירות המוחלטת של המצפון והסולידריות האנושית - Its principles are absolute liberty of conscience and human solidarity
יש להוסיף את המשפט:
- עקרונותיה הם קיומו של אלקים, חיי האלמוות של הנשמה והסולידריות האנושית - Its principles are the existence of God, the immortality of the soul and human solidarity.
תגובתה של הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה לא איחרה לבוא. במרץ 1787 ה-UGLE הוציאה הכרזה נחרצת עם המסר הבא:
- "הלשכה הגדולה אשר נלהבת לקבל באהבה אחים מלשכות גדולות ממגוון מדינות אשר מתנהלות על פי עיקרון בסיסי וחשוב ביותר - האמונה בארכיטקט העליון של היקום, איננה מוכנה לקבל ולהכיר כבונים אמיתיים חברי לשכות אשר מכחישות או מתעלמות מעקרון הדוגל באמונה זו." - "That the Grand Lodge, whilst always anxious to receive in the most fraternal spirit the Brethren of any Foreign Grand Lodge whose proceedings are conducted according to the Ancient Landmarks of the Order, of which a belief in T. G. A. O. T. U. (the Great Architect of the Universe) is the first and most important, cannot recognise as ‘true and genuine .
כתוצאה מכך, מערכת היחסים בין הגופים המפקחים הללו חדלה להתקיים. הסיבה הרשמית היא התעקשותה של לשכת צרפת להוסיף את האלמנט הדתי לחוקה ולכאורה בעקבות שינוי המשפט והזכרת החובה להאמין באלקים במקום ה - the Great Architect of the Universe - T. G. A. O. T. U. נוצר פער עמוק בין הגישה של הלשכה הצרפתית לזו של הלשכה האנגלית. הסבר זה אינו מתיישב עם העובדה שלשכת אנגליה ה- UGLE החלו באותה תקופה לנהל קשר עם הלשכה הגדולה של בלגיה, למרות העובדה שחמש שנים קודם לכך, ב-1872, לשכה זו הסירה מחוקתה את T. G. A. O. T. U ושני הצדדים שמרו על מערכת יחסים ידידותית עד 1921. הסיבות האמיתיות לפילוג הן בבירור מורכבות ועמוקות יותר מאשר העדויות הרשמיות מוכיחות.
חוסר אמון הדדי בין בונים חופשיים אנגליים לצרפתיים היו ניכרים בשנות ה-50 של המאה ה-19, כאשר פליטים צרפתיים מסוניים נדהמו ממערכת היחסים בין הUGLE והמונרכיה, מעמד האצולה והכנסייה האנגליקנית. לעומתם, האנגלים הביעו חוסר אמון במיסטיות של הבונים הצרפתיים ורעיונות האחווה והאוניברסליות.
הגישה הביקורתית של דזמו קודמה במהלך הקונגרס הלוזאני של המועצות העליונות ב-1875. מטרת המפגש ההתחלתית הייתה לאחד את לשכת הקדמונים והמקובלים הסקוטיים Ancient and Accepted Scottish Rite. נציגויות מאחת עשרה מדינות התאספו וקיבלו החלטה שלשכות קולוניאליות יכירו בUGLE (הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה) כלשכה הגדולה היחידה המוכרת במושבות הבריטיות, וזאת למרות העובדה שהיו לשכות סקוטיות ואיריות גדולות כבר פעלו ושגשגו. כלל הנציגים הסכימו עם החלטה זו מלבד אחד: הנציג הסקוטי, מקארסי אשר ייצג בקונגרס גם את יוון. בהפגנת חוסר הסכמה עם החלטת הקונגרס, הוא פרש מהקונגרס. במכתב פרישתו ציטט את התנגדותה של הלשכה הסקוטית עם כל שינוי מהדרישה מחברי הבנייה להאמין באלקים. הוא אמר כי האמין שככל הנראה שאר חברי הקונגרס לא שותפים לדעה זו, ואינם רואים את גודל חשיבותו של הסעיף העוסק בחובתו של כל בונה להאמין באלקים, וכי חברי קונגרס אלו ככל הנראה מצדדים בהורדת הסעיף או באזכור מעורפל בלבד של עקרון אוניברסלי.
על מנת למנוע מצב בו כלל הלשכות הסקוטיות יעלמו ברחבי המושבות הבריטיות, מאקרסי עורר ויכוח אשר הוביל להסרת תנאי הדרישה לפתוח כרכים של כתבי קודש בלשכות צרפתיות. הסיבה לכך שהאנגלים מצידם פירשו זאת כצעד נוסף של הצרפתים לעבר האתיאיזם, היא היחסים המעורערים בין הלשכות האנגלית לזו הצרפתית.
הסכסוך בין UGLE ל- (GOdF (The Grand Orient de France המשיך וגבר בעקבות התערבותה של הלשכה הצרפתית בפוליטיקה, הן באופן אישי והן באופן מאורגן. הלשכה האנגלית, לעומתה, נמנעה מכך והעבירה איסור מוחלט לערוך דיונים ושיחות על נושאי פוליטיקה ודת.
המורשת של הפילוג
במהלך מלחמת העולם הראשונה, לשכות אמריקניות מיתנו את התנגדותם ל-GOdF כדי לאפשר לבונים האמריקנים להיות בקשר עם בונים חופשיים מארצות הניכר כששהו בצרפת. רבים מהם המשיכו להתיר לחבריהם לשמור על קשרי ידידות עם הבונים הצרפתיים גם מאוחר יותר.
בדצמבר 1913, UGLE הכירה בלשכה גדולה חדשה בצרפת. הבסיס להכרה זו היא סדרת התחייבויות שלשכת Independent and Regular National Grand Lodge of France אשר שמה הוחלף מאוחר יותר ל- GLNF) Grande Loge Nationale Française) אותן הבטיחה לקיים ולנהל את הלשכות המסועפות אליה על פיהן:
- כל עוד הלשכה פעילה ספר התנ"ך יהיה תמיד פתוח.
- הטקסים ייערכו בציות קפדני אחר הנוסח ה- "Regime Rectifié" לביצוע ריטואלים, אשר מקובל החל מ-1778 ואושר ב-1782, ואשר דוכס קנט הצטרף לבנייה החופשית על פיו.
- הלשכה תנהל את כל פעילותה בשם הארכיטקט העליון של היקום. כל הזימונים של המסדר ושל הלשכות יודפסו עם הסמלים של האדריכל הגדול של היקום.
- לא יאושרו דיונים ושיחות על נושאי דת ופוליטיקה בלשכות.
- הלשכה לעולם לא תיקח חלק באופן רשמי בענייני פוליטיקה, אלא לכל בונה תשמר הזכות לבחור בחופש מוחלט את דעותיו הפוליטיות ואת המפלגה בה הוא תומך.
- רק הבונים המוכרים כבונים אמיתיים בידי הלשכה הגדולה של אנגליה יתקבלו בלשכה זו.
"עקרונות בסיס" אלו נתקבלו ואומצו על ידי ה- UGLE בשנת 1929, ומאוחר יותר אף הוספו כסעיפים בחוקה המסונית של הלשכה.
תרמית טקסיל
במשך כ-12 שנים, בין השנים 1885 ל-1897, ליאו טקסיל - Léo Taxil פרסם שקרים ובדיות על הבנייה החופשית והכנסייה הרומאית הקתולית. הוא הפיץ טענות חמורות על הבונים החופשיים שהקצינו ככל שחלף הזמן. ב-19 באפריל 1897 הוא כינס מסיבת עיתונאים בה הבטיח כי הוא יציג לכלי התקשורת ולשאר העולם את הסופר האלמוני שאחראי על הספרים עם הפרשיות השליליות על הבנייה החופשית. במקום זאת, הוא הודה כי כל סיפוריו ותגליותיו על הבנייה החופשית ופעילותה היו בדויים, דברי שקר. למרות הודעתו, גם מאות שנים אחרי, קיימים אתרי אינטרנט אנטי מסוניים אשר עדיין מציגים ומפרסמים את התוכן השקרי של טקסיל.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מרדכי צבירן, אמת אחרת, הבונים החופשיים, ימי בראשית- היסטוריה והגות, הוצאת מ.ר.ג.ש, 2004.
- מרדכי צבירן, אמת אחרת, הנוסח הסקוטי, הוצאת מ.ר.ג.ש, 2008.
- מרדכי צבירן, אמת אחרת, היכל ארון הברית הוצאת מ.ר.ג.ש,2011
- צבי לוין, הבנייה החופשית היא דרך חיים דפוס אבוקה, 1980
- דני דורון, הבנייה החופשית - מבט אחר, הוצאת איתי בחור, 2012.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- הלשכה הגדולה למדינת ישראל של בונים חופשים קדמונים ומקובלים
- הלשכה הגדולה "ירושלים" של בונים חופשיים קדמונים ומקובלים במדינת ישראל
הערות שוליים
- ^ "מסוני" זה שם התואר לדבר הקשור לבונים החופשיים Freemasons.
- ^ Grand Lodge of British Columbia and Yukon כתב היד האליוול
- ^ Anderson's Constitutions המהדורה המתורגמת של פרנקלין מספר החוקות של אנדרסון
- ^ THE FORMATION OF THE GRAND LODGE OF THE ANTIENTS., אתר Grand Lodge of British Columbia and Yukon
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] היסטוריה של הבונים החופשיים28710375