גיוס כפוי לצי
גיוס כפוי לצי (באנגלית: Impressment, ובלשון הדיבור "the Press") הוא מונח המתאר לקיחה בכוח של אנשים לשירות בצי מלחמתי. הצי המלכותי הבריטי החל לגייס בכפייה אנשים לאוניותיו ב-1664, והוסיף לעשות זאת בעיתות מלחמה, כשהצורך במלחים היה גדול, עד תחילת המאה ה-19. עיקר המגויסים בכפייה היו מקרב מלחי אוניות סוחר ובהם גם מלחים בני אומות אחרות. אלה נתפסו על ידי שירות הגיוס (Impress Service) של הצי, שאנשיו נשלחו לתור את בתי המרזח והרציפים בערי הנמל, או על ידי חוליית גיוס של האונייה (press gang) בלב ים - לאחר עצירת ספינת הסוחר התמימה באיום תותחים. מועמדים מתאימים לגיוס היו בדרך כלל בני 18 עד 45 בעלי הכשרה וניסיון ימיים, אך בשעת מחסור לא בחלו גם במי שלא היו ימאים, אם כי מספרם היה מועט יחסית.
שיטת הגיוס בכפייה לצי המלחמתי ספגה ביקורת נוקבת מצד אלו שסברו כי היא נוגדת את החוקה הבריטית; שלא כמו רבות מיריבותיה ביבשת באותה תקופה, בריטניה לא הנהיגה גיוס חובה לצבא מלבד ניסיון קצר בין השנים 1780-1778. למרות התנגדות הציבור לגיוס חובה, אישרו שוב ושוב בתי המשפט את תקפותו של הגיוס הכפוי לצי, מאחר שהיה חיוני לקיומה של הממלכה.
הגיוס הכפוי לצי המלכותי של ימאי אוניות סוחר אמריקניות גרם למתיחות רבה בין בריטניה לארצות הברית בשנים שקדמו למלחמת 1812 והיה אחד הגורמים להתלקחותה. ב-1814, לאחר תבוסת נפוליאון, הפסיקה בריטניה את הנוהג ומאז לא חידשה אותו.
הגיוס והעריקות בצי המלכותי הבריטי
תנאי החיים והעבודה של מלח בצי המלכותי במאה ה-18 היו קשים ביותר על פי הסטנדרטים של ימינו, ובדרך כלל גרועים מאלו ששררו באוניות סוחר בריטיות; שכרו של מלח היה כמחצית השכר ששולם בצי המסחרי ונמוך משכר פועל חקלאי. עד הנהגת הרפורמות והעלאת השכר במאה ה-19 נודע הצי המלכותי לשמצה כמי שמשלם את שכר המלחים באיחור של עד שנתיים ומחזיק תמיד בידו שכר שישה חודשים כדי להרתיע מפני עריקה. גודל המשכורות נקבע למעשה ב-1653 והן הועלו רק באפריל 1797, לאחר מרידות המלחים בספיטהד ונור.[1]
הבעיה העיקרית עימה נאלץ הצי להתמודד הייתה מחסור במאים מיומנים בתקופת מלחמה, אז הוא נזקק לתוספת מיידית שבין 20,000 איש (בתחילת המאה ה-18) ל-40,000 (בסוף המאה ה-18). הפריבטירים, הצי המלחמתי וצי הסוחר התחרו כולם בשעת מלחמה על מאגר קטן של מלחים-פשוטים ומלחים-כְּשִׁירִים, ושלושתם היו בדרך כלל בחֶסֶר. נתוני הגיוס שהוצגו לפרלמנט בשנים 1755-1757 מראים כי מבין 70,566 מגויסים, 33,243 היו מתנדבים (47%), 16,953 מגויסים בכפייה (24%) ו-20,370 מתנדבים גם הם (29%). הרשומות אינן מסבירות מדוע הופרדו המתנדבים לשתי קבוצות, אך קרוב לוודאי שמדובר במגויסים בכפייה שבחרו "להתנדב" כדי לזכות במענק ששולם למתנדבים עם הצטרפותם לאונייה, שכר חודשיים למפרע ומשכורות גבוהות יותר, משום שידוע כי רבים מהם עשו זאת. זאת ועוד, הסטטוס של מתנדב (volunteer) הגן על המלח מפני בעלי חוב, שכן החוק אסר לגבות חובות שנוצרו לפני הגיוס. רשומות אחרות מצביעות על אחוזים דומים לכל אורכה של המאה ה-18.[2]
הגיוס השנתי הממוצע, 1783-1736[3]
| תקופת שלום | תקופת מלחמה | הצי המלכותי | פריבטירים | הצי המסחרי | סך הכל |
|---|---|---|---|---|---|
| 1736–1738 | 14,845 | 35,239 | 50,084 | ||
| 1739–1748 | 43,303 | 2,602 | 30,392 | 75,997 | |
| 1753–1755 | 17,369 | 40,862 | 58,231 | ||
| 1756–1763 | 74,771 | 3,286 | 37,584 | 115,641 | |
| 1773–1775 | 18,540 | 50,903 | 69,443 | ||
| 1775–1783 | 67,747 | 3,749 | 44,947 | 116,443 |
כל שלוש הקבוצות נאלצו להתמודד גם עם שיעורי עריקה גבוהים. שיעור העריקות באוניות הצי המלחמתי במאה ה-18 הגיע ל-25% בממוצע, עם הבדל קטן בין המתנדבים למגויסים בכוח. העריקות הרבות ביותר אירעו סמוך לבואם לאונייה, הן התמעטו בצורה חדה לאחר חודשים אחדים, ובחלוף שנה מספרן היה בדרך כלל זניח. הסיבה היא, כי הצי שילם למלחים את שכרם רק לאחר שירות של חודשים או שנים (in arrears), ועריקה משמעותה הייתה לא רק נטישת חבריך בצוות האונייה, אלא גם אובדן סכום נכבד של כסף שכבר השתכרת. אם אונייה של הצי תפסה שלל אונייה יריבה, איבד הימאי שערק גם את חלקו בדמי השלל. בדוח שכתב אדמירל נלסון ב-1803, ובו הצעות לשינויים בצי המלכותי, הוא מציין כי מאז 1793 ערקו למעלה מ-42,000 מלחים.
הגיוס הכפוי בנמל ובים
הצי הפעיל שירות גיוס כדי לאלץ מלחים לשרת באוניותיו. הבחירה בשירות בים כקריירה מקצועית למי שאינם קצינים לא הייתה קיימת אז, וכל המלחים היו מרותקים לאונייה כל תקופת שירותה הפעיל. אמנם עודדו אותם להישאר בצי לאחר שהשלימה האונייה את משימתה וצוותה פוזר (pay-off), אך כעת היו רשאים לעזוב את הצי ולחפש תעסוקה אחרת. הגיוס הכפוי התבסס על סמכותו על פי חוק של המלך לקרוא לאנשים לשירות צבאי ולגייס מתנדבים. מתנדבים לצי קיבלו עם הצטרפותם מענק כספי (bounty), שנמנע כמובן מן המגויסים בכפייה. העונש על סירוב לגיוס היה מוות בתלייה, אך הוא הוחלף במרוצת השנים בעונשים חמורים פחות.[4]
בתקופה האליזבתנית (1558-1603) קיבל הגיוס הכפוי תוקף של חוק, ועם אישור חוק הנוודות ב-1597, גויסו לצי גם נוודים (וָגָבּוֹנְדִים). ב-1703 אושר חוק המגביל את הגיוס בכפייה לגברים מתחת גיל 18 שאינם שוליות. חוק נוסף מ-1740 העלה את הגיל ל-55. אמנם לא ניתן היה לגייס בכפייה נוכרים, אך אם נישאו לנשים בריטיות או עבדו שנתיים באוניית סוחר בריטית, הרי שאיבדו את הגנת החוק. ממשלות אחדות, כולל בריטניה, הנפיקו "תעודות הגנה" מפני גיוס כפוי, אותן נדרשו האנשים לשאת עימם, אך בעתות משבר יכלה האדמירלות לצוות על "גיוס חובה" שפירושו כי איש אינו פטור.[5]
הצי המלכותי גייס בכפייה גם ימאים מאוניות סוחר בריטיות שהיו בדרכן חזרה לאנגליה, אך הדבר נעשה רק על ידי אוניות מלחמה אינדיבידואליות ולא על ידי שירות הגיוס של הצי. הגיוס בכפייה כשלעצמו וחוליות הגיוס (press gangs) באופן מיוחד היו בלתי פופולריים בציבור הבריטי (וגם בקולוניות האמריקניות); פקידי רשות מקומיים פעלו לעיתים קרובות נגדן, עד כדי מאסר של קצינים משירות הגיוס או התנגדות לגיוס בכוח הזרוע.
חוליית הגיוס חיפשה אחר אנשים בגילאי 15 עד 55 בעלי ניסיון בים או בהשטת סירות נהר, אך כישורים אלה לא היו בבחינת הכרח, ולצי גויסו גם חסרי כל ניסיון ימי שנקראו "טירוני-ים" (Landmen, Landsmen). ב-1740 נחקק חוק הפוטר את טירוני הים מגיוס כפוי, אך בשעת מלחמה לא פסחו גם עליהם, אלא אם היו שוליות או "ג'נטלמנים".[6] שני טירוני ים היו שווי ערך בעיני הקפטנים למלח כשיר אחד. טירון ים שוחרר על פי רוב לדרכו אם יכול היה להוכיח לאדמירליות מהו הסטטוס שלו. אדם שהילך לתומו ברחוב היה מתבקש קודם על ידי חוליית הגיוס להתנדב לשירות בצי, ואם סירב הזמינו אותו לאחד מבתי המרזח והשקו אותו עד שוכרה או פשוט הלמו בראשו באלה והממו אותו ואז גררו אותו לאונייה.
בניגוד לדעה הרווחת, רוב המגויסים בכפייה נאספו מאוניות סוחר בלב ים ולא בנמלים ובעיירות החוף. הגיוס בים נחשב לחוקי כל עוד הוחלף איש הצוות שנלקח בכוח באיש אחר; קפטנים רבים בצי המלכותי נהגו לבחור את הטובים שבמלחי אוניית הסוחר ולהעביר תמורתם את אנשי המדון או הטירונים חסרי הניסיון מקרב אנשיהם שלהם. פרקטיקה נפוצה הייתה להשתמש במתנדבים "שניתן לבטוח בהם" כמחליפים; אלה ערקו מיד עם הגעת אוניית הסוחר לנמל ושבו לאוניית המלחמה שלהם. קצינים ושוליות באוניות סוחר שיצאו לים מאנגליה היו פטורים מגיוס כפוי. מיד עם פרוץ מלחמה היה הצי פורש אוניות סיור לאורך החופים, מוכנות ליירט כל אוניית סוחר מתקרבת. רבות מהן היו חומקות אל אירלנד ומורידות שם את טובי אנשיהן קודם ששבו אל אנגליה. ב-1740 ירתה אוניית סוחר על אוניית סיור של הצי שניסתה לגייס בכפייה אנשים מצוותה; השימוש באלימות מעין זו כדי להימנע מגיוס לא היה בלתי נפוץ, ובמיוחד מצדן של אוניות הודו המזרחית שאנשיהן נעדרו ממשפחותיהם ומביתם תקופה ארוכה. כשנוצר מחסור חריף באנשים, היה הצי המלכותי מטיל "אמברגו" על החוף לזמן מה; אוניות סוחר נדרשו למסור חלק מאנשי הצוות שלהן ורק אז הורשו להפליג.[7] באוניות סוחר רבות הותקנו מקומות מחבוא, בהם יכלו להסתתר טובי המלחים עם התקרבותה של אוניית הצי המלכותי.
בנוסף לגיוס בכפייה נהגה באנגליה מ-1795 עד 1815 גם שיטת המכסה (The Quod), לפיה נדרש כל מחוז לספק מספר מסוים של מתנדבים בהתבסס על גודל האוכלוסייה ומספר הנמלים שבו. שלא כמו הגיוס הכפוי, שיטת המכסה גרמה לעיתים קרובות להעלאת פושעים לאוניות; מחוזות שלא עלה בידם למלא את המכסה הציעו לאסירים לבחור בין השלמת תקופת מאסרם בכלא לבין התנדבות לצי. לא אחת נדבקו אוניות בריאות במחלות, ובמיוחד בטיפוס, על ידי אנשי המכסה שנשלחו אליהן.[8]
אמריקה הצפונית הבריטית
אחת מפעולות הגיוס הכפוי הגדולות ביותר התרחשה באביב 1757 בעיר ניו יורק, בתקופה בה הייתה עדיין תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי. שלושת אלפים חיילים בריטיים כיתרו את העיר וסרקו את כל בתי המרזח ושאר המקומות אותם נהגו מלחים לפקוד. "בעלי מקצוע מכל הסוגים וכושים" נגררו בכוח לאוניות, כשמונה מאות איש סך הכל.[9] ארבע מאות מתוכם גויסו בכפייה.
הצי המלכותי עשה שימוש נרחב בגיוס כפוי באמריקה הצפונית הבריטית מ-1775 עד 1815. חוליות הגיוס של הצי עוררו מחאה והציתו מהומות ואנדרלמוסיה פוליטית בערי נמל כמו הליפקס, סנט ג'ונס וקוויבק סיטי. למרות זאת הרחיב הצי המלכותי את פעולת חוליות הגיוס אל אזורי החוף של אמריקה הצפונית הבריטית בתחילת המאה ה-19. המלחים והתושבים השיבו מלחמה בדרכים שונות. לעיתים הגיבו באלימות. ההתקוממויות בסנט ג'ונס ב-1794 ובהליפקס ב-1805 הובילו בסופו של דבר לביטול הגיוס הכפוי בערי החוף ברוב שנות המלחמות הנפוליאוניות. המחאה הגיעה מרוב חלקי הקהילה העירונית, כולל האליטות, ולא רק מן המלחים שנפגעו מן הגיוס, והייתה לה השפעה שלילית משך שנים רבות על היחסים בין האזרחים לצי באזורים שהפכו לימים למדינת קנדה. הקהילות המקומיות לא עודדו את הצעירים להתנדב לצי המלכותי.[10]
הצי הקונטיננטלי
הצי הקונטיננטלי גייס בכפייה אנשים לשורותיו במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. זכור במיוחד המקרה עם פריגטת המפרשים "וירג'יניה". בתחילת המלחמה אישר הקונגרס הקונטיננטלי לבנות שלוש-עשרה פריגטות וביניהן "וירג'יניה". האונייה נבנתה בבולטימור שבמרילנד ונמסרה לפיקודו של קפטן ג'יימס ניקולסון. בנייתה וציודה של האונייה הושלמו ב-1777, והיא נצטוותה להפליג אל מרטיניק, למסור במקום אֶשׁגָרִים (dispatches) ולקחת מטען של רובים ותחמושת עבור הצבא הקונטיננטלי. רבים מאנשי הצוות של ניקולסון ערקו מן האונייה והצטרפו לפריבטירים, שהשכר בהם היה גבוה יותר והסיכון נמוך יותר. מאחר שלא עמדו לרשותו די אנשי צוות למילוי משימתו, גייס ניקולסון בכפייה כשלושים מאזרחי בולטימור, בניגוד גמור לחוקי מדינת מרילנד. מושל מרילנד, תומאס ג'ונסון, תבע את שחרורם לאלתר של המגויסים. ניקולסון סירב באומרו כי הגיוס הכפוי הוא פרקטיקה מקובלת בפילדלפיה, פנסילבניה ובכמה מהמדינות הצפוניות. הקונגרס שכנע את ניקולסון לשחרר את האנשים כדי למנוע חיכוך עם מדינת מרילנד, אבל הגיוס הכפוי נמשך במקומות בהם החקיקה המדינתית או המושל איפשרו זאת. כדי לא להזדקק להסכמת הממשל המקומי, עצר ניקולסון ב-1780 את אוניות הסוחר האמריקניות "הולקר" ו"פייר אמריקן" בעודן בים וגייס בכפייה מאנשיהן לצוותו.
המדינות כשלעצמן לא התנגדו לרעיון הגיוס הכפוי כשהדבר נגע לציים המדינתיים שלהן עצמן, אבל סירבו להעניק זכות זו לקונגרס הקונטיננטלי. קונספציית הגיוס של אנשים לשירות מלחמתי נותרה שנויה במחלוקת גם לאחר אישור החוקה הפדרלית.[11]
הסכסוך עם ארצות הברית
ב-1795 נכנס לתוקפו הסכם ג'יי, שיישב מחלוקות רבות שנותרו ללא פתרון לאחר מלחמת העצמאות האמריקנית ועל ידי כך מנע את התלקחותו של עימות נוסף בין בריטניה לארצות הברית. אלא שהחוזה התעלם מהטיפול בסוגיית הגיוס הכפוי של מלחים אמריקניים, הן בים הן בערי נמל, שעורר תרעומת והתנגדות רבה בארצות הברית. בריטניה נמנעה מגיוס כפוי של נתינים זרים, אך לא הכירה בהתאזרחות האמריקנית של כל מי שנולד כנתין בריטי והוסיפה להתייחס אליהם כאילו הם עדיין "בריטים". על יסוד גישה זו גייס הצי המלכותי בכפייה למעלה מ-9,000 מלחים שטענו כי הם אזרחים אמריקנים.
במהלך המלחמות עם צרפת (1793 עד 1815) תפס הצי המלכותי בכוח מלחים בריטים שערקו לאוניותיהן של מדינות אחרות, הן על ידי עצירה וחיפוש באוניות סוחר הן על ידי חיפוש בערי נמל אמריקניות. למרות שפעולה זו הייתה בלתי חוקית, התעלם ממנה תומאס ג'פרסון כדי לא לפגוע ביחסים עם בריטניה בעודו נושא ונותן על רכישת שתי הפלורידות. המצב השתנה ב-1805, כאשר הבריטים החלו תופסים אוניות סוחר אמריקניות שסחרו עם איי הודו המערבית, מכריזים עליהן ועל מטענן כשלל ימי ומגייסים בכוח את אנשיהן. חוק מלחמת 1756 הבריטי אסר על ניהול מסחר ימי, בזמן מלחמה, בין מעצמה אירופית נייטרלית לבין קולוניה בריטית אם לא התקיים קודם לכן, בימות השלום. האמריקנים מצאו דרך לעקוף זאת על ידי "הורדה לרציף" של המטענים מאירופה ומארצות הברית וניפוק אישורים כי המיסים עליהם שולמו כחוק. האונייה הייתה יוצאת אז לדרכה, כשהמטען מעולם לא נפרק ממנה וגם מכס לא שולם למעשה בעבורו, כאילו מדובר בסחר בתום-לב בין ארצות הברית הנייטרלית לבין איי הודו המערבית. הבריטים התוודעו לשיטה זו במהלך משפט שעסק בתפיסת האונייה "אסקס". בית המשפט פסק כי המטען של "אסקס" מעולם לא היה מיועד לשוק האמריקני ולכן ההפלגה לא "נקטעה" ונחשבת הפלגה רציפה. התוצאה הייתה הטלת הסגר ימי על נמל ניו יורק בידי שתי פריגטות בריטיות, "קמבריאן" ו"ליאנדר", פעולה שעוררה מחאה ציבורית נרחבת.
בשנה שלאחר מכן, שנת 1806, הלך וגדל מספר האוניות האמריקניות שהוכרזו כשלל על ידי בתי המשפט של האדמירליות, וכמוהו גם מספר המלחים האמריקנים שנתפסו וגויסו בכפייה לצי המלכותי. המתיחות הגיעה לשיאה בתחילת קיץ 1807, כאשר שלושה ימאים מן הפריגטה הבריטית "מלמפוס", שעגנה במפרץ צ'סאפיק, ערקו והצטרפו לצוותה של הפריגטה האמריקנית "צ'סאפיק". לאחר חיפוש ב"צ'סאפיק" נתברר כי העריקים, דייוויד מרטין, ג'ון סטרקן וויליאם וייר, הם ילידי אמריקה שגויסו בכוח בטעות. לרוע המזל נסתבר גם, שאיש צוות אחר שהצטרף לאונייה, ג'נקין רטפורד, הוא עריק בריטי, אך החיפושים אחריו עלו בתוהו. הדבר עורר את חמתו של אדמירל ברקלי, והוא הורה לכל מפקדי האוניות בתחנת הצי בצפון אמריקה לעצור ולערוך חיפוש ב"צ'סאפיק" אם ייתקלו בה בלב ים. שמונה מייל דרומית-מזרחית לכף הנרי יירטה אותה סירת השירות של הפריגטה הבריטית "ליאופרד", אך מפקדה, קומודור ברון, סירב להרשות לקצינים הבריטים לבדוק את הרשימות השמיות של צוותו. "ליאופרד" החלה מתקרבת ומפקדה קרא בקול והזהיר את האונייה האמריקנית, אך ברן השיב לו "איני שומע את דבריך". אז ירתה "ליאופרד" שני כדורי תותח לפני חרטומה של "צ'סאפיק" ומיד אחר כך שילחה לעברה מטח דופן, ומבלי ש"צ'סאפיק" תשיב אש ירתה לעברה מטח נוסף. שלושה אנשי צוות נהרגו ושמונה-עשר נפצעו. צוות ההשתלטות הבריטי לא הסתפק במאסר העריק הבריטי, אלא תפס גם שלושה אמריקנים. תקרית צ'סאפיק-ליאופרד עוררה תרעומת ובעקבותיה נשמעה קריאה מכל חלקי הציבור האמריקני למלחמה נגד בריטניה. ג'פרסון ציווה על מושלי המדינות להכין את המיליציות שלהם, אך בסופו של דבר הסתפק בהעברת חוק האמברגו של 1807, שהורה על סילוקן של כל אוניות המלחמה הבריטיות ממימי ארצות הברית ואסר לקיים קשר עימן אם נשארו ולא עזבו.
הגיוס בכפייה ותפיסת האוניות גרמו למתיחות דיפלומטית חמורה בין שתי המדינות, היטו את דעת הקהל האמריקנית נגד בריטניה, והיו אחד הגורמים להתלקחותה של מלחמת 1812. התנהלותה של בריטניה פגעה בכבודה של ארצות הברית, משום שלא היה בכוחה להגן על אוניותיה ומלחיה.[12]
סוף הגיוס בכפייה
הגיוס הכפוי הבריטי הסתיים למעשה, אך לא על פי חוק, לאחר 1814, בסוף המלחמות הנפוליאוניות. מאז, במשך מאה שנים, שלט הצי המלכותי ללא עוררין בימים ובאוקיינוסים, ולא נדרש לנהל מלחמות ימיות ארוכות ורחבות-היקף. במלחמת העולם הראשונה נהגה כבר שיטת הגיוס הרגילה בכל זרועות הכוחות המזוינים - הצבא, חיל האוויר והצי המלחמתי.
חוקי הגיוס הכפוי לצי בבריטניה
החוק הראשון שהעניק תוקף משפטי לגיוס הכפוי לצי נחקק על ידי הפרלמנט האנגלי ב-1563 בתקופת שלטונה של המלכה אליזבת. הוא נקרא "חוק הנוגע לשיקולים הפוליטיים בדבר החזקת הצי המלחמתי", ועודכן פעמים רבות עד שנת 1631. חוק הנוודים של 1597 מנה שורה של אנשים שניתן היה לגייסם בכפייה לשירות בצי.
חוק הגיוס של 1703, שנועד "להגדיל את מספר הימאים, לעודד את הספנות ולהגן על סחר הפחם", העניק לרשויות הקהילתיות את הסמכות לשלוח שוליות לאוניות ואישר מחדש את גיוסם בכפייה של נוודים (וגבונדים) ומשוטטים בני בלי-בית. ב-1740 הוגבל הגיוס הכפוי לגברים בני שמונה-עשרה עד ארבעים וחמש וכמו כן נפטרו ממנו נוכרים.
החוק האחרון נחקק ב-1835 ואישר מחדש את סמכות המדינה לגייס אנשים בכפייה לצי. הוא הגביל את אורך השירות של המגויסים לחמש שנים והוסיף תנאי, כי לא ניתן לגייס אדם בכפייה פעמיים. בריטניה זנחה אמנם את פרקטיקת הגיוס הכפוי ב-1815, אך הוא נותר בתוקף עד תחילת המאה ה-20; חוקים שונים, המאשרים לגייס בכפייה לצי, מעולם לא בוטלו.[דרוש מקור]
ב-1708 אישר הפרלמנט האנגלי חוק האוסר על גיוס בכפייה במימי אמריקה, מבלי שיקבע בצורה ברורה האם הוא נוגע רק לצי המלחמתי או גם לרשויות האזרחיות, והאם הוא מתייחס רק למלחמה שניטשה באותו זמן או למלחמות בעתיד.[13] שני פרקליטי המדינה של בריטניה הגדולה, האחד ב-1716 והשני ב-1740, קבעו בחוות דעת כי חוק שנת 1708 אינו תקף עוד,[14] אך מתיישבים אמריקנים רבים לא היו שותפים לדעתם.
בשל הספקות בעניין חוקיות הגיוס הכפוי במימי אמריקה העביר הפרלמנט הבריטי ב-1746 חוק חדש, שקבע כי הגיוס בכפייה אסור באיי הודו המערבית אך מותר באמריקה. כתוצאה מכך נתלקחו שנה לאחר מכן מהומות בבוסטון, שפשטו אל הקולוניות ובמיוחד אל ניו אינגלנד, שכלכלתה התבססה על ספנות ומסחר ימי.[15]
לקריאה נוספת
- Cray, Robert E. "Remembering the USS Chesapeake: The Politics of Maritime Death and Impressment." Journal of the Early Republic, vol. 25 (Fall 2005).
- Curtis, Edward (1972). The Organization of the British Army in the American Revolution. New York, AMS Press.
- Fischer, Lewis R. and Nordvik, Helge W. (1990). Shipping and Trade, 1750-1950: Essays in International Maritime Economic History.
- Fowler, William M., Jr. "The Non-Volunteer Navy" United States Naval Institute Proceedings August 1974 pp. 75–78.
- Hill, J. R. (2002). The Oxford Illustrated History of the Royal Navy. Oxford University Press.
- Keith Mercer, "Northern Exposure: Resistance to Naval Impressment in British North America, 1775–1815," Canadian Historical Review, June 2010, Vol. 91 Issue 2, pp. 199–232.
- Miller, Nathan (1974). Sea of Glory. New York, D. McKay.
- Nash, Gary (1986). The Urban Crucible, The Northern Seaports and the Origins of the American Revolution. Cambeidge (Mass.), Harvard University Press.
- Paul A. Gilje, "'Free Trade and Sailors' Rights': The Rhetoric of the War of 1812." Journal of the Early Republic, Spring 2010, Vol. 30 Issue 1, pp. 1–23.
- Rodger, N. A. M. (1986). The Wooden World: An Anatomy of the Georgian Navy. W. W. Norton and Company.
- Smith, Page (1976). A new age now begins. New York, McGraw-Hill.
- Spencer, Tucker. Injured Honor: The Chesapeake-Leopard Affair. (2006).
- Steel, Anthony. "Impressment in the Monroe-Pinkney Negotiation, 1806-1807." The American Historical Review, Vol. 57, No. 2 (Jan., 1952), pp. 352–369.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Hill (2002), pp. 135–137; Rodger (1986), pp. 63–64, 115–118, 127–128.
- ^ Hill (2002), pp. 135-137.
- ^ Fischer (1990), p. 25.
- ^ Conditions of service in Britain’s maritime organisations pp. 39–40.
- ^ Information Sheet #78 Impressment Royal Navy Museum.
- ^ BBC History Magazine, Vol.9 no.8, August 2008.
- ^ Hill (2002), pp. 135–137.
- ^ Conditions of service in Britain’s maritime organisations pp. 39–40.
- ^ Nash (2010), p. 151.
- ^ Nash (2010).
- ^ Fowler (1974), pp. 75-78.
- ^ Paul (2010), pp. 1-23; Spencer (206).
- ^ Roger (2004), p. 316.
- ^ Smith, p. 291.
- ^ Roger (2004), p. 316.
