הארון א-רשיד
|
הארון א-רשיד (בערבית: هارون الرشيد, 809-763) היה הח'ליפה העבאסי החמישי (לפניו שלט אחיו אל-האדי, ואחריו שלט בנו אל-אמין). תקופת שלטונו (786 – 809) הייתה עידן של שגשוג תרבותי, מדעי ודתי באימפריה המוסלמית. מוזיקה, ספרות ואמנות פרחו תחתיו, מה שהביא לתקופתו את הכינוי "תור הזהב העבאסי". חייו וחיי החצר שלו היוו השראה לסיפורים, חלקם בדיוניים. סיפורי אלף לילה ולילה מכילים סיפורים רבים על מעשיו. על פי אחד הסיפורים בהם התפרסם א-רשיד, הח'ליפה היה יוצא מארמונו בבגדים פשוטים לשמוע את הנעשה ברחוב ולהקשיב לרחשי העם - סיפור שמהווה השראה לשליטים מוסלמים רבים עד עצם היום הזה. א-רשיד ריכז את רוב כוחו סביב הברמכים, אשר ריכזו את כוחם בבגדאד. הם היו משרתי הארמון, אשר תפקידם המקורי היה גיוס מסים והכנסות המדינה. החלטותיו של א-רשיד הושפעו ממשפחתו ובעיקר מאימו. לאחר מות אימו, הושפע מזוביידה – אחת מנשותיו, מהמשפחה העבאסית ובחר בבנהּ, אל-אמין, כיורשו. תקופת שלטונו של א-רשיד נחשבת בדרך כלל לשיא בשושלת בית עבאס, אם כי כבר בזמנו החלו הסימנים הראשונים לשקיעתה. במערב, צפון אפריקה וספרד נעשו כמעט עצמאיות תחת שלטון אמירים משלהן, שהכירו בסמכות העבאסים הכרה סמלית בלבד. ובמזרח התפורר שלטונו של א-רשיד על האיראנים[1]. המחקר המודרני גורס כי תפיסת תקופת שלטונו של א-רשיד כתור הזהב נובעת בחלקה מן המאורעות הקשים שאירעו בעשורים שלאחר מותו, והובילו לזכירתו כח'ליף האחרון שהחזיק בשליטה בפועל על כלל ארצות האסלאם. שש שנים לפני שנפטר א-רשיד, בעלייה לרגל למכה, הסדיר את עניין היורש שלו והכריז על בנו הבכור כיורש, ועל כך שבנו הצעיר ישלוט על מחוז מרו, בירת ח'וראסאן, וכי תהיה לו שם אוטונומיה. אך לאחר מותו הדבר לא יצא לפועל, מה שהביא למלחמת האחים (פיתנה) בין בנו הבכור אל-אמין והצעיר אל-מאמון, ולהתפוררות השלטון המרכזי של האימפריה העבאסית. בשנת 807 גזר על כל היהודים במעמד ד'ימי לחבוש כובע מיוחד שנועד להבדילם מהאוכלוסייה המוסלמית. על שמו נקראו רחובות בירושלים ובחיפה. כגיבור תרבותי, הוא מופיע ביצירות רבות, למשל "סיפורי ערביה", "אלף לילה ולילה" ובפואמה האוטוביוגרפית שחיבר המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, המתנה של הארון א-ראשיד, משנת 1923.
פעילותו
א-רשיד עסק בשני נושאים עיקריים. האחד, ניסיונות כיבוש נרחבים נגד ביזנטיון. השני, ניסיונות לפתור את בעיות השליטה בח'וראסאן.
מלחמות הקודש
א-רשיד, בניגוד לבית אומיה, הדגיש את חשיבות "מלחמות הקודש" שכמעט ולא היו חשובות בימי האומיים. עוד בהיותו נער, בשנת 779, שלח אותו אביו החליף אלמהדי בראש חיל שחדר ללב הקיסרות הביזנטית. בעקבות הצלחתו מונה א-רשיד לשליט החלקים המערביים של הקיסרות העבאסית. לאחר מכן בשנת 781 יצא א-רשיד שוב לביזנץ, והתקדם לבירתה תוך נצחנות רבים שהובילו את הביזנטים לבקש שביתת-נשק תמורת פיצוי כספי גדול[2]. כשמונה א-רשיד לח'ליף גילה עניין גדול ב'מלחמת הקודש' יותר מכל הח'ליפים בני משפחתו שקדמו לו. עקב כך ישב תקופות ארוכות בעיר א-רקה, מה שאפשר לו להיות קרוב לאזורי הספר. בנוסף כונן א-רשיד מחוז בעורף הספר שנקרא עואצם או ת'ע'ור, שההכנסות ממנו יוחדו להוצאות המלחמה נגד הביזנטים. בשנים 806–807, יצא א-רשיד במסעות הגדולים ביותר שנערכו אי פעם על ידי העבאסים נגד הביזנטים. אם כי תוצאות המסעות לא היו מזהירות, ושום שטח לא נכבש באופן קבוע[3]. ייתכן שמטרות מלחמות הקודש היו להראות את חשיבות הח'ליפה כמנהיג צבאי.
בעיית הממשל בח'ורסאן
עוד מימי המהפכה העבאסית הייתה נתונה השליטה באזור זה בידיהם של האבנא (אנשי הצבא הח'ורסאניים). במקור היו האבנא תושבי ח'ורסאן אבל בזמן שלטונו של א-רשיד הם ישבו ברובם בבגדאד ובא-רקה. ייתכן כי המתיחות באזור נבעה בין היתר גם מהמישור החברתי, כיוון שבני המחוז, ובעיקר בעלי הקרקעות והנסיכים העצמאיים למחצה, חשבו את האבנא לנחותים. אולם ככל הנראה הגורם המרכזי למתיחות היה ויכוח לגבי אופן הוצאת הכספים שנגבו ממס הקרקע של האזור. עוד בימיו של הח'ליף עת'מאן ניטשה מחלוקת לגבי האופן בו צריך להוציא את ההכנסות מהמסים, בין קבוצה שסברה שהח'ליף הוא שצריך להחליט, לבין קבוצה שטענה שיש להשאיר את מרבית הכסף לשימוש המוסלמים במחוז ממנו נגבה המס. האבנא שהשתמשו בכספי המס של ח'ורסאן למימון משכורותיהם וקצבאותיהם, התנגדו לבקשתם של רבים מנכבדי המחוז שדרשו כי מרבית הכסף תישאר במחוז ותשמש להוצאותיו. בין השנים 793–794 התרחש שינוי, כאשר את השליטה על האזור קיבל אל-פצל אבן יחיא אל-ברכמי. לאור שייכותו המשפחתית למשפחת הברמכים, שנחשבה למשפחה חשובה במזרח איראן היה שלטונו אהוד בקרב נכבדי ח'ורסאן. בנוסף לכך הוא הוציא כספים על מפעלי בנייה ועל פשיטות צבאיות בגבול המזרחי של ח'ורסאן. אך זמן קצר לאחר מכן, ב-796, כנראה עקב לחצים מצד האבנא בבגדאד, החליף א-ראשיד את אל-פצל בעלי אבן-עיסא אבן-מאהאן אחד מהאישים הבולטים באבנא. ככל הנראה עלי ניסה לנצל בצורה קשוחה וחסרת התחשבות את משאבי ח'ורסאן. הדבר עורר התנגדות, נתרבו התלונות ופרצו מרידות בסדר גודל שלא היה כמותו. במשך זמן מה א-רשיד העלים עין, וייתכן שהתעלמות זו נבעה מהעובדה שעלי העביר לו חלק נכבד מהכנסותיו. אבל בין שנת 805 לשנת 806] פרצה בסמרקנד מרידה בהנהגתו של ראפע אבן-לית' נכדו של נצר אבן-סיאר שהיה הנציב האחרון במחוז מטעם בני אמיה. עלי לא הצליח להשתלט על המצב. א-רשיד פיטר את עלי מתפקידו כנציב ולמרות זאת נמשכו המהומות. לכן בשנת 808 החליט א-רשיד לצאת לעבר ח'ורסאן בעצמו. במסע זה נפטר א-רשיד בעיר טוס שבח'ורסאן בשנת 809[4].
הירושה
תחת שלטונו של אלמהדי התקיימו שתי קבוצות כוח עיקריות. האחת, קבוצה של ראשי הצבא כשבראשם חוגי האבנא. והשנייה, משפחת הברמכים שהייתה הקבוצה השולטת בחוגי המנהל האזרחי. מוסא, בנו הבכור של אלמהדי, פעל כנציג של אביו בבגדאד בהזדמנויות שונות, יצר קשרים קרובים עם ראשי הצבא והיה מזוהה עם חוגי האבנא[5]. ואילו אחיו הצעיר א-רשיד אשר הודות לניצחונו על הביזנטים ב-781 מונה על ידי אלמהדי כיורש שני לאחר אחיו מוסא[6]. הוא התחנך אצל יחיא אבן-ח'אלד אל ברמכי, וקשר קשרים בעיקר עם חוגי החצר ובראשם משפחת הברמכים. לפיכך היה עניין ירושתו של אלמהדי למאבק בין שתי קבוצות כוח אלו[7]. ההסכם המקורי היה שמוסא יירש את אלמהדי ולאחר מותו יירש אותו א-רשיד. בשנת 785 נהרג אלמהדי, כנראה בתאונת ציד, ומוסא תפס את מקומו כח'ליפה. ראשי האבנא חששו מעלייתו המצופה של א-רשיד לח'ליפה לאחר אל-האדי, כיוון שזו בהכרח תגרור עימה פגיעה במעמדם וחיזוק של הברמכים. כמו כן, לא נדרש מאמץ רב מצידם כדי לשכנע את אל-האדי לשנות את ההסכם ולהחליט על ג'פער בנו כיורשו. אבל בינתיים התדרדרו מאד היחסים בין אמם של א-רשיד ואל-האדי, ח'יזראן, לבין אל-האדי. ח'יזראן הייתה בעלת השפעה גדולה על מהלכי המדיניות ואל-האדי הכריז פומבית שהוא לא יסבול התערבות בהחלטותיו. דבר זה אינו וודאי אך ייתכן שהייתה זו היא שארגנה את מותו של אל-האדי. כך או אחרת, אחרי שלושה עשר חודשים בשלטון נפטר אל-האדי בנסיבות מסתוריות. תומכיו של א-רשיד פעלו במהירות ג'פער נאסר וא-רשיד תפס את השלטון במהפכה מהירה ויעילה[8].
הארון א-רשיד וקרל הגדול
על האופן בו נתפס א-רשיד בעייני המערב ניתן ללמוד מחיבורו של איינהרד "חיי קרל הגדול". איינהרד היה מזכירו ויועצו הקרוב של קרל הגדול. מטרת כתיבתו של החיבור, כפי שכותב איינהרד, היא על מנת "לא לזנוח את זכרו של איש שכזה"[9]. כדי לפאר את זכרו של קרל מתאר איינהרד בפרק השישה עשר את הקשרים שהיו לקרל עם מלכים גדולים בתקופתו. לגבי קשריו עם א-רשיד נכתב (ההדגשה אינה במקור): "עם הארון, מלך הפרסים, ששלט כמעט בכל המזרח, חוץ מהודו, הייתה לו ידידות כה עמוקה..."[10] במחקר כיום קיימת מחלוקת לגבי טיב היחסים שהתקיימו בין קרל לא-רשיד, ישנם הסבורים שהתקיימו ביניהם קשרים חזקים שהיו מבוססים על יריבות משותפת לביזנט ולשליטי בית אמיה בספרד. הם החליפו ביניהם מתנות ונציגויות דיפלומטיות וקבעו הסכם בו קיבל קרל מא-רשיד זכויות עלייה לרגל למקומות בארץ ישראל ה"קדושים" לנצרות, וא-רשיד קיבל זכויות לסחור בנמלים בים התיכון[11]. אמנם קיימות במחקר גם גישות המייחסות לקשרים בין קרל לא-רשיד חשיבות קטנה בהרבה, בעיקר בגלל העדר מוחלט של תיעוד לקשר כזה במקורות הערבים. אולם נראה שהערבים באותה תקופה יחסו חשיבות מועטה מאד למערב אירופה, אזור שנתפס בעיניהם כמפגר וחסר תרבות. יחס שיכול להסביר את העדר התיעוד[12].
לקריאה נוספת
- חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים, תשכ"ז, תל אביב.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ לואיס, ברנרד, "המזרח התיכון : אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו" (רעננה: עם עובד, 1955), עמ' 72.
- ^ משה מעוז, "בית עבס", בתוך: "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת: חוה לצרוס-יפה. (בן שמן: מודן 1982), עמ' 206.
- ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 132.
- ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 133-134.
- ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 128.
- ^ משה מעוז, "בית עבס", בתוך: "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת: חוה לצרוס-יפה. (בן שמן: מודן 1982), עמ' 206.
- ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 128.
- ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 128-130.
- ^ איינהרד, "חיי קרל הגדול", תרגם: יצחק חן, (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005) עמ' 37.
- ^ איינהרד, "חיי קרל הגדול", תרגם: יצחק חן, (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 52-53.
- ^ משה מעוז, "בית עבס", בתוך: "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת: חוה לצרוס-יפה. (בן שמן: מודן 1982), עמ' 207.
- ^ יהושע פראוור, "ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלטון המוסלמים והצלבנים (634 - 1291)", (ירושלים: יד יצחק בן-צבי וכתר הוצאה לאור: 1998) עמ' 87; כמו כן ברנארד לואיס, "האסלאם בהיסטוריה - רעיונות, אנשים ומאורעות במזרח-התיכון", (תל אביב: זמורה, ביתן: 1984), עמ' 88.
הארון א-רשיד24689908