א-ראדי
אַ-רַּאדִי בִּאללַּהּ אַבּוּ אלְ-עַבַּאס מֻחַמַּד בְּן אלְ-מֻקְתַדִר בִּאללַּה (בערבית: الراضي بالله أبو العباس محمد بن المقتدر بالله; תרגום הלקב: המרוצה באל; 907–23 בדצמבר 940) היה הח'ליף העבאסי העשרים. שלט בין השנים 934–940.
ביוגרפיה
א-ראדי היה בנו של הח'ליף אל-מקתדר. שבע שנותיו של א-ראדי בשלטון היו תקופה של חוסר מזל ואומללות. א-ראדי היה נתון תחת שליטתו של הווזיר הגדול. הווזיר הראשון שלו נכלא בידי אויביו, השני ערק והשלישי, אבן ריאק, הצליח לכפות על א-ראדי ליצור בעבורו את משרת "אמיר אל-אומראא" ('נסיך הנסיכים') אשר הפכה אותו לאדונה דה-פקטו של בגדאד וסביבתה. שמו של אבן ריאק אף הוכרז לצד זה של א-ראדי בתפילות יום השישי.
בימי א-ראדי זכתה האסכולה החנבלית ליד רמה וחופשית בכל הקשור לענייני דת. בגיבוי המוני עם, ערכו משמרותיהם פשיטות על בתים פרטיים בעיר והשמידו כל דבר שעמד בסתירה לעקרונותיהם. כך, הוקמה לה "אינקוויזיציה סונית" אשר ניתצה כדי יין, כלי מוזיקה ופשפשה ברשימות המסחריות של סוחרי הבזאר בחפשה אחר הפרות של עקרונות הדת האוסרים על ריבית ועושק. מלומד שיעי שערך עלייה לרגל לקברי משפחת הנביא הוצא להורג בגין אמונותיו. מלומד אחר, אשר לימד קריאות לא קאנוניות של הקוראן, נאלץ להתכחש בכתב לאמונותיו ולברוח על חייו.
א-ראדי זכור בהיסטוריוגרפיה האסלאמית כ"אחרון הח'ליפים האמיתיים"[1]. הוא היה הח'ליף האחרון שנהג להטיף דרשות בתפילות יום השישי במסגד, האחרון לערוך ישיבות התדיינות עם פילוסופים ותיאוסופים בענייני דת וממשל והאחרון לפזר צדקה לנזקקים או להתערב כנגד פקידים שנהגו בעם בשררה. אך, עם כל זאת, הוא עדיין היה תלוי באחר, בן חסותו של הווזיר הגדול. לח'ליפות אבדו זה מכבר שטחיה במזרח, באפריקה ובמצרים; כמו כן חלקים גדולים מסוריה, הלבנט וחצי האי ערב הכירו בח'ליפים זרים. אף בעיראק גופא, היו מוסול, בצרה וואסט אחוזות במרד.
הערות שוליים
- ^ William Muir. The Chaliphate: Its Rise, Decline and Fall.
| הקודם: אל-קאהר |
הח'ליפים לבית עבאס 934–940 |
הבא: אל-מתקי |