המשלחת הקרולינגית להארון א-רשיד
המשלחת הקרולינגית להארון א-רשיד יצאה לבגדאד בשנת 797 מאאכן אשר בגרמניה, תחת שלטונו של קרל הגדול, אל הח'ליף העבאסי החמישי, במטרה ליצור קשרי ידידות עם הממלכה העבאסית. בראש משלחת זו יצאו שני שליחים נוצרים, זיגימיונד ולנפריד, ועימם נשלח יהודי בשם יצחק בן יעקוב,[1] בתור מורה הדרך והמתורגמן. המשלחת שהתה בבגדאד מעל שנתיים, ורק בשנת 800, לאחר שהוכרז קרל לקיסר, שלח הארון תשובה חיובית,[2] והרעיף עליו מתנות רבות ויקרות כמו: בשמים יוצאי דופן, כדי ענק, אריגים ובגדים מיוחדים, שעון מים מרהיב, צמחים נדירים, משחות מסוגים שונים ועוד. בין המתנות, נשלח לקרל הפיל אבו אל-עבאס, פיל אפריקאי לבן, חיה שלא הייתה מוכרת אז באירופה.[3] מסעה של המשלחת חזרה יצא במסלול מיוחד שהתאים לכך שהפיל יגיע בשלום אל קרל, וארך לה מעל שנה, כשבאמצע התעכבו בוורסלי (Vercelli), שבאיטליה למשך כל החורף, מכיוון שלא יכלו לחצות את הרי האלפים בעונה זו. בעשרים ביולי 802 הגיע יצחק, מלווה בפיל אלעבאס, לאאכן שבגרמניה, כשרק הם שרדו את הדרך. באותה תקופה, סיים קרל לבנות את ארמונו והקפלה המלכותית באאכן, ומאז הוצג הפיל לראווה בכל הטקסים והחגיגות בהן השתתף קרל. הפיל מת כעבור שמונה שנים בשל אי הסתגלות לאקלים האירופי.[4]
משלחת זו היא רק אחת מתוך מספר משלחות שיצאו בין הממלכה הקרולינגית לבין החליפות העבאסית. ידידות זו החלה לקרום עור וגידים עוד לפני ימיו של קרל, והמשיכה גם לאחריו, אך הקשר המיוחד מכולם היה זה של קרל הגדול עם החליף הארון א-רשיד. משלחות אלה מסמלות את הידידות המיוחדת שהייתה בין הממלכה הקרולינגית לבין החליפות העבאסית באותם זמנים. חשוב לציין שלמערכת היחסים המיוחדת הזו יש הדים אך ורק מהצד הקרולינגי, ולא מהצד העבאסי, כנראה כי שם לא ייחסו לה חשיבות רבה.[5]
הרקע לידידות המיוחדת בין הממלכה הקרולינגית והחליפות העבאסית
הקשרים בין האימפריות החלו להירקם כבר בשנת 765, בימיו של פפין השלישי ("הגוץ"), אביו של קרל הגדול, שפיתח קשרים עם אבו ג'עפר אלמנצטר, סבו של הארון. הם המשיכו גם אחרי מותם של קרל (814) והארון (813), בימי לואי 'החסיד', בנו של קרל, והח'ליף אל-מאמון, בנו של הארון אל-רשיד.[5]
התנאים שהיוו את הרקע ליחסים הטובים שנרקמו בין הארון לקרל, נבעו כנראה מהעוינות והחשד המשותפים כלפי האימפריה הביזנטית, הכח השלישי הגדול שחצץ בין ממלכותיהם.[6] כמו כן, הוזכר בעברם של האימפריות אויב נוסף משותף: לאחר שהחליפים מבית אומיה הובסו על ידי העבאסים, מספר שליטים אומיים ברחו לספרד וזכו שם בשליטה מוסלמית. העבאסים פנו לפיפין בבקשה לעזרה בהורדת הנצר האומיי מכיסאו בספרד. פיפין נענע לבקשה זו, בחושבו שהצעד ישים קץ לעימותים הצבאיים המתמשכים בין צבאו לזה של המוסלמים באזור זה.[5]
בנוסף, בדרכה של המשלחת שהוציא קרל לבגדאד, היא עברה בירושלים הקדושה. נראה שאחת ממטרותיו של קרל הייתה לשפר היחסים עם ארץ ישראל, כמו משלחות נוספות שהוציא באותם זמנים לירושלים.[7] בכך רצה להבטיח את ביטחונם של הצליינים הלטינים העולים לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל, שהיו מוטרדים על ידי מוסלמים ויוונים, ולאפשר להם כניסה חופשית לכנסיות ולאתרים הקדושים.[4]
משלחות נוספות בין הממלכות
בשנת 802 הוציא קרל משלחת נוספת אל הארון שחזרה דרך הים, בשנת 806, תוך שהיא מתחמקת מהצי הביזנטי ומוצאת מקלט בנמל טרוויזו. בשנת 807 יצאה המשלחת השלישית, וחזרה כעבור 6 שנים, בשנת 813, כשהיא עברה דרך גיאורגיה וסיציליה. משלחת זו כנראה יצאה כבר בברכתו של החליף אלמאמון, יורשו של הארון א-רשיד, כי הארון מת ב-813. משלחות אלה יצאו במטרה לשמר ולחזק את הקשרים שנוצרו, בלא גיבוש מצע פוליטי-מדיני מוגדר.[8] כמו כן, משלחת דיפלומטית נוספת יצאה לאחר מותם, בשנת 831, בין החליף אלמאמון לבין לואי 'החסיד', במטרה לחדש את הלחימה נגד הביזנטים.[9]
יצחק היהודי
דמותו של יצחק אינה מוזכרת במקורות נוספים, ולכן איננו יודעים הרבה על זהותו וחייו. עם זאת, בשנות השבעים, קם חוקר יהודי בשם ארתור צוקרמן[10] שכתב תזה על מעמדם ומצבם של היהודים בתקופה זו בצרפת (בשנים 768–900). בספרו הוא מזהה את יצחק עם אציל פרנקי בשם ויליאם. לפי תאוריה זו, בשנת 769 התחילה בצרפת נשיאות יהודית, ובשנת 791 הגיעה אל קרל נציגות של עשרה יהודים, ובראשם יצחק (ויליאם), שהגישו בקשה רשמית למעמד מלוכה קבוע ליהודים. לפי צוקרמן אותו מנהיג המשלחת היה יצחק היהודי, שבשלב מאוחר יותר ייסד בצרפת אקדמיה וספריה יהודית בצרפת.[11]
אולם, לאחר פרסום הספר יצאו חוקרים שניסו להפריך את טענתו של צוקרמן. הם מציגים את העובדה שצוקרמן, בעבודתו, נשען על מסמכים מעטים מאד ומאוחרים לתקופה עליה הוא כותב. לטענתם הוא עושה מניפולציות ומנפח את הראיות המעטות שיש לו, כדי להגיד משהו כולל וגדול על מעמדם של היהודים בצרפת של המאה השמינית.[12]
היהודים באותה תקופה
השתתפותו של יצחק במשלחת חשובה כזו, קשורה כנראה במעמדו כאדם עשיר, מכובד, ומוכר בארמונו של קרל. דבר זה מצביע על מעמדם הגבוה שהיה ליהודים באזורו באותה תקופה. במאה ה-8 השתלטו המוסלמים על נתיבי הים התיכון, ואירופה הקתולית נותקה מהמזרח. כתוצאה מכך, 'נעלמו' הסוחרים הסורים, כמתווכים המסחריים בין המזרח והמערב, דבר שפינה מקום ליהודים שהיו בעלי כישרון, ידע, קשרים ויחסי אמון עם אחיהם שבמזרח על מנת לנהל סחר מרחקים כזה. בעקבות יתרונותיהם של היהודים, נהגו שליטי הממלכה ביהודים בכבוד רב, ואלה אף הגיעו למשרות בארמון המלוכה ובחצר הקיסרות.[13]
הערות שוליים
- ^ אשר פרידמן, האשכנזים הראשונים: תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו. (ירושלים: הקיבוץ המאוחד, 2008), עמ' 72.
- ^ שלום סולומון ואלד, עלייתן ושקיעתן של ציוויליזציות: לקחים לעם היהודי, מאנגלית: עמנואל לוטם (תל אביב: המכון למדיניות העם היהודי, 2013), עמ' 321.
- ^ עמית ברסקי, חרבו של קרל הגדול: מתנה סאסנית מהח'ליף העבאסי, עבודת גמר לקראת תואר מ"א (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2008), עמ' 13.
- ^ 4.0 4.1 עמית ברסקי, חרבו של קרל הגדול: מתנה סאסנית מהח'ליף העבאסי, עבודת גמר לקראת תואר מ"א (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2008), עמ' 14.
- ^ 5.0 5.1 5.2 עמית ברסקי, חרבו של קרל הגדול: מתנה סאסנית מהח'ליף העבאסי, עבודת גמר לקראת תואר מ"א (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2008), עמ' 12.
- ^ אורה לימור, "ארץ הקודש הנוצרית בימיו של קרל הגדול", זמנים: רבעון להיסטוריה, (2005), עמ' 78.
- ^ יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים: התקופה המוסלמית הקדומה 638–1099 (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1987), עמ' 12.
- ^ יצחק חן, "נספח א': קרל הגדול בארץ הקודש", מתוך: איינהרד, חיי קרל הגדול (עיר: הוצאה, שנה), עמ' 80.
- ^ עמית ברסקי, חרבו של קרל הגדול: מתנה סאסנית מהח'ליף העבאסי, עבודת גמר לקראת תואר מ"א (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2008), עמ' 15.
- ^ להרחבה על התאוריה של צוקרמן על זהותו של יצחק, ראה: Reviewed Work: A Jewish Princedom in Feudal France, 768-900 by Arthur J. Zuckerman.
- ^ Reviewed Work: A Jewish Princedom in Feudal France, 768-900 by Arthur J. Zuckerman. p.164.
- ^ Reviewed Work: A Jewish Princedom in Feudal France, 768-900 by Arthur J. Zuckerman. p. 165
- ^ אשר פרידמן, האשכנזים הראשונים: תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו. (ירושלים: הקיבוץ המאוחד, 2008), עמ' 70-71.
