האוקיינוס השקט
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום | אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית ממזרח, אסיה ואוסטרליה ממערב, אוקיינוס הקרח הצפוני מצפון והאוקיינוס הדרומי מדרום |
| סוג | אוקיינוס |
| מידות | |
| שטח | 165,200,000 קמ"ר |
| נפח | 622,000,000 קמ"ק |
| אורך מרבי | 15,500 ק"מ |
| רוחב מרבי | 19,800 ק"מ |
| עומק מרבי | 11,022 ("תהום צ'לנג'ר" שבשקע מריאנה) מטר |
| עומק ממוצע | 4,270 מטר |
| מידע נוסף | |
| מליחות | 3.5% |
| איים | 25,000 איים |
|
| |
האוקיינוס השקט הוא האוקיינוס הגדול ביותר בכדור הארץ ומכסה כשליש משטחו (32.4%), 165.2 מיליון קמ"ר. שטח זה גדול משטח כל היבשות שעל פני כדור הארץ, ששטחן יחד הוא כ-149 מיליון קמ"ר. בנוסף, הוא מכיל 46% מכמות המים החופשיים שעל פני כדור הארץ. גבולותיו הם: יבשת אמריקה במזרח, אסיה ואוסטרליה במערב. בצפון מפריד מצר ברינג בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס הקרח הצפוני. דרום האוקיינוס השקט גובל באוקיינוס הדרומי.
האוקיינוס משתרע לאורך 15,500 ק"מ, מים ברינג באזור הארקטי שבצפון, עד לשוליים הקפואים של ים רוס באנטארקטיקה שבדרום. רוחבו המקסימלי של האוקיינוס השקט הוא 19,800 ק"מ מאינדונזיה ועד לחופה של קולומביה קרוב לקו הרוחב 5º צפון. מקובל להציב את גבולו המערבי של האוקיינוס במצר מלאקה. באוקיינוס השקט נמצא המקום הנמוך ביותר בקרום כדור הארץ - שקע מאריאנה, שעומקו 11,022 מטר מתחת לפני הים.
25,000 איים מצויים באוקיינוס השקט, יותר מאשר בכל שאר האוקיינוסים גם יחד, ורובם מצויים דרומית לקו המשווה (ראו רשימת איים באוקיינוס השקט).
לאורך שולי האוקיינוס השקט קיימים מספר ימים שוליים, שהגדולים שבהם הם ים סלבס, ים האלמוגים, ים מזרח סין, הים היפני, ים סולו, ים טסמן, ים ברינג, ים אוחוצק והים הצהוב.
מגלה הארצות הפורטוגלי פרדיננד מגלן, אשר הגיע לאוקיינוס ב-28 בנובמבר 1520, הוא שכינה אוקיינוס זה "Oceano Pacífico" כלומר שקט,[1] מכיוון שבמרבית נתיב השיט, ממצר מגלן ועד לפיליפינים, היה האוקיינוס שקט. עם זאת, אוקיינוס זה אינו תמיד שקט. סופות טייפון והוריקן רבות הולמות באיים שמצויים בו. בארצות שבשולי האוקיינוס ישנם הרי געש רבים, ולעיתים קרובות פוקדות אותן רעידות אדמה. במקרים של צונאמי, נחשול מים המתרומם לגובה רב כתוצאה מרעידות אדמה מתחת לפני הים, נגרמים נזקים כבדים ולעיתים אף הרס ערים שלמות לאורך החופים.
גאולוגיה
"קו אנדזיט" מפריד בין הסלע הגעשי הבסיסי של האגן שבמרכז האוקיינוס, ובין האזורים היבשתיים השקועים למחצה (אנדזיט הוא סוג של סלע ממוצא געשי). קו אנדזיט עוקב אחר הקצה המערבי של האיים שמול קליפורניה ועובר דרומית לאיים האלאוטיים, לאורך הקצה המזרחי של חצי האי קמצ'טקה, האיים הקוריליים, יפן, איי מריאנה, איי שלמה וניו זילנד. הוא נמשך צפון-מזרחה לאורך אמריקה הדרומית עד לאיים שמול קליפורניה. לעומת זאת, מהווים אינדונזיה, הפיליפינים, יפן, גינאה החדשה וניו זילנד שלוחה של הגושים היבשתיים של אוסטרליה ואסיה, ואינם כלולים ב"קו אנדזיט".
בתוך הלולאה הסגורה של "קו אנדזיט" מצויים השקעים העמוקים ביותר שבאוקיינוס, כמו גם הרי געש תת-ימיים ואיים ממוצא געשי המאפיינים את האגן המרכזי של האוקיינוס השקט. כאן זורמת לבה לאיטה מתוך סדקים, ויוצרת הרים געשיים בצורת כיפה ענקית, שפסגותיהם, שעברו בליה, יוצרות שרשרות וקבוצות של איים. הפעילות הגעשית מחוץ ל"קו אנדזיט" אינטנסיבית ביותר. שולי האוקיינוס מהווים טבעת של הרי געש מהפעילים בעולם, ולפיכך מכונה אזור זה "טבעת האש".
קרקעית האוקיינוס
באגן המרכזי של האוקיינוס השקט הקרקעית אחידה יחסית, בעומק ממוצע של 4,270 מטר. יוצאי דופן הם הרים תת-ימיים תלולים שפסגותיהם שטוחות.
האזור המערבי של קרקעית האוקיינוס בנוי משרשרות הרים ומשקעים עמוקים. שרשרות ההרים מתנשאות מעל לפני הים כקבוצות איים, כדוגמת איי שלמה וניו זילנד. רובם של השקעים העמוקים משתרעים בסמוך לשוליים החיצוניים של מדף היבשת המערבי של האוקיינוס, כדוגמת שקע מריאנה (11,022 מטר), שקע הפיליפינים (10,539 מטר) ושקע טונגה (10,822 מטר).
לאורך השוליים המזרחיים של האגן הפסיפי מתרוממת שרשרת ההרים הפסיפית המזרחית, חלק מהרכס הכלל עולמי של מרכז האוקיינוס. רוחבה כ-3,000 ק"מ והיא מתנשאת לגובה של שלושה ק"מ מקרקעית האוקיינוס.
רוב סלעי המשקע שבקרקעית האוקיינוס נוצרים במים עצמם, בין השאר משלדים של בעלי חיים ימיים. סלעי המשקע שמקורם ביבשה מוגבלים לרצועות צרות קרוב ליבשה, משום שרק נהרות מעטים יחסית נשפכים לאוקיינוס השקט ומביאים איתם סחף בכמות מעטה יחסית לגודלו העצום של האוקיינוס.
מאפייני המים
טמפרטורת המים באוקיינוס השקט משתנה מנקודת הקיפאון סמוך לקטבים ועד 29º סמוך לקו המשווה. המליחות גם היא משתנה בהתאם לקווי הרוחב. מי האוקיינוס סמוך לקו המשווה פחות מלוחים מאלו המצויים בקווי הרוחב האמצעיים, בשל כמות המשקעים המרובה כל השנה באזור קו המשווה. גם ליד הקטבים המליחות נמוכה יותר משום שבאזורים אלו קיימת התאיידות מעטה של מי הים.
כיוון מחזור הזרימה של מי האוקיינוס השקט הוא בדרך כלל עם כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני, ונגד כיוון השעון בחצי הכדור הדרומי.
"הזרם המשווני הצפוני", הנוצר כתוצאה מרוחות הסחר, זורם בכיוון מערב בקו הרוחב 15º צפון, פונה צפונה סמוך לפיליפינים והופך ל"זרם קורושיו" (או "זרם יפן") החמים. הזרם פונה מזרחה בקו הרוחב 45º צפון. צפונה משם מתפצל זרם קורושיו. חלק מהזרם ממשיך צפונה כ"זרם האלואטי", ושאר המים פונים דרומה להצטרף ל"זרם המשווני הצפוני". "הזרם האלואטי" מתפצל בהגיעו ליבשת אמריקה הצפונית. חלקו הצפוני מייצר את הבסיס לזרם כנגד כיוון השעון בים ברינג. חלקו הדרומי הופך ל"זרם קליפורניה" האיטי וזורם לכיוון דרום.
"הזרם המשווני הדרומי", זורם מערבה בקרבת קו המשווה, ופונה דרומה, מזרחית לגינאה החדשה. הזרם פונה מזרחה בערך בקו הרוחב 50º דרום ומצטרף למחזור הזרימה בכיוון מערב של דרום האוקיינוס השקט, הכולל את הזרם המקיף את אנטארקטיקה. בהגיעו לחופי צ'ילה, מתפצל הזרם המשווני הדרומי. זרוע אחת מקיפה את כף הורן והזרוע השנייה פונה צפונה ויוצרת את זרם הומבולדט (או "זרם פרו").
אקלים
פנים אזורי היבשת הגדולים של אוסטרליה, גינאה החדשה וניו זילנד הם היחידים שאינם חשופים להשפעה האקלימית של האוקיינוס השקט. בשטח האוקיינוס השקט קיימים חמישה אזורי אקלים שונים. רוחות מערביות של קווי הרוחב האמצעיים; רוחות הסחר; אזור המונסון; אזור הטייפון; ואזור השקט המשווני.
זרמי אוויר מערביים של קווי הרוחב האמצעיים מתרחשים הן בחצי הכדור הצפוני והן בחצי הכדור הדרומי ומביאים שינויים עונתיים משמעותיים בטמפרטורה. קרוב לקו המשווה, היכן שנמצאים רוב האיים, רוחות הסחר הקבועות מאפשרות טמפרטורה קבועה כל השנה של 21º–27º.
אזור המונסון משתרע בחלק המערבי של האוקיינוס השקט בין יפן לאוסטרליה. המאפיינים של אזור אקלים זה הן רוחות הנושבות בחורף מפנים אזורי היבשת לאוקיינוס ובכיוון ההפוך בקיץ. עקב כך, מתרחשים שינויים עונתיים בולטים ברמת העננות ובכמות הגשם. סופות טייפון גורמות לעיתים לנזקים נרחבים במערב ובדרום מערב האוקיינוס השקט. התדירות הגדולה ביותר של טייפונים קיימת בתוך משולש שקדקודיו: דרום יפן, מרכז הפיליפינים ומזרח מיקרונזיה. שני אזורי השקט המשווני ממוקמים, האחד מול החוף המערבי של מרכז אמריקה והשני סביב קו המשווה של מערב האוקיינוס. שניהם מאופיינים בלחות גבוהה, עננות ניכרת, רוחות קלות מכיוונים משתנים ועונות שקט ארוכות.
אל ניניו היא חלק מתופעה אקלימית המתרחשת באוקיינוס אחת לכמה שנים. במסגרת תופעה זו, טמפרטורת פני המים במזרח האוקיינוס השקט הטרופי, כלומר סמוך לקו המשווה, עולה ויורדת לסירוגין ביחס לטמפרטורה הרב-שנתית הממוצעת. תופעת האל ניניו נוצרת בעקבות חוסר יציבות זמני במנגנונים האקלימיים הקבועים הפועלים באוקיינוס השקט, אולם עדיין לא ידוע בדיוק אילו תהליכים מובילים לכך.[2]
אזורים יבשתיים
האזור היבשתי הגדול ביותר הוא יבשת אוסטרליה. כ-3,200 קילומטר דרומית מזרחית לאוסטרליה מצויה קבוצת האיים הגדולה של ניו זילנד. כמעט כל האיים הקטנים יותר של האוקיינוס השקט מצויים בין קווי הרוחב 30º צפון ו-30º דרום, החל בדרום-מזרח אסיה וכלה באי הפסחא. יתרת אגן האוקיינוס השקט נטולה כמעט לחלוטין אזורים יבשתיים. המשולש הגדול של פולינזיה המחבר את הוואי, אי הפסחא וניו זילנד כולל את שרשרות וקבוצות האיים איי קוק, איי מרקיז, סמואה, איי החברה, טוקאלו, טונגה, טובאלו, ואליס ופוטונה ואיי טואמוטו-גמבייה.
דרומית לקו המשווה ומערבית לקו התאריך הבינלאומי מצויים איי מלנזיה שהגדול שבהם גינאה החדשה. קבוצות איים חשובות אחרות במלנזיה כוללת את ארכיפלג ביסמרק, פיג'י, קלדוניה החדשה, איי שלמה וונואטו.
איים באוקיינוס השקט הם מארבעה סוגים: איים יבשתיים, איים גבוהים, שוניות אלמוגים ומשטחי אלמוגים מורמים. איים יבשתיים מצויים מחוץ לקו אנדזיט וכוללים את גינאה החדשה, איי ניו זילנד והפיליפינים. האיים הללו הם חלק מהיבשת הקרובה. איים גבוהים מקורם געשי, וברבים קיימים עדיין הרי געש פעילים. ביניהם הוואי, בוגנוויל ואיי שלמה. הסוג השלישי והרביעי של האיים הם תוצאה של בניית האי מאלמוגים. שוניות אלמוגים הם מבנים נמוכים על גבי בזלת שנוצרה מזרימת לבה מתחת לפני הים. אחת המרשימות שבהם מצויה לאורך החוף הצפון מזרחי של אוסטרליה: שונית המחסום הגדולה. חלק משוניות האלמוגים הם בתצורה האופיינית המכונה אטול. כל אי דומה לסוללה אלמוגית נמוכה בעלת צורה של טבעת מקוטעת, שרוחבה לעיתים כמה עשרות מטרים ולפעמים כמה קילומטרים. לפרקים מתרחבת הסוללה ותופחת לאי בתוך הטבעת. בתוך הסוללה נמצאת הלגונה, בריכה פנימית של מי ים שעומקה כ-50–70 מטר בממוצע. לעיתים קיימים איים נוספים בתוך הלגונה. איי טואמוטו שב"פולינזיה הצרפתית" מהווים את הריכוז הגדול ביותר של איים מסוג זה. סוג נוסף של שונית אלמוגים נוצר כאשר משטחי אלמוגים מורמים, לדוגמה, האי מקטה בקבוצת איי טואמוטו.
היסטוריה וכלכלה
ערך מורחב – אוקיאניה
גלי הגירה אנושית חשובים אירעו באוקיינוס השקט בתקופות קדומות, הבולט שבהם הגירת הפולינזים מטהיטי להוואי וניו זילנד. האירופאים הראשונים שראו את האוקיינוס השקט היו הספרדי וסקו נונייז דה בלבואה ב-1513 ואחר כך על ידי פרדיננד מגלן שחצה את האוקיינוס השקט בעת שהקיף לראשונה את כדור הארץ (1519–1522). ההשפעה הספרדית הייתה בולטת ביתרת המאה ה-16, כשספינות הפליגו מספרד לפיליפינים, גינאה החדשה ואיי שלמה. במחצית המאה ה-16 השתלטו הספרדים על הפיליפינים (שנתכנו כך על שם פיליפ השני מלך ספרד). במהלך המאה ה-17 היו אלה ההולנדים ששלטו במסחר ובתגליות. אבל ינזון טסמן גילה את טסמניה ואת ניו זילנד. המאה ה-18 סימנה פרץ של מחקר על ידי הרוסים באלסקה והאיים האלאוטיים, הצרפתים בפולינזיה, והבריטים בשלושת המסעות של ג'יימס קוק לדרום האוקיינוס השקט ולאוסטרליה, הוואי ולאזור הצפון מערבי של צפון אמריקה.
התפשטות האימפריאליזם במהלך המאה ה-19 הביאה להשתלטות על רוב האיים שבאוקיינוס השקט על ידי המעצמות האירופיות (בעיקר צרפת ובריטניה). תרומות משמעותיות לידע האוקיינוגרפי התקבלו כתוצאה ממסעות המחקר של "אה"מ ביגל" שעל סיפונה צ'ארלס דרווין בשנת 1830, האונייה הבריטית צ'לנג'ר בשנות ה-1870, והאוניות "טסקרורה" האמריקנית ו"גזל" הגרמנית. ב-1898 איבדה ספרד את הפיליפינים לארצות הברית בעת מלחמת ארצות הברית–ספרד. לתקופה קצרה במהלך מלחמת העולם השנייה השתלטה יפן על רוב האיים.
שבע עשרה מדינות עצמאיות קיימות באוקיינוס השקט: אוסטרליה, פיג'י, יפן, קיריבאטי, איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו, ניו זילנד, פלאו, פפואה גינאה החדשה, הפיליפינים, סמואה, איי שלמה, טאיוואן (דה פקטו), טונגה, טובאלו וונואטו. אחת עשרה מתוכן קיבלו עצמאות מאז 1960. באיי מאריאנה הצפוניים קיימים שלטון עצמי כשיחסי החוץ מנוהלים על ידי ארצות הברית. איי קוק ונאו מנוהלים בצורה דומה על ידי ניו זילנד. איים אחרים הם בשלטון צרפתי (פולינזיה הצרפתית), בריטי, יפני, אוסטרלי ואמריקני. אחת ממדינות ארצות הברית שוכנת באוקיינוס השקט (הוואי).
ניצול אוצרות הטבע של האוקיינוס השקט נתקל בקשיים עקב עומק האוקיינוס. נפט וגז טבעי מופקים במים הרדודים יחסית שמול חופי אוסטרליה וניו זילנד. פנינים נשלות לאורך החופים של אוסטרליה, יפן, גינאה החדשה, ניקרגואה, פנמה והפיליפינים אף על פי שהכמות בירידה מתמדת. הנכס הגדול של האוקיינוס הוא הדגה. מי החופים של היבשות והאיים עשירים במליחים, סלמון, סרדינים, דגי חרב וטונה. ב-1986 הכריזו קבוצות מדינות שבאזור האוקיינוס השקט הדרומי על האזור כאזור חופשי מאנרגיה גרעינית, כדי לעצור את הניסיונות שעשתה צרפת בפיצוץ פצצות אטום ולמנוע השלכת פסולת גרעינית לים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- האוקיינוס השקט, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- האוקיינוס השקט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ האוקיינוס השקט
- ^ הילד הרע של האקלים העולמי, באתר הילד הרע של האקלים העולמי, 21 במאי 2020
| חמשת האוקיינוסים | |
|---|---|
|
| מדינות וטריטוריות באוקיאניה | ||
|---|---|---|
| אוסטרליה | אוסטרליה • נורפוק | 
|
| מלנזיה | איי מאלוקו ומערב גינאה החדשה (חלק מאינדונזיה) • איי שלמה • ונואטו • מזרח טימור • פיג'י • פפואה גינאה החדשה • קלדוניה החדשה | |
| מיקרונזיה | איי מריאנה הצפוניים • איי מרשל • גואם • מיקרונזיה • נאורו • פלאו • קיריבטי | |
| פולינזיה | איי קוק • הוואי • ואליס ופוטונה • טובאלו • טונגה • טוקלאו • ניואה • ניו זילנד • סמואה • אי הפסחא • סמואה האמריקנית • פולינזיה הצרפתית • פיטקרן | |
35157838האוקיינוס השקט