דב לנדאו (פרופסור)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בחוקר תרבות וספרות. אם התכוונתם לראש ישיבת סלבודקה בבני ברק, ראו הרב דב לנדו.
דב לנדאו
לידה 1 באפריל 1930
פטירה 10 בדצמבר 2013 (בגיל 83)
מקום קבורה בית העלמין סגולה
מקום מגורים פתח תקווה
תפקיד פרופסור לספרות
בת זוג שרה

דב לנדאו (1 באפריל 1930; ג' ניסן תר"ץ - ז' טבת תשע"ד; 10 בדצמבר 2013) היה פרופסור לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, חוקר תרבות ואיש חינוך והוראה.

ביוגרפיה

דב לנדאו נולד בסגד, הונגריה, לאביו שמחה שהיה מו"צ בקהילה היהודית האורתודוקסית, ולאמו מלכה, משפחתו הייתה משפחה חרדית ציונית, למד בחדר, בבית-ספר ובישיבה. בזמן השואה עבד כעובד כפייה ואחר כך שהה בברגן-בלזן ובטרזיינשטט. ב-1945 עשה כששה חדשים בהכשרת בני עקיבא - כפר הנוער הדתי בדסק. משם יצא למחנות שארית הפליטה בגרמניה (לייפהיים), ובסוף שנת 1946 עבר לצרפת כדי לחכות לעליה. עלה בעליה אי-ליגלית באנית המעפילים "המעפיל האלמוני", אך נתפס על ידי הבריטים ונשלח לקפריסין, שם למד בישיבת בני עקיבא שבמקום. ב-1947 עלה לארץ, למד בישיבת בני עקיבא כפר הרואה ובבית הספר החקלאי "כפר הנוער הדתי", ושירת בצה"ל. למד באוניברסיטת בר-אילן ספרות, פסיכולוגיה, תנ"ך ופילוסופיה, ובשנת 1968–1969 למד צרפתית ותולדות האמנות באוניברסיטת גטה בשטרסבורג. בין מוריו הבולטים: הרב משה צבי נריה, הרב אריה בינה, פרופסור ברוך קורצווייל שהדריכו בעבודת הדוקטור על התפתחות הסונטה העברית, ופרופסור נחמה ליבוביץ שאצלה סיגל את החשיבה הלוגית הפרשנית.

במקביל לימד במגוון רחב של מסגרות, בחינוך היסודי (בכפר הרואה וביישובי ספר), בחינוך התיכוני (ישיבת נחלים, תיכון צייטלין, ועוד) והעל-תיכוני (מכללת תלפיות, מכללת ירושלים לבנות ומכללת אורות). בשנת 1966 החל ללמד באוניברסיטת בר-אילן, עד יציאתו לגמלאות ב-1999. היה מרצה אורח באוניברסיטת בן-גוריון (1973-1975), פרופסור אורח באוניברסיטת ליון בצרפת (1980), בסמינר לרבנים בבודפשט ובאוניברסיטת פייץ' בהונגריה (1992). בשנת 1980 עלה לדרגת פרופסור חבר, ובשנת 1991 עלה לדרגת פרופסור מן המניין. שימש גם כראש המחלקה לספרות משווה (1997-1999). בשנת 1971 קיבל את פרס נורדאו לספרות ובשנת 2006 נבחר כ"יקיר החינוך הדתי". פעמים מספר שימש שופט לפרסים, בהן פעמיים כשופט לפרס ביאליק (1982, 2004).

בשנים 1978–1992 שימש בצד עבודתו האקדמית, מפקח ארצי להוראת ספרות ולשון בחינוך הדתי. היה חבר בוועדות לתוכניות לימודים לספרות ולחיבור, וכיהן כיו"ר ועדת המקצוע במנהל החינוך הדתי. במסגרות אלו הרבה לעסוק בפיתוח שיטות הוראה בתחום הספרות וביישום אופני החשיבה הלוגית בהוראת הספרות המקרא והאמנות. שלושה מספריו מכוונים לנושא זה, וספריו האחרים עוסקים בהבהרת מושגי היסוד של הספרות ובפרשנות של הטקסט הספרותי. משך שנים אחדות שימש יו"ר הוועדה האקדמית ליד אגף המכללות במשרד החינוך.

עד פטירתו שימש כחבר בחבר הנאמנים, בוועדה האקדמית ובמערכת השנתון של מכללת שאנן (קריית שמואל-חיפה), וכיו"ר ועדת המינויים, חבר הוועדה האקדמית וחבר מערכת השנתון של המכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום בנתיבות. כמו כן, ניהל את הפורום למורי ספרות באתר "דעת". נוסף לאמור, שימש לנדאו כחבר הנהלת "בית העדות" של ותיקי בני עקיבא בניר גלים, וכיושב ראש עמותת ותיקי בני עקיבא ממרכז אירופה.

נפטר ב-ז' טבת תשע"ד, 10 בדצמבר 2013.

דב לנדאו התגורר בפתח תקווה, היה נשוי לשרה לבית פרידמן (מורה לספרות בגמלאות) ואב לחמישה ילדים.

ספריו

פרשנות ספרותית

  • היסודות הריתמיים של השירה, שוקן, תל אביב וירושלים, 1970 (זוכה פרס נורדאו לספרות, 1971).
  • יוסף לואידור – סיפורים (ליקוט, מבוא, עריכה וביאורים), מסדה – אגודת הסופרים, תל אביב, 1976.
  • ממטאפורה ועד סמל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 1979.

הנחת היסוד של הספר היא שהלשון האנושית מסוגלת לדון בדברים שאינן לפנינו במוחש. בשעה שמשמעויות הסימנים נובעות ממוסכמות חברתיות ומשמעויות הסמלים נובעות ממוסכמות תרבותיות, משמעויות של המטפורות אינן תלויות בשום מוסכמה, הן חפשיות ולכן מגוונות ביותר. בעקבות כך הספר דן באופני ההעתקה מן המפשט לפיגורטיבי, בדרכי המיון המיוחדות של הפיגורטיביות, בערפולה הפרדוקסלי, בדרכי היווצרותן ובמרכיביהן של הצורות הפיגורטיביות השונות. פרקים נבדלים מוקדשים למטפורה, להשאלות האחרות ולייחודן, לדימוי ולסמל.

  • בסככת הקיבוץ – פואמה מאת אהרן מירסקי (מבוא, פירוש ושאלות לעיון), משרד החינוך – אגף החינוך הדתי, ירושלים, 1979.
  • שירת הגבהות במעמקי הזמן – על שירת אורי צבי גרינברג, משרד החינוך - אגף החינוך הדתי, ירושלים, 1984.

סקירה קצרה על תולדות אצ"ג ועל אופי יצירתו. פרשנות למספר שירים מן הקבצים "אנקראון על קוטב העיצבון", "כלב בית" ו"רחובות הנהר", וביניהם "שיר העוגבר" ו"הקבר ביער". דיון בנושא "יעוד ומחירו בשירת אצ"ג" (דיון בשירים כגון: "בחנות ירושלים החדשה", "שיר עמי ים עמי יער", "באוזני ילד אספר", "הגברות העולה/סיום: המנוס האחרון". כפוי על המשורר לשיר על "הכסף" העולה אל מה שלמעלה מן הנוגה, על "הגברות העולה", על ירושלים ועל חילול קדושתה על ידי רודפי בצע חרשים ועוורים כשהמחיר הוא הסתלקותו של המשיח אולי לעוד אלפיים שנה. לזה נוסף דיון בנושא "גורל האדם בראי המטפוריקה של אצ"ג". (האדם הוא גידם, עני עם תבת זמרה, שור גועה, גוש מתכת לוהט ומוכה העומד בבדידותו וביגונו על קטב העיצבון של חייו). בנספחים דיון ב"הנחות יסוד לפרוש השיר הלירי" ובנושא: "האדם הדתי ופרוש היצירה הספרותית". ביבליוגרפיה ומפתחות.

  • מסגנון למשמעות בסיפורי ש"י עגנון, עקד, תל אביב, 1988.

סקירה על הסגנון בכלל ועל ייחוד סגנונו של עגנון בפרט. דיון בהטרם המוקדם, בחזרות ובהשוואות. דיון במטאפורה המשלימה, היתומה והסמויה ושתי הדגמות מפורטות. דיון בגסטיקולציה, במימיקה ובתנועות גוף האדם ועיניו ומשמעויותיהן. דיון באינטרטקסטואליות, בדיאלוג, בשתיקות ובאירוניזציה שלהם. הדיונים עוסקים בסיפורים: "והיה העקוב למישור", "סיפור פשוט", "תמול שלשום", "בלבב ימים", ו- "עד עולם".

  • עידונה של שאגה – על יסודות השירה הלירית, פפירוס – אוניברסיטת תל אביב, 1990.

סקירה קצרה על מהות הספרות, האפיקה והדרמה. הסבר מקיף על מהות הליריקה ועל הליריקה והלשון הפיגורטיבית לפרטיה. פרוש לדוגמה לשישה שירים ליריים מאת: ח"נ ביאליק, ש' טשרניחובסקי, א' שלונסקי, ש' שלום, לאה גולדברג ואמיר גלבוע.

  • ספרותנו החדשה במערבולת הקידמה, עקד, תל אביב, 1997.

סקירה בקורתית רלוונטית על גילגולי מוטיבים כגון "העיורון וההחמצה", "מאבק בין חומר לרוח", "נוסטלגיה לתרבות", "גן העדן האבוד", "יחסי אבות ובנים" וסקירה פרשנית על סיפורים ייצוגיים מאת י"ל פרץ, חיים הזז, א"א קבק, משה האפרתי, דויד שחר, צבי לוז וסמי מיכאל.

חינוך, פרשנות ותרבות

  • כיצד שואלים, כיצד חושבים וכיצד משיבים?, מכללת "שאנן", קריית שמואל – חיפה, 2004.

הספר עוסק בחינוך לחשיבה ובדידקטיקה של הספרות ושל המקצועות ההומניסטיים, על בסיס הוראת החשיבה הלוגית, ומציג את שיטת "ההוראה הרב-ממדית המודעת" שפיתח המחבר – שיטת הוראה למקצועות הומניסטיים (ובפרט ספרות), המשלבת מקורות שונים בתהליך ההוראה, ושמה דגש על הקניית מושגי היסוד של תחומי הלמידה השונים. הספר מציג התאוריה של השאלות המעוררות לחשיבה סווגן של השאלות על פי עקרונות החשיבה הלוגית (אינדוקציה, דדוקציה, אנליזה, סינתיזה, מיון, דרוג, הגדרה וכדומה). על פי עקרונות החשיבה של חז"ל (קל וחומר, גזרה שווה, בנין אב, דיוק, ריבוי ומיעוט וכן סמיכות פרשיות וכדומה). על פי עקרונות החשיבה של הלמידה (השוואה, יישום, תמצות וכו'). ועל פי עקרונות הדיסציפלינה ומושגיה (חיפוש משמעות הריתמוס, המבנה, הפיגורטיביות וכדומה) והדגמת כל הסוגים דלעיל במקומותיהם. בנית השיעור על שאלות ציר או שאלת מפתח) והשאלות המסתעפות ממנה. שאלות ההופכות את הלמידה לתעלומה (חידה) שלאורך השיעור על המורה יחד עם תלמידיו למצוא את פתרונה. תאוריה, מיון והדגמה של התשובות לסוגיהן התואמות את סווג השאלות. תשובות חלקיות, תשובות שלמות, תשובות מלאות ותשובות מעמיקות. המערכת הדידקטית וחמרי העזר הבונים את שיטת הלמידה הרבממדית – המודעת.

  • החשיבה והלמידה הרב-ממדית המודעת בספרות ובמקרא, מכללת חמדת הדרום נתיבות, 2010.

כל חשיבה היא פעולה, שבה משווים דבר אחד אל הרקע או אל דבר אחר זולתו. אנו חושבים על שולחן רק אם אנו רואים אותו על רקע החדר, או על רקע שולחנות אחרים. כל אופני החשיבה המוגדרים בתחום הלוגיקה בנויים אם כן בדרך זו או אחרת על השוואה. הכרת סוגי ההשוואות וההבחנה בין אופני החשיבה הלוגיים כגון מיון או דרוג של דברים, יישום מיומנויות ושימוש בהם לחמרים חדשים, השוואה שיטתית בין דברים, הבדלה בין רעיון לחוויה, בין נושא לתוכן, בין שאלה לבעיה, בין תוצאה לתכלית, בין עובדה להשערה, בין ניגוד לסתירה, בין אינדוקציה לדדוקציה, בין מיון לדירוג, בין אנליזה לסינתזה, בין קל- וחומר, בנין אב, הקש וסמיכות פרשיות לגזרה שווה, בין הערכה לוגית להערכה רגשית וכדומה, הם תנאי מוקדם לכל למידה. לזה מתוספת הכרת מושגי היסוד של הדיסציפלינה (מטפורה, דימוי, אירוניה, פרדוקס, אפוס, ליריקה וכדומה). ליווי כל אלה בהגדרות, בהסברים, בקטעי פרשנות ובקורת, בטקסטים להשוואה מקנה ללמידה את האופי הרב ממדי. לפי זה תאורה של הלמידה הרב ממדית במשפט אחד יראה כדלקמן: על המורה לגלות את החידה (התעלומה) המהותית והרוחנית הנסתרת של הטקסט, להציגה לפני הכיתה, ולאחר מכן להיעזר בשאלותיו במושגי החשיבה הלוגית ובמונחי היסוד של הספרות ולהביא את התלמידים משך השיעור לפיענוח מודע של חידת הטקסט, שלעיתים הוא מגלה שמץ אף מחידת העולם ומחידת רוח האדם.

המחבר מציג את התרבות כישות חברתית שבה הרוחני מרסן, מארגן ומעדן את החומרי הגס שבטבע, ואת המחוספס שבטבע האנושי. התרבות נוצרת על יסוד הקונצנזוס הדתי של הרוח ועל יסוד הרצון הטבוע באדם, ועלכן היא נושאת הן את סימני החומר והן את סימני הרוחני. כך משקפת כנסייה ענקית קודרת המושכת את העין אל על, את הרוח המיסטית הקתולית שבו האדם נתפס קטן ותלוי בנוכחות האל בספרות העליונות. הואיל ועם ישראל תקום או תפול לא בגין עצמתה או חולשתה הפוליטית, הכלכלית או הצבאית, אלא בגין עצמתה וייחודה התרבותית, חייבים לשאול אם ייתכן בכלל, ואם כן באיזו מידה פתיחות תרבותית בעם ישראל. אחת הדוגמאות של שלטון הרוח בחומר, היא הנכונות מצד האב ומצד הבן לעלות כאחד להר המוריה, כדי לקיים את גזירת העקדה, שבסופה נתגלתה כרצון האלוקי הבלתי מתפשר, השולל קרבנות אדם מכל וכל. בדומה לעקדה יש גם בקדושה משום גילוי שאיפת האדם להתעלות אל הנשגב. הפיתוח המדעי – טכנולוגי בצירוף הנהיה לנהנתנות חושף את היסודות הפגניים המכוונים את חייהם של בני האדם. ידו הנטויה של היסוד החומרי הפגני משפיע הן על החינוך, הן על התפתחות הספרות, התיאטרון, האמנות ויותר מהם על הבידור, שכולם ספוגים פגניות תמימה מזה, והתחכמות דקונסטרוקטיבית ופוסט-מודרנית רווית ספקנות מזה. התהליך הארוך של התפתחות התרבות מגלה עוד כי תקופתנו, שרצחה את כל הפרות הקדושות והשמידה את כל הערכים האנושיים, הלאומיים והדתיים, שוב לא מצאה שום ערך שלמענו ראוי למות, וכפועל יוצא מכך אף לא כל ערך שלמענו כדאי לחיות. הואיל ויסודות התרבות הוטלו על האדם על ידי תורת ישראל מבחוץ, והואיל ויסודות אלה פותחו וטופחו על ידי הקולקטיב האנושי, הלאומי והחברתי, תואמים שניהם את עולמו התרבותי של האדם הפרטי ומאפשרים לו חיים מאוזנים הנובעים מתוכו, אין בני אדם מסוגלים לסגל לעצמם תרבות זרה, ונאלצים הם לנהל את חייהם על פי התרבות הלאומית שבה צמחו. כשם שאין לנו ארץ אחרת, כך גם אין לנו תרבות אחרת, כל התהליכים הללו מתוארים בספר, ואף מלווים הסברים מפורטים ודוגמאות מבהירות לרוב.

  • על דרכי הפרשנות ועל עקרונותיה, מכללת שאנן, קריית שמואל – חיפה, 2006.

הספר עוסק בחשיבה וביישום דרכי החשיבה בפרשנות, ודן בשיטות פרשניות רבות, כולל שיטות פרשניות של התורה שבעל פה ושיטות פרשניות מודרניות. טקסט כשלעצמו, בלא שנקרא בו, אינו אלא רצף של סימנים שמשמעותם אינה מובהרת. דומה הדבר בצורות ובצבעים של העולם. הקורא את הסימנים כמילים וכפסוקים והמתבונן בצורות ובצבעים כמו בתופעות מגלה את משמעותם. חשיפה זו של המשמעות היא פרוש לטקסט ולעולם. ואולי זה הדבר שמספרים בשם ניטשה: "הטקסט אינו קיים. מה שקיים הוא רק הפרוש. תרבות ישראל היא תרבות של פרשנות. המשנה מפרשת את התורה, הגמרא מפרשת את המשנה, רש"י, תוספות ושאר הראשונים מפרשים את הגמרא. הפרשנים והפילוסופים מפרשים בדבריהם את כל הטקסטים שקדמו להם. ספרנו רואה בחשיבה הלוגית על מושגיה, על אופניה, על תהליכיה ועל עקרונותיה כלים של הפרשנות. ההשואה, האנליזה, הסינתיזה, האינדוקציה, הדדוקציה, ההגדרה, המיון, הדירוג ודומיהם הם אופני הפרוש העיקריים. אופנים אלה יחד עם אופני הפרוש הנפוצים האחרים, וכן יחד עם השיטות העתיקות והחדישות של הפרשנות זוכות לעיון, להערכה ולביקורת בספרנו. הכרת המושגים, האופנים, התהליכים והעקרונות והדגמת דרכי השימוש בהם לשם פרוש הטקסטים ולשם פרוש ההוויה, הן המטרה העיקרית של הספר הזה. נקוה שהוא יצליח להשיג את מטרתו.

תיעוד

  • מגילת תולדותיהם של בני לנדא הכהנים (מימי הזעם השואה, בתקופה שלפניהם ובתקומה שלאחריהם), הוצאת "יד לעד", בית העדות מיסוד ותיקי בני עקיבא בהונגריה, ניר גלים, 2007.

הספר עוסק בגנאלוגיה של ענף של משפחת לנדאו – ענף המשתייך לשבט הכהונה. הספר כולל אוטוביוגרפיה קצרה של המחבר.

  • בשבילים נעלמים בדרך למולדת (על עליית קבוצת רצון א' של בני עקיבא), הוצאת "יד לעד", בית העדות מיסוד ותיקי בני עקיבא בהונגריה, ניר גלים, 2009.

הספר עוסק בתולדות קבוצת הנוער "רצון א'", אליה השתייך המחבר, והוא כולל תיאור קורות חייהם של חברי הקבוצה. הספר פורש לפנינו חייהם של שלושה דורות. את חייו, את שמחותיו, את ייסוריו ואת מותו של דור האבות, את גורלם ואת תקומתם של דור הבנים, ורמזים לקראת התפתחותו של דור העתיד. אגב הסיפור אנו שומעים על עמדותיהם כלפי העמלק של דורותיהם וכלפי קלגסיו, על יחס גויי עולם אל גורל היהודים ועל עמידת הגבורה הפיזית, הנפשית והרוחנית-דתית של היהדות מול מעשי הזוועות של ימי הזעם. המסקנות שהספר מסיק מחמישים ושבע הביוגרפיות (באורכים שונים) מכחישות (ואולי אף מפוצצות) את התפיסות הנפוצות על יהודי הגלות. לפנינו לא עמי ארצות שאינם מבינים את תוכן התפילות, אלא ברי אורין ואפילו תלמידי חכמים רבים, ואף משכילים שחינוך הבנים לתורה, לדעת ולדרך ארץ (מלאכה) היה בראש מעיניהם . לא קבצנים ופרזיטים, אלא בעלי בתים מכובדים, שרק מקצתם סוחרים, ורובם בעלי מלאכה, בעלי עגלה (תובלה) ואפילו חקלאים רבים. נוער שאינו מן הפחדנים, אלא צעירים נועזים, מהם פרטיזנים, מהם חברי המחתרות הציוניות, ורבים שהיו מוכנים להקריב את חייהם, כדי להלוות להורים ולילדים, על מנת שאלה לא יעמדו בודדים באיימי אושוויץ. ואחרי כל אלה, לאחר השחרור גילו כולם כוחות נפש אדירים לקום מן האפר, ולא רק לצאת מאושוויץ אלא גם להוציא את אושוויץ מתוכם, על מנת לבנות חיים חדשים לעצמם ולעמם.

  • תולדותיו של מורה הוצאת מכללת שאנן, קריית שמואל, תשע"ב.

תולדות חייו של פרופ' לנדאו כתובים בידיו. הספר פותח בזיכרונות מימי הילדות בהונגריה, על הוריו אביו שהיה שוחט ומורה הוראה ואמו, על הקהילה היהודית והדמויות שפעלו בה. בהמשך על תקופת השואה ואחריה העלייה לארץ והתקומה, השירות בצה"ל ואחריו הכניסה לעולם החינוך. פרופ' לנדאו מתאר את כל שלבי ההתקדמות של בחור ניצול שואה ללא אב שעוזר לפרנסת אמו ואחותו, ובמקביל צועד שלב אחר שלב בלימודיו ובהוראה, הקשיים ההתמודדויות, ההתנסויות השונות בכל סוגי ההוראה מבית הספר היסודי עד לאוניברסיטת בר-אילן דרך תיכונים שונים, כמו כן הוא מתאר דמויות מופת שפגש בדרכו. מכל אלו אסף פרופ' לנדאו תובנות ומסקנות שחברו יחד לשיטה חינוכית ודידקטית.

ממאמריו

קישורים חיצוניים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

דב לנדאו31633364Q12405648

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דב_לנדאו_(פרופסור)&oldid=2071716"