גנו שחור

גנו שחור
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	בובאלים
סוג:	גנו
מין:	גנו שחור
שם מדעי
Connochaetes gnou
תחום תפוצה

גנו שחור (שם מדעי: Connochaetes gnou; מכונה גם גנו לבן זנב ), הוא מין של פרסתן בינוני דמוי-בקר בתת-משפחת הבובאלים האנדמי לאפריקה הדרומית, ותואר לראשונה בשנת 1780 על ידי אוגוסט וילהלם צימרמן. יש לו דמיון רב עם המין השני בסוג - גנו כחול המוכר יותר, ותפוצתם של השניים חופפת באזורים רבים. הגנו השחור קטן יותר מעמיתו, ותפוצתו מצומצת יותר. בעבר היה נחשב כסוג בפני עצמו, ובתקופות מסוימות כמין בסוג פר (Bos).

השם המדעי של הסוג נגזר מיוונית כדלהלן: "Konnos" = זקן, ומתייחס לזקן הבולט שמאפיין את הגנו ובדרך כלל נעדר ברוב האנטילופות; "khaite" = שיער גולש, מתייחס לרעמה הבולטת שבגב. השם של המין - "gnou", מקורו בשפה ההוטנטוטית והקהויקהוי, וכך הוא גם כונה על ידי שבט קהואלאי יליד דרום מערב אפריקה, בהתייחסו לקולות הנחירה שמפיק הגנו; הסיבה שדווקא הגנו השחור מכונה כך אף על פי שגם עמיתו הכחול מפיק קולות כאלה, מכיוון שהוא הראשון שהתגלה על ידי האירופאים. בניגוד לשמו הרשמי, לגנו השחור יש דווקא פרווה חומה, אך הוא קרוי כך משום שבמבט מרחוק הוא נראה כהה מאוד. השם החלופי "גנו לבן זנב" מתייחס לצבע הבולט של זנבו.

הגנו השחור כמעט והושמד לגמרי במאה ה-19 על ידי המתיישבים האירופאים, בשל המוניטין שלו כבעל חיים מזיק וכן בגלל ציד לבשרו ועורו. מאז, האוכלוסיות האחרונות שנשארו בחוות פרטיות ובגני חיות הצליחו להגדיל מחדש את מספריו, והוא שוחרר לאזורים רבים מתחומי מחייתו ההיסטוריים וכן במקומות שלא היה נפוץ בעבר. כיון שמרבית האוכלוסייה מצויה באזורים מוגנים מצבו מוגדר על ידי IUCN כללא חשש (LC), ומגמת האוכלוסייה נמצאת אף בעלייה. הגנו השחור מופיע בסמלה של פרובינציית קוואזולו-נאטאל, ובעבר בסמל מושבת הכף; דמותו מופיעה גם על מטבעות של ראנד דרום אפריקאי.

תיאור

קרניים

תקריב ראש של גנו שחור. ניתן להבחין במבנה המיוחד של הקרניים המזכיר את האות W.

לגנו השחור זוג קרניים גדולות וכבדות הדומות במקצת לקרני תאו אפריקני, ולהם מבנה ייחודי ביותר - מהמוזרים שבתת-משפחת הבובאלים. הקרן צומחת כלפי קדימה ומטה, בניגוד מוחלט למרבית הפרסתנים שקרניהם צומחות לכיוון מעלה או לצדדים; בתחילה היא יורדת באלכסון עם הטיה מועטת לצדדים, ולאחר מכן מתעגלת בחדות ועולה כלפי מעלה בצורה ישרה - מה שבמבט מלפנים נראה כ-"W", ובמבט מהצד כ-"S"; כשהן צומחות לכיוון מטה הן מתארכות לפעמים עד כדי כך שהן מסתירות לגנו את שדה הראיה בצדדים. כמו כן כשהן צומחות לאחר מכן למעלה, הן לעיתים נכפפות כלפי אחורה לכיוון הבסיס מה שמזכיר קצת במבט מהצד את האות "U". בדומה לתאו האפריקני, גם לגנו השחור הבסיס של הקרן עבה מאד בצורת עיגול, ולמרות שמתפתח שם ממש "מגן" האופייני לזכרי התאו, הקרניים אינן מתחברות לחלוטין אלא מופרדות תמיד על ידי פס דק או עבה של שיער. קרני התאו האפריקני גדולות הרבה יותר, והן צומחות לכיוון הצדדים בלבד. הקרניים של הגנו הכחול דומות יותר לתאו האפריקני מכיוון שהן צומחות לצדדים, אך אין להם "דמוי מגן" גדול ובולט כמו של הגנו השחור, ובסיס הקרן שלהם הרבה יותר קטן. לאחר העיגול העבה בבסיס, הקרן הופכת בהדרגה לדקה יותר - עד שלבסוף מסתיימת בשפיצים חדים מהרגיל; ישנם מקרים רבים בהם הקרן נשארת יחסית עבה לכל האורך - כשהשפיצים מעוגלים. כיון שבסיס הקרניים תופס את כל השטח של המצח, האוזניים של הגנו ממוקמות מתחת לקרניים ולא בצידיהם, ולכן יש לו דמיון מסוים לבקר - אם כי לא כעמיתו הכחול.
הקרניים כמעט נוגעות אחת בשנייה בבסיס, וככל שהקרן מתארכת הן מתרחקות. באופן כללי מלבד החריצים הבולטים שיש לעיתים בבסיס, הקרן נראית די חלקה למרות שיש בה חריצים ופגימות קטנטנות; אזור השפיץ יהיה חלק לגמרי. כאשר הקרניים צומחות לעגלים הן ישרות וחלקות לגמרי בצורת "V", והן מגיעות לגודלם הסטנדרטי לאחר 2.5 שנים. צבע הקרניים הוא צהבהב, אפרפר, אפור חלודה, וחום כהה עד שחרחר; השפיצים נוטים להיות כהים יותר - כחלחל בדרך כלל. אין זה נדיר לראות קרן עם צבעים אחידים לגמרי. הן לזכרים והן לנקבות יש קרניים, אך של הזכרים עבים וכהים יותר, וה"מגן" שלהם גדול ובולט יותר. אצל הגנו השחור הקרניים עלולות לעיתים לצמוח לא בגודל אחיד, והשפיצים מתעקמים לפעמים לכיוונים מנוגדים.

כסות ומראה חיצוני

הפרווה של הגנו השחור קצרה למדי בקיץ ומורכבת משערות זיפיות וצפופות - בייחוד בגב, בצוואר ובכתף; בחורף היא הופכת לסבוכה יותר, כשבאזור הראש השערות תמיד יהיו ארוכות יותר, ובחלק התחתון של הרגליים דלילות יחסית. צבע הפרווה נע בין חום מהגוני כהה עד שחרחר לחום שוקולד או בהיר, כשהרגליים הקדמיות ופלג הגוף האחורי נוטים לגוונים אדמדמים. במבט מרחוק גנואים אלה נראים כהים מאד - כמעט שחורים, וזהו מקור שמם. אין זה נדיר לראות פרטים עם צבע אחיד בכל הגוף, או עם צבע בהיר מאד מהרגיל כדוגמת חום אדמדמם.

גנו שחור במנוחה. שימו לב לריסים הארוכים.

שלא כמו עמיתו הכחול, לגנו השחור יש רעמה נוקשה וקצרה למדי מהראש ועד לכתף בלבד - מזכירה במקצת את זו של סוס פז'בלסקי, והיא מורכבת משערות ארוכות שסמורות תמיד ואינם גולשות לצידי הגב. הרעמה גדולה במיוחד באזור הכתף. כשני שלישים מצבע הרעמה הוא לבן קרמי, צהבהב או כתמתם, כשהשאר בצבע שחור; באזור הכתף הצבע השחור עלול להוות חצי מכלל הרעמה ואף למעלה מזה.
גם לגנו השחור זנב ארוך, שעיר ומברשתני הדומה לזנב הסוס, וצבעו בהתאם לצבע הרעמה: לבן קרמי, צהבהב או כתמתם - וזהו מקור שמו החלופי; עיקר הזנב שעליו גדלות השערות בצבע חום כהה כשאר הגוף. כמו כן יש לו מהסנטר ועד לגרון זקן קצר למדי ביחס לעמיתו, וצבעו שחור. מאפיין ייחודי לגנו זה, הוא רעמה גדולה ושחורה בתחתית החזה - שנעדרת אצל קרובו הכחול.

צבע הפנים הוא בעיקר שחור מבריק או חום שוקולד - כהה יותר מהצבע הכללי של הגוף. לנקבות וצעירים עלול להיות כתם אדמדם גדול במצח. ה"מסכה" שמאפיינת את הגנו הכחול נעדרת אצל מין זה. האף בדרך כלל בצבע זהה לפנים, ולעיתים אפרפר או קרמי. למרות שלמין זה אין סימוני פנים, ניתן לראות לפעמים פרט עם גבות חומות מעל העיניים בצורת "V" או שני חצאי פסים צהבהבים מעל ומתחת לעין - דמוי סריטה. מאידך יש לגנו השחור מאפיין ייחודי ביותר שאינו מצוי אצל אף פרסתן נוסף: במרכז חוטמו מזדקרת ציצת שערות זיפית גדולה ובולטת בצבע שחור, הנוטה מעט לקדימה ומשווה לו מראה מבחיל במיוחד. מלבד זאת יש לו גם ריסים בולטים וארוכים בצבע צהבהב סביב העיניים, ולעיתים גם סביב האף והפה. במבט מקרוב, השילוב של הדברים המוזרים האלה לא נותן לגנו השחור מראה סימפטי בלשון מעטה, וכאשר המתיישבים האירופאים למשל נתקלו בו לראשונה - הם כינו אותו כ"מפלצת". הצבע של אוזניו הוא חום בהיר, אדמדמם או שחרחר.

מבנה ומידות גוף

מבנה גופו של הגנו מזכיר סוס, אנטילופה ופר. כתפיו שרחבות וגבוהות במיוחד, והגבנון שמוסתר ברעמה גורמים לו להראות שרירי ומוצק. בהתאם לכך פלג גופו הקדמי גדול וכבד יותר מהפלג האחורי. למין זה יש שוקיים גדולים שבולטים וגבוהים משאר הפלג האחורי, וגובהם מתקרב לזה של הכתפיים. הצוואר שלו קצר ורחב, גופו ארוך וראשו גדול ומאורך; בדומה לשאר הבובאלים גם לגנו השחור יש חרטום ארוך ומקושת, אך הוא הרחב והקצר שבהם; זנבו ארוך ורחב בתחילתו, ורגליו ארוכות וחזקות. האוזניים קטנות וצרות למדי, והעיניים הזהובות בולטות מהפנים. האף של הגנו גדול ולו מבנה בצורת סהר או האות "C", בעוד שהשפתיים מרובעות ורחבות. הפרסות שלו גדולות ורחבות בצבע אפור. אין הבדלים משמעותיים כל כך בין הזכרים לנקבות בצבעי גוף, אך הראשונים גדולים, כבדים וכהים בצורה ניכרת וקרניהם גדולות וכבדות יותר.
מידות הגוף של הגנו השחור:
גובה כתף הזכר: 121-111 ס"מ.
גובה כתף הנקבה: 116-106 ס"מ.
אורך הראש והגוף (לשני המינים): 220-170 ס"מ.
אורך הזנב (לשני המינים): 100-80 ס"מ.
אורך הקרניים (לשני המינים): 78-45 ס"מ.
משקל הזכר: 193-147 ק"ג.
משקל הנקבה: 160-110 ק"ג.

גנו כחול

הגנו הכחול (Connochaetes taurinus), דומה יחסית לקרובו השחור ותפוצתם חופפת בחלקים גדולים מתחומי מחייתו של המין השחור. למרות זאת, בשל שוני בהעדפת בית גידול הרבייה ביניהם הייתה מתרחש בעבר לעיתים רחוקות, ורק כיום כשהם נמצאים באזורים מוגנים מוגבלים הרבייה ביניהם נפוצה יותר, ומאיימת על האוכלוסייה טהורת-הגזע של הגנו השחור. צאצאי כלאיים משניהם פוריים, אך יש להם לפעמים מומים בגוף. הגנו השחור קטן ונדיר יותר מעמיתו, וניתן להבדיל ביניהם בקלות על ידי שוני במאפיינים גופניים בולטים: לגנו הכחול יש פרווה בהירה למדי בצבע כחלחל אפרפר עד חום בהיר, ולגנו השחור בצבע חום כהה. קרני הגנו הכחול צומחות לכיוון הצדדים לעומת קדימה אצל הגנו השחור, ולכן הראשון דומה יותר לבקר מקרובו. לגנו הכחול יש "מסכה" שחורה ברורה על הפנים לעומת פניו השחורות דהויות של הגנו השחור. לגנו הכחול יש רעמה גדולה וארוכה מאוד, והשערות שבה גולשות לצדדי הבטן. לגנו הכחול הזנב והרעמה שבגב בצבע שחור, בניגוד חד לרעמתו וזנבו הלבנים-צהבהבים של הגנו השחור. לגנו הכחול זקן ארוך יותר, וצבעו משתנה בין שחור ללבן אצל תת-המינים. לגנו הכחול יש פסים שחורים על צדדי הצוואר והכתפיים. הגנו הכחול נפוץ לכל אורך אפריקה המרכזית והדרומית, החל מקניה וטנזניה וכלה במוזמביק ודרום אפריקה.

תפוצה ובית גידול

נוף ב"קארו הגדול", אחד מבתי-הגידול העיקריים של הגנו השחור.

הגנו השחור אנדמי למרכז אפריקה הדרומית. תפוצתו העיקרית היא בפרובינציות דרום אפריקה: מרבית המדינה החופשית והפרובינציה הצפון-מערבית, מערב ומרכז מפומלנגה, צפון ומערב קוואזולו-נאטאל, מזרח הכף הצפוני, וצפון הכף המזרחי. הוא נפוץ באופן טבעי גם במערב לסוטו, בעוד שבמערב סווזילנד לא ברור האם הוא הובאה לשם או שזו הייתה תפוצתו ההיסטורית. הגנו השחור הובאה על ידי האדם גם לפרובינציות נוספות בדרום אפריקה כדוגמת הכף המערבי וחאוטנג, וכן לחלקים גדולים בנמיביה.

בית הגידול של הגנו השחור אופייני לאקלים סובטרופי ואקלים ממוזג של אפריקה הדרומית: סוואנות-מישורים גבוהות ופתוחות עם צמחייה קצרה, חורשים דלילים, וגבעות ומישורי "היוואלד" ו"הקארו הגדול" הגדולים הידועים בצמחייה הייחודית שלהם. הוא מצוי גם על מורדות הרים שונים כדוגמת דראקנסברג בגובה של 1,350 עד 2,150 מטר מעל פני הים, וכן על שפת נהרות ואל, אורנג' ולימפופו. הטמפרטורות בתחומי מחייתו הם 10–30 מעלות לאורך השנה; כמות המשקעים הממוצעת היא 3,000-500 מילימטר לשנה. הגנו השחור אינו מצוי במקומות בהם כמות המשקעים נמוכה מזו, ולכן תפוצתו נעצרת בשולי מדבר קלהארי בצפון ובמזרח.

אקולוגיה

פעילות

זכר, נקבה ועגל בבית גידול אופייני.

הגנו השחור הוא בעל חיים יומי - ושיא פעילותו בשעות הבוקר המוקדמות ושעות אחר הצהריים; כשאר האנטילופות גם הוא נח בשעות החמות של היום, אך אין לו העדפה לאזורים מוצלים. בחלק מהאזורים דווח שבמזג אוויר קריר הם נוטים לשכב בשעות המנוחה, ובתנאים חמים יותר הם נחו בעמידה. כאשר טורף או אדם מתקרב אל הגנו במרחק של כמה מאות מטרים, הגנו נותן נחירות אזהרה, מקפץ ומניף את זנבו, ולעיתים פותח בריצה לטווח קצר, כשמידי פעם הוא עוצר ומביט לאחור וחוזר חלילה במקרה הצורך. כאשר הוא מאוים בטווח קרוב הוא עלול לפתוח בדהירה המגיעה למהירות של 80 ק"מ לשעה. הם מתקשרים ביניהם על ידי קולות ה"גא-נו" שנשמעות למרחק של 1,500 מטר, וכן על ידי פורמונים מבלוטות הריח בראש וברגליים, תנועות עם הראש, הצוואר והזנב, ומגע גופני ביניהם.
בעבר הטורפים של הגנו השחור כללו אריות, נמרים, ברדלסים, צבועים ותנינים, כשהאריות היו מתמקדים בעיקר בבוגרים, והצבועים בעגלים. כיום כיון שהגנו השחור מצוי בעיקר בחוות פרטיות, המפגש בינו לבין טורפיו נדיר למדי.

מערכת חברתית

עגל יונק מאימו.

הגנואים השחורים הם בעלי חיים חברותיים, כשהמבנה החברתי שלהם מתחלק לשלושה: עדרי נקבות עם עגלים צעירים ומתבגרים; עדרי רווקים, של זכרים מתבגרים ומבוגרים; וזכרים בוגרים טריטוריאליים. מספר הנקבות בכל עדר משתנה מ-14 עד 60 פרטים, אך הוא תלוי גם בצפיפות האוכלוסייה באזור והשפע של המזון הזמין. יש זיקה רבה בין הנקבות בעדר, כשחלק מהם קשורות ממש ולא נפרדות. עדרים גדולים של נקבות לעיתים קרובות מתחלקים בתוך עצמם לקבוצות קטנות יותר. בעוד שהעגלים הקטנים נשארים בקרבת האימהות, העגלים הגדולים יותר יוצרים קבוצות משלהם בתוך העדר. בעדרי הנקבות יש היררכיה חברתית ברורה, והנקבות ידועות כתוקפניות ואגרסיביות כלפי זרים שמנסים להצטרף. הזכרים המתבגרים מגורשים מהעדר על ידי אימותיהם לפני שעונת ההמלטה מתחילה. ההפרדה של העגל מאימו ומעדרו היא אחד הגורמים העיקריים לתמותת העגלים בגיל זה. בעוד שמספר עגלים כן מצליחים להישאר בעדר, הרוב מצטרפים לעדרי הרווקים שמגיעים למספר של 10–30 פרטים. המבנה של העדרים האלה די רופף, ובניגוד עדרי הנקבות, הם לא קשורים אחד לשני בצורה מיוחדת. הבדל נוסף בין האחרונים לבין עדרי הנקבות הוא התוקפנות הפחותה של הזכרים בינם לבין עצמם לעומת הנקבות. עדרי הרווקים נודדים באופן נרחב בחיפוש אחר בתי גידול זמינים, והם משמשים גם כמקלט לזכרים בוגרים שלא הצליחו עדיין לתפוס שטח.

גנו שחור בריצה.

זכרים בוגרים בדרך כלל מעל גיל ארבע שנים, תופסים לעצמם שטח שבו חולפים לעיתים קרובות עדרי נקבות. שטחים אלה נשמרים במשך כל השנה, כשהמרחק בין זכר טריטוריאלי למשנהו בדרך כלל 100–400 מטר; המרחק תלוי מאד באיכות של בית הגידול: בתנאים נוחים הם מסתפקים במרחקים קצרצרים של 9 מטר בלבד, אך יכולים להגיע למרחק של 1,600 מטר בבית גידול ירוד. לכל "פר" יש פיסת קרקע במרכז הטריטוריה שלו שבה הוא מטיל גללים באופן קבוע ומבצע בה פעולות של תצוגה דומיננטית; הטלת שתן, גירוד של הראש בעשבים ובאדמה, חפירה עם הקרניים וגלגולים על הקרקע. התצוגה משמשת כהפגנת כוח מול הזכרים האחרים שבאזור, ומזהירה אותם מלהתקרב לאזור. מפגש בין שני זכרים יריבים כרוך ב"טקס מפואר": השניים מתקרבים זה לזה בהורדת ראש בעמדה של רעייה, ולפעמים הם ממש רועים. הם מבצעים תנועות הפוכות בהתאמה, כשזכר אחד מטיל שתן והשני משחרר ריחות מהפורמונים, ולאחר מכן הם עשויים להחליף תפקידים. במהלך הטקס או לאחריו הם זורקים את ראשיהם קדימה כלפי היריב בניסיון לאיים עם הקרניים, מסתובבים סביבו בעיגול, או אפילו מתרחקים ממנו; גם טלטול הראש מצד לצד נחשב בדרך כלל כאיום. לאחר מכן מתחיל הקרב, שעשוי להיות בעוצמה נמוכה (דחיפה עם הקרניים בעמידה), או בעוצמה גבוהה (מתכופפים על הברכיים הקדמיות כשמצחם כמעט נוגע בקרקע, והם נוגחים בחוזקה או נועלים את הקרניים כדי להתיש את היריב). בהיעדר זכרים יריבים באזור, ה"פר" הדומיננטי עלול לתקוף באגרסיביות עגלים צעירים שיחלפו בשטחו.

תזונה

זוג בוגרים ועגל מתבגר בשמורת הציד קרוגרסדורפ, חאוטנג, דרום אפריקה.

הגנו השחור הוא בעל חיים צמחוני. תזונתו מבוססת בעיקר על עשבים קצרים, אך גם על עשבי תיבול ושיחים שונים במיוחד כאשר העשבים נדירים. למרות שהשיחים יכולים להוות עד 37% מהתזונה, העשבים בדרך כלל מרכיבים יותר מ-90%. כקרובו גם הגנו השחור תלוי מאד במקורות מים זמינים, אך הם יכולים להתקיים מספר ימים ללא מים. העדרים מלווים לעיתים קרובות בלהקות של אנפות הבקר, אשר מוציאות להם את החרקים, הזבובים והקרציות שחבויים בפרווה שלהם. הם גם רועים לצד דאמאליסק הצבי, דלגן, בובאל הכף, אימפלה, זברת הרים, ראם הצבי, איילנד מצוי, ואוכלי עשב נוספים. לפני הגעת האירופים לאזור, הגנואים נהגו לשוטט באופן נרחב על פני הסוואנות הדרום-אפריקניות, כנראה בהקשר להגעת הגשמים והזמינות של המזון. הם אמנם אף פעם לא עשו נדידות מרהיבות כדוגמת הנדידה של הגנו הכחול, אך הם חצו כל שנה בסתיו את האזור של הרי דראקנסברג לכיוון מזרחה, בחיפוש אחר שדות מרעה טובים. לאחר מכן הם חזרו באביב מערבה למישורי "היוואלד" ו"הקארו הגדול" כשהצמחייה שם הייתה בשפע. אוכלוסיות אחרות נדדו מצפון נהר ואל לדרומו כאשר הצמחייה הצפונית התיישנה והפכה לקשה לעיכול. כיום לא ניתן לראות זאת, כיון שמרבית הגנואים השחורים נמצאים במשקים פרטיים או באזורים מוגנים מוגדרים ומימלא התנועות שלהם מוגבלות. במחקר על הפעילות וההאכלה של מספר נקבות שחיו בבית גידול ללא צל, נמצא כי שעות ההאכלה שלהם היו בעיקר בלילה. משך זמן הפעילות בלילה השתנה בצורה קבועה לאורך השנה, מה שהוכיח שככל שהטמפרטורה עלתה האכילה בלילה הפכה לתכופה וארוכה יותר.

התאמה לסביבה

הגנו השחור יכול לשמור על טמפרטורת הגוף שלו למרות תנודות קיצוניות באקלים הסובטרופי. ההתנהגות שלו מפותחת ומותאמת כלפי קרינת שמש שעוזרת לו לשגשג באזורים חמים, ולעיתים קרובות גם בבתי גידול פתוחים ללא צל כלל. המספר של תאי דם אדומים גבוהים למדי בלידה וממשכים להתרבות עד גיל 2–3 חודשים; בניגוד לכך, מספר תאי הדם הלבנים נמוכים יחסית כבר בלידה ומתמעטים לאורך חייו של הגנו. המספר של הנויטרופילים גבוה בכל הגילאים. כמות המטוקריט והמוגלובין יורדת 20–30 ימים לאחר הלידה. הנוכחות המשמעותית בגוף של סיבי שריר-מהיר (fast-twitch fibers) הנותנים לשרירים יכולת לייצר כמות גדולה מאד של כוח, מסבירים את העובדה, שלמרות מבנה גופם הכבד הגנואים השחורים זריזים ומהירים מאוד, ויש להם עמידות גבוהה בפני עייפות.

רבייה ומחזור חיים

גנו שחור במבט מהצד.

עונת הרבייה מתחילה בסוף עונת הגשמים בין פברואר לאפריל. במהלכה כל זכר דומיננטי מקים לעצמו הרמון של נקבות ולא יאפשר לזכרים אחרים להתקרב אליהם. כיון שהוא כמעט ולא אוכל בתקופה זאת, הוא מאבד הרבה ממשקלו. הזכרים עלולים להרוג זכרים צעירים או חלשים.
ההריון נמשך 8.5-8 חודשים, לאחריהם נולד עגל אחד בלבד. לפני ההמלטה הנקבה אינה מתרחקת מהעדר, שוכבת וקמה שוב ושוב. ההמלטה עצמה מתרחשת בדרך כלל באזורים עם דשא קצר כאשר היא שוכבת, שלא כמו נקבת הגנו הכחול שממליטה בדרך כלל בעמידה. היא קמה מייד לאחר מכן - מה שגורם לקריעה של חבל הטבור, ומלקקת במרץ את העגל ואוכלת את השליה. בסביבות 80% מהנקבות ממליטות את העגלים שלהם בתוך תקופה של שבועיים עד שלושה לאחר תחילת עונת הגשמים (נובמבר עד דצמבר), שאז התנאים האקולוגים נוחים מאוד. המלטה מתואמת בהתאם לעונה דווחה גם בגני חיות אירופאים. העגל נולד בצבע אדמדם בהיר עם רגליים וזנב לבנבנים, ופנים שחרחרות; משקלו בעת הלידה הוא כ-11 קילוגרם. לאחר חודש יש לו כבר ארבע שיניים חותכות שצמחו באופן מלא, והקרניים שמסתכמות בשני שפיצים דמויי "V" מתחילים לצמוח לו על ראש. עד החודש השמיני לחייו הקרניים כבר מפותחות למדי. העגל מסוגל לעמוד ולרוץ זמן קצר לאחר לידה, דבר שחיוני בתקופה הראשונה לחייו כאשר סכנות אורבות לו בכל מקום. העגל נגמל ומתחיל ללחך דשא בגיל חודש, אך ממשיך לינוק 6–8 חודשים. הוא נשאר עם אימו עד ההמלטה הבאה. הנקבות מגיעות לבגרות בגיל שנה וחצי עד שנתיים וחצי, והזכרים לאחר שלוש שנים.

תוחלת החיים של הגנו השחור 16–20 שנה, ובשבי היא ככל הנראה גבוהה במעט.

איומים ושימור

איור של גנואים שחורים משנת 1894.

גנו שחור ואריה על סמל קוואזולו-נאטאל.

הגנו השחור מסווג על ידי IUCN במצב השימור ללא חשש (LC) כיון שהוא מצוי אך ורק באזורים מוגנים וחוות פרטיות, ומגמת האוכלוסייה בעלייה. בעבר הגנו השחור היה מצוי בעדרים עצומים בסוואנות וב"קארו", והוא היה האוכל עשב הנפוץ ביותר באפריקה הדרומית. לאחר הגעת האירופאים מספריו ירדו במהירות בגלל אובדן בית גידול וציד פרוע לספורט, בשר, עור, קרניים, והוא גם היה נחשב כבעל חיים מזיק. עד סוף המאה ה-19 הגנו השחור נעלם מלסוטו וסווזילנד, וגם בדרום אפריקה הגיע כמעט להכחדה מוחלטת כשמספר הפרטים הגיע ל-600 בלבד. למרבה המזל, הוא ניצל מגורל דומה של הקואגה או אנטילופת סוס כחולה, כשהאוכלוסיות האחרונות שנשארו בשתי חוות פרטיות במדינה החופשית החלו לגדול בהצלחה לאחר פעולות שימור והגנה של חקלאים ורשויות הטבע. הוא הוחזר מחדש לחלקים רבים מהטווח ההיסטורי שלו סווזילנד, לסוטו ודרום אפריקה, וגם הובאה לנמיביה לאזורים שבהם לא היה נפוץ כלל. כיון שהגנו השחור מוגבל כיום לאזורים מוגנים ופרטיים, לא צפוי לו כלל איומים של ציד או אובדן בית גידול. נכון לעכשיו האיום העיקרי עליו הוא מגע עם עדרי הגנו הכחול, שגורם להתרבות צאצאי כלאיים.

אומדן האוכלוסייה של הגנו השחור הוא כ-18,000 פרטים; 11,000 מהם בטווח ההיסטורי שלו בדרום אפריקה, לסוטו וסווזלנד, ו-7,000 בנמיביה. 80% מהאוכלוסייה נמצאת בחוות פרטיות, ו-20% באזורים מוגנים. הוא מתרבה בהצלחה גם בגני חיות רבים ברחבי העולם.