בריר
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז עזה |
| נפה | נפת עזה |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 44,220 דונם עות'מאני (1945) |
| גובה | 100 מטרים |
| סיבת נטישה | מבצע ברק |
| יישובים יורשים | ברור חיל, תלמים, זוהר, שדה דוד, חלץ |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 2,740 (1945) |
| קואורדינטות | 31°34′14″N 34°38′21″E / 31.57056°N 34.63917°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת מערב הנגב רגילה)   בריר | |
בֻּרָיִר (בערבית: برير) היה כפר ערבי בנפת עזה, 18 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר עזה. אוכלוסייתו בשנת 1945 הייתה בת 2,740 תושבים והוא נהרס במלחמת העצמאות. גובהו הממוצע היה 100 מטר.
ארכאולוגיה
בשנת 2013, במקביל לחפירות בתל חסי, נערך באתר הכפר סקר ארכאולוגי על ידי הרדין וו. ג'יימס, רייצ'ל הולוט, ובנג'מין אדם זיידל, מטעם אוניברסיטת מיסיסיפי.[1] בנוסף, על בסיס של קדרות פלישתית שנמצאה באתר הכפר ומתוארכת למאה ה-10 או ה-9 לפנה"ס, הארכאולוג ג'פרי בלייקלי מאוניברסיטת ווינסקונסין-מדיסון טוען שהיה במקור כפר פלישתי.[2]
היסטוריה
קדמה לבריר העיירה היהודית ברור חיל במאה ה-1 לספירה, שהוזכרה בתלמוד כמקום מגוריו של רבן יוחנן בן זכאי.[3][4][5]
במקורות ביזנטיים הוא נקרא בורירון (Buriron),[6] ונמצאה בו קרמיקה מהתקופה הביזנטית.[5]
ימי הביניים
שמו הנוכחי של הכפר מתוארך מהכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7.[7]
בחורבות הכפר התגלו כתובות פטימיות המתוארכות למאה ה-10.[7]
בתקופת השלטון הממלוכי הוא נבנה על הדרך הראשית מעזה לבית ג'יברין, מסתעף מדרך הים בבית חאנון. לבריר היה מקור עצמאי משלו למים, מה שהפך אותו למקום מנוחה מועדף למטיילים.[7]
התקופה העות'מאנית
בריר צורף לשטחי באימפריה העות'מאנית בשנת 1517, וברשומות המס של 1596 היה תחת הנהיה (אנ') של עזה, חלק מהסנג'ק של עזה. הייתה בו אוכלוסייה של 210 משקי בית;[8] אוכלוסייה מוערכת של 1,155.[6] כל תושבי הכפר היו מוסלמים. תושבי הכפר שילמו שיעור מס של 40% על מוצרים חקלאיים, כמו חיטה, שעורה, פירות, כוורות ועיזים; סה"כ 32,000 אקצ'ה. 5/24 חלקים מההכנסות עברו לוקף.
בשנת 1838 כתב אדוארד רובינסון כי בריר הוא "כפר פורח המהווה מעין נקודה מרכזית במישור... [הייתה בו] באר ציבורית גדולה, שבה גמלים שואבים מים באמצעות סאקיה, או גלגל מים עם צנצנות".[9] בנוסף, הוא ציין את בריר ככפר מוסלמי, שנמצא במחוז עזה.[10]
בשנת 1863 תואר בריר כ"כפר גדול ומשגשג בן 1,000 תושבים. כל בתיו היו עשויים בוץ, למעט זה של שייח' הכפר שביתו בנוי מאבן",[11] [12] וכן נכתב כי "סביב הבאר, שהיא רחבה ועמוקה, ישנם עשרה פירים עתיקים העשויים שיש לבן, ומשמשים ליצירת שוקת".[13]
ברשימת כפרים עות'מאנית רשמית משנת 1870 צוין שבבריר יש 167 בתים ואוכלוסייתו מונה 579 איש, כאשר ספרו רק את הגברים.[14][15] בשנת 1883 תיאר סקר ארץ ישראל המערבית את הכפר כגדול, עם גלגל מים ממזרח, בריכה מצפון וגן מדרום.[16]
בריר היה חשוב מבחינה אסטרטגית במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, וב-9 בנובמבר 1917 היה אחד המקומות הראשונים שנתפסו על ידי כוחות בעלות הברית מהאימפריה העות'מאנית במהלך קרב הנסיגה שלאחר קרב עזה השלישי, ובכך הוא ביסס את האחיזה הבריטית בעמדות השולטות בגישות ליפו וירושלים.[7]
המנדט הבריטי על ארץ ישראל
במהלך תקופת המנדט הבריטי התרחב הכפר מערבה, הוקם מסגד במרכזו יחד עם מרפאה וטחנת קמח. היו שני בתי ספר יסודיים - אחד לבנות ואחד לבנים - שנוסדו בשנת 1920. מים סופקו על ידי שלוש בארות בתוך הכפר ולקראת סוף המנדט תושבי הכפר קדחו בארות ארטיזיות. הכלכלה המקומית התעצמה בשנות הארבעים כאשר חברת הנפט העיראקית גילתה נפט בסביבת בריר וקדחה באר נפט. בנוסף לשוק של הכפר, נוסף שוק בכל יום רביעי, שמשך אליו תושבים אחרים ובדואים. חקלאות וגידול בעלי חיים העסיקו את מרבית התושבים, והגידולים העיקריים היו של הדרים, ענבים ותאנים.
לפי מפקד פלשתינה משנת 1922, שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הייתה בבריר אוכלוסייה של 1,591 תושבים, כולם מוסלמים.[17] לפי מפקד 1931 האוכלוסייה גדלה ל-1894 תושבים, כולם מוסלמים, שחיו ב-414 בתים.[18]
לפי סקר הכפרים של שנת 1945 הוערכה אוכלוסיית בריר בכ־2,740 תושבים, כולם מוסלמים, והיה לכפר שטח של 44,220 דונם, על פי סקר אדמות ואוכלוסיות רשמי. מתוכם 409 דונם היו מטעים ואדמות להשקה, 43,319 שימשו לגידול דגנים,[19] ואילו 130 דונם היו אדמה בנויה.[20]
מלחמת העצמאות
ב־29 בינואר 1948 כוחות היישוב היהודי נכנסו לכפר בחמישה משוריינים, אך נהדפו ללא נפגעים. ב־14 בפברואר שיירה יהודית החליפה אש עם המיליציה המקומית ונסוגה. תושבי הכפר בנו מחסום בכניסה אליו, אשר פורק על ידי כוחות בריטים למחרת.
לפי בני מוריס, ב-18–19 באפריל 1948, הוקם הקיבוץ ברור חיל על אדמה יהודית ליד הכפר.[21] לפי ההיסטוריון הפלסטיני וליד ח'אלדי, הקיבוץ הוקם על ידי וטרנים יהודים ממלחמת העולם השנייה על ראש גבעה במרחק של כקילומטר מבריר. לדבריו, הניו יורק טיימס דיווח כי "כאשר ערביי בריר התעוררו, הם מצאו את היהודים מקימים בתים מוכנים מראש ובונים חומת מגן ומגדל שמירה." תושבי הכפר פתחו באש עליהם, אך העבודה הושלמה עד הצהריים. מייסדי הקיבוץ היו בעיקר עולים יהודים ממצרים שהשתייכו לגרעין תנועת החלוץ.[22]
בני כפר בריר השתתפו באופן פעיל בלחימה. הם הקימו מחסומי דרכים בכביש המוביל לכפר למניעת המעבר בכביש שהוביל ליישובי הדרום.[23] במרץ 1948 חיבלו בני הכפר בכביש המוביל ליישובים בדרום בהוראת הוועד הערבי העליון ופערו תעלה עמוקה שאילצה את הנוסעים בכביש לעבור בכביש עוקף ליישוב בלווי צבאי.[24] המבצע הצבאי סתם גולל על איום התעבורה בכביש.[25] יחידות ההגנה כבשו את הכפר בריר לאחר שנתקלו בהתנגדות עזה.[26]
במהלך מבצע ברק שנערך בחודש מאי 1948,[27] כבש הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב של הפלמ"ח את בריר,[28] שנחשב ל"כפר מרצחים". לפי ההיסטוריון משה גבעתי, הורה דוד קרון לקטול כל גבר בגילאים 16–60 והלוחמים מילאו את הוראתו.[29] לדברי בני מוריס, הגדוד ככל הנראה חולל בכפר "מעשי זוועה" ו"הרג כמה עשרות תושבים".[28] באחת מהסריקות בבתי הכפר נמצאה גופת נערה כבת 16 שככל הנראה עונתה ולאחר מכן נרצחה.[30][31] שאר התושבים ברחו לעזה.[32] בעקבות כיבוש הכפר, נמלטו מערבה גם תושבי הכפרים חוליקאת וכוכבה, שמצפון לבריר,[32] ונתרוקן גם הכפר ג'וליס.[33]
לאחר הקמת המדינה
לאחר המלחמה נכלל האזור במדינת ישראל. בשנת 1950 הוקמו על אדמת הכפר בריר המושבים תלמים וחלץ. הכפר נזכר בדוח של מחלקת המודיעין מאפריל 1951 ובו דרישה להריסת הכפרים הנטושים לאורך ציר ג'וליס-סעד, בשל היותם "משמשים כמקומות חניה, לינה והסתתרות למסתננים". כפרים אלה נהרסו לאחר מכן.[34] מאוחר יותר הוקמו על אדמת הכפר גם המושבים שדה דוד (1955) וזוהר (1956).
בשנת 1992 תואר אתר הכפר הערבי: "קקטוסים מפוזרים וכן כמה עצי לוטוס ושקמה צומחים באתר. אפשר לראות שרידים של בתים, כולל חלק מט ליפול של קיר מלט, בין כמה עצי אקליפטוס בכניסה לבית אחד. כמה מרחובות הכפר עדיין נראים. האדמות סביב האתר מעובדות."[35]
במחנה הפליטים שבורה שברפיח קיימת שכונה בשם "שכונת בריר" הקרויה על שם הכפר, ובה מתגוררים פליטים מהכפר וצאצאיהם.[36]
קישורים חיצוניים
- ברוכים הבאים לבריר באתר Palestine Remembered
- סקר ארץ ישראל המערבית, מפה 20: רשות העתיקות, פקידות ויקימדיה
- בריר, מהמרכז התרבותי חליל סכאכיני
- ראיון עם לוחמי הפלמ"ח שמואל ובת שבע גרוספלד. שמואל השתתף בכיבוש בריר
- עדותו של לוחם הפלמ"ח אמנון נוימן, בה הוא מספר בין היתר על בריר
הערות שוליים
- ^ רשות העתיקות, Excavators and Excavations Permit for Year 2013, Survey Permit # S-429
- ^ "Madison archeologist relocates border between Judah, Philistines". אורכב מ-המקור ב-2014-02-22. נבדק ב-2014-02-12.
- ^ Neubauer, 1868, pp. 68-69
- ^ Tsafrir et al, 1994, p. 93
- ^ 5.0 5.1 Dauphin, 1998, p. 881
- ^ 6.0 6.1 Khalidi, 1992, p. 91
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Sharon, 2004, p. XLVI ff
- ^ Hütteroth and Abdulfattah, 1977, p. 144
- ^ Robinson and Smith, 1842, II, p. 370 Cited in Khalidi, 1992, p. 92 (Note: typing-error in Khalidi; he writes p.35)
- ^ Robinson and Smith, 1841, vol 3, Appendix 2, p. 118
- ^ Guérin, 1869, p. 293
- ^ Sharon, 2004, p. XLVIII
- ^ Guérin, 1869, p. 293; as translated in Conder and Kitchener, 1883, SWP III, p. 274
- ^ Socin, 1879, p. 149
- ^ Hartmann, 1883, p. 133 also noted 167 houses
- ^ Conder and Kitchener, 1883, SWP III, p. 259. Cited in Khalidi, 1992, p. 92
- ^ Barron, 1923, Table V, Sub-district of Gaza, p. 8
- ^ Mills, 1932, p. 3
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics. Village Statistics, April, 1945. Quoted in Hadawi, 1970, p. 86
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics. Village Statistics, April, 1945. Quoted in Hadawi, 1970, p. 136
- ^ בני מוריס, 1948, עמ' 335.
- ^ "Bror Hail, Negev Information Center". אורכב מ-המקור ב-2014-02-22. נבדק ב-2014-02-10.
- ^ יהודי נהרג בדרך מניר-עם, הצופה, 16 בפברואר 1948
- ^ כפר ברייר הרס כביש בדרך לדרום, הבוקר, 19 במרץ 1948
- ^ נכבש הכפר ברייר בנגב, על המשמר, 14 במאי 1948
- ^ נכבש כפר בריר בנגב, הארץ, 14 במאי 1948
- ^ על פי ספרו של בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 178, הכפר נכבש "ב-12 וב-13 במאי", ואילו על פי ספרו 1948, עמ' 185, הכפר נכבש "שעות ספורות לפני פלישת הצבא המצרי".
- ^ 28.0 28.1 בני מוריס, 1948, עמ' 185.
- ^ משה גבעתי, בדרך המדבר והאש: תולדות גדוד 9, עמ' 46
- ^ משה גבעתי, בדרך המדבר והאש: תולדות גדוד 9, עמ' 47
- ^ Morris, 2004, p. 258, note 777 p. 306:"Giv‘ati, Desert and Fire, 45–47; and Rami Rosen, ‘Col. G. Speaks Out’, Haaretz, 16 September 1994. Moshe Giv‘ati described a battle followed by a massacre. Rosen interviewed a number of elderly Haganah participants. All resisted the word ‘massacre’ (tevakh) but admitted to ‘killings’ (hereg). Or as Simha Shiloni, one of them, put it: ‘I don’t think one can call what happened there a “massacre” . . . But in effect what happened was a liquidation [hisul] of some of the adult males captured with arms."
- ^ 32.0 32.1 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, עמ' 178.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 179.
- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, עמ' 118; עמ' 506, הערה 25.
- ^ All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Walid Khalidi, 1992, Washington D.C., Institute for Palestine Studies, ISBN:0-88728-224-5, עמוד 92
- ^ עמירה הס, זכרונות משכונה מחוקה ברפיח
30571465בריר