בנדיקוט זהוב

בנדיקוט זהוב
בנדיקוט זהוב בנדיקוט זהוב
מיון מדעי
תחום תפוצה
תפוצה היסטורית   תפוצה נוכחית

בנדיקוט זהוב (שם מדעי: Isoodon auratus), הוא מין בנדיקוט קטן בסוג בנדיקוט קצר-חוטם שחי בצפון אוסטרליה. הוא תואר מדעית בשנת 1887 על ידי הזואולוג האוסטרלי אדוארד פירסון רמזי ולו 3 תת-מינים. הבנדיקוט הזהוב הוא המין הקטן והנדיר בסוגו.

טקסונומיה

הבנדיקוט הזהוב שייך לסוג בנדיקוט קצר-חוטם במשפחת הבנדיקוטיים לצד המינים בנדיקוט חום דרומי ובנדיקוט חום צפוני. מבחינה גנטית, הוא קשור בעיקר למין הדרומי, ומחקר DNA מיטוכונדריאלי מצביע על כך שהשניים עשויים לייצג מין אחד. עם זאת, סיווג זה אינו מקובל על ידי ארגונים בינלאומיים.

הבנדיקוט הזהוב מחולק ל-3 תת-מינים התופסים אזורים גאוגרפיים נפרדים:

• I. a. arnhemensis - קימברלי.
• I. a. auratus - קצה ארץ ארנהם.
• I. a. barrowensis - האי בארו .

תיאור

הבנדיקוט הזהוב הוא המין הקטן ביותר בסוגו, ודומה במבט שטחי לחולדה בשל גודלו הקטן, תנוחתו השפופה וזנבו הארוך יחסית. מבנה גופו קומפקטי ועגלגל, ראשו חרוטי וחוטמו קצר ומחודד. אוזניו קצרות ועגולות, עיניו ואפו קטנטנים וכהים וזנבו ארוך ודליל בשיער. הגפיים האחוריות גדולות ושריריות לעומת הגפיים הקדמיות. בכל רגל קדמית, יש טפרים שטוחים וחדים שמשמשים לחפירת חורים באדמה. ברגל האחורית יש טופר אחד גדול, אחד בינוני ושניים זעירים שיוצאים מתוך אצבע סינדקטילית ומשמשים לסירוק.

אורך ראשו וגופו של הבנדיקוט הזהוב 19–29 סנטימטרים, אורך זנבו 8–12 סנטימטרים ומשקלו נע בין 300 ל-670 גרם (תלוי בתת-המין). הזכרים גדולים וכבדים משמעותית מן הנקבות. הכיס של הנקבה מכיל 8 פטמות ונפתח אחורנית.

הפרווה של הבנדיקוט הזהוב קצרה וצפופה ומורכבת משיער נוקשה ומבריק. צבעו הכללי של הבנדיקוט חום-זהוב או חום צהבהב שהעניק לו את שמו, והוא שזור בשיער שחור או אדמוני בצלעות, בגב, במצח ובפלג הגוף האחורי. צדדי הגוף והפנים נוטים לצבע חלודה דהוי, הלחיים כתמתמות או צהבהבות והסנטר לבנבן. הבטן, המפשעה, החזה וכפות הרגליים בצבע לבן שמנת או צהבהב קרמי חיוור. הזנב בצבע כתמתם, חום כהה או שחרחר.

תפוצה וסביבת מחיה

הבנדיקוט הזהוב אנדמי לאוסטרליה; טווח התפוצה ההיסטורי שלו השתרע על מרבית צפון ומרכז אוסטרליה, וכלל את מרבית הטריטוריה הצפונית ואוסטרליה המערבית, ואפילו אזורים קטנים בגבולות ניו סאות' ויילס ואוסטרליה הדרומית. עד אמצע המאה ה-20, המין נעלם לחלוטין ממרכז היבשת, ושרד רק באזורים קטנים ברכס הארטיזאני ומישור מיטשל בקימברלי ואולי גם בקצה ארץ ארנהם; עיקר האוכלוסייה של המין נמצאת באיים הבאים לחופי היבשת: האי בארו, האי התיכון, איי ווסל, והאיים אוגסטוס, סטור, לקלן, איינס, הרמיט, ומרצ'ינבר. לחלק מהאיים הוא הובא על ידי האדם.

בית הגידול של הבנדיקוט הזהוב מגוון למדי וכולל סוואנה יבשה עם פסיפס של שיטה, אקליפטוס וכדורי ספיניפיקס, בתה חופית מנוקדת בשיחים וסבך גפניים, יער גשם טרופי, גבעות סלע ואבן חול, ערבת עשב מישורית, ובעבר גם בתי גידול צחיחים למחצה ואפילו מדבריות (מדבר גיבסון, מדבר החול הגדול, מדבר ויקטוריה הגדול ומדבר טאנאמי).

אקולוגיה

התנהגות ופעילות

נוף אופייני לבית גידולו של הבנדיקוט הזהוב.

הבנדיקוט הזהוב הוא יונק פעיל לילה שמבלה את שעות החשיכה בחפירת בורות חרוטיים באדמה במטרה לחשוף חסרי חוליות ושורשים; הוא מסתייע בחושיו המחודדים שלו כדי לגלות מקורות מזון תוך כדי חפירה (באמצעות ראיה, שמיעה או הרחה) ולנווט לעברם. במהלך היום, הבנדיקוט ישן בתוך קן עשוי מקלות, עלים ועשב שבנה לעצמו בתוך צמחייה צפופה, גזע חלול, מחילה או נקיק סלע, והוא עשוי להתחפר באדמה במהלך הלילה עם הטמפרטורה צונחת כדי לשמור על חום גופו.

הבנדיקוט הזהוב חי בבדידות רוב הזמן למעט עונת הרבייה. הוא יונק טריטוריאלי מאוד שתופס לעצמו שטח מחיה קבוע עד גודל 0.35 קילומטרים רבועים לזכר ו-0.12 קילומטרים רבועים לנקבה. הטריטוריה מתרחבת בעונה היבשה עקב הנדירות במקורות מזון, ומצטמקת חזרה בעונה הגשומה סביב אזורי הקינון בשל השפע במזון. טריטוריות הבנדיקוטים עשויות לחפוף זו לזו בשוליים, והם משתדלים להימנע מלפלוש לשטחו של בנדיקוט מאותו הזוויג.

תזונה ויחסי גומלין

הבנדיקוט הזהוב הוא יונק אוכל-כל; התזונה שלו מורכבת בעיקר מחרקים דוגמת טרמיטים, נמליים, חיפושיות, זחלים ופרוקי רגליים אחרים, לצד ביצי זוחלים קטנים, זרעים, שורשים ופקעות. בדומה לבילבי הענק ולקרוביו הנכחדים בילבי זוטר ובנדיקוט מדברי, לבנדיקוט הזהוב מספר התאמות גופניות לחיים בסביבה מדברית. יש לו קצב חילוף חומרים נמוך שגורם לגוף לייצר פחות חום, מנגנון נשיפה יעיל שמקטין את אידוי הנוזלים, ויכולת לאפשר לטמפרטורת הגוף שלו לצנוח בהתאם לטמפרטורת הסביבה. בנוסף, הבנדיקוט אינו זקוק למים, ומקבל את מרבית הלחות הנדרשת מהשורשים. מכלול התכונות הללו מסייעות לו לשרוד בסביבה המדברית הצחיחה במרכז אוסטרליה.

טורפיו העיקריים של הבנדיקוט הזהוב, הם המינים הפולשים שהובאו על ידי האדם: שועל אדום וחתול הבית; הוא ניצוד גם לעיתים על ידי דורסי לילה, דינגו, נמיית כיס צפונית, כוח זנב-קוץ ופיתון, ובאופן חריג גם על ידי פוסום הסלע ופוסום זנב-קשקש. על מנת להימנע מטריפה, הבנדיקוט מסתייע בחושיו החדים כדי לאתר סכנה מבעוד מועד, ונמלט למחסה בסבך במקרה הצורך. הבנדיקוט הזהוב מתפקד כמווסת טבעי של אוכלוסיות החרקים, ומסייע גם להפצת זרעים דרך צואתו.

רבייה ומחזור חיים

הבנדיקוט הזהוב מתרבה לאורך השנה. הזכר והנקבה נפגשים לפרק זמן קצר לצורך רבייה, ולאחר מכן הזכר עוזב ואינו משתתף בגידול הצאצאים. ההיריון נמשך כשבועיים, ולאחריו הבנדיקוטית ממליטה 2–4 גורים. הגורים מבלים ביניקה 8 שבועות ולאחר מכן נגמלים. עם תום הגמילה, הבנדיקוטית יכולה להיכנס שוב להיריון. הגורים מגיעים לבגרות בסביבות גיל 3 חודשים. תוחלת החיים של הבנדיקוט הזהוב קצרה יחסית ונעה בין שנתיים לשלוש. הבנדיקוטים מתרבים ככל האפשר במהלך חייהם הקצרים, בפרט בעונה הגשומה שבה יש שפע במזון.

מצב שימור

פוחלץ של בנדיקוט זהוב.

בעבר, טווח התפוצה של הבנדיקוט הזהוב השתרע על חלקים גדולים מהיבשת, אולם האוכלוסייה חוותה ירידה דרסטית כתוצאה מהתפשטות חתול הבית והשועל האדום לצפון ומרכז היבשת, עד כדי כך שבשנת 2000 סברו שהוא נכחד ביבשת. שרידי האוכלוסיות ביבשת מאוימים כיום מצד טריפה על ידי חתולים, תחרות עם ארנבונים וארנבות על מקורות מזון ושינויים במשטרי אש שמובילים לצמצום כיסי הסבך שבהם המין מוצא מפלט מפני טורפיו. על האיים, הבנדיקוט סבל בעבר מטריפה על ידי כלבים משוטטים ותחרות על מקורות מזון עם החולדה השחורה, אולם אלה הושמדו מהאיים על ידי רשויות השימור האוסטרליות בין 1993 ל-2005, וכיום האוכלוסיות באיים משגשגות עקב היותם נקיים ממינים פולשים.

הבנדיקוט הזהוב מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU), בשל טווח התפוצה המצומצם שלו שמוערך בכ-196 קילומטרים רבועים, אוכלוסייה מקוטעת, וירידה מתמשכת בבית גידול מתאים ובמספר הבנדיקוטים הבוגרים.

תוכנית ההתאוששות לבנדיקוט הזהוב וחולדת עץ זהובת-גב (Mesembriomys macrurus) הוקמה בשנת 2003, והתמקדה במעקב אחר מגמת האוכלוסייה, הכנסה של בנדיקוטים לאיי שימור שנוקו ממינים פולשים, שיתוף פעולה בין סוכנויות ממשלתיות שונות ובעלי קרקעות אבורג'ינים לצורך הקמת אזורי שימור ביבשת, חיפוש אוכלוסיות לא-ידועות של בנדיקוט, העלאת המודעות למצב המין, שילוב הקהילות המקומיות בניטור אחר מינים פולשים, ופיקוח הדוק על כניסה לאיים במטרה למנוע הכנסה פיראטית של חולדות, חתולים וכלבים. הפעולות הללו תרמו לשיפור במצב המין, ובפרט ההכנסה לאיי שימור. הפעולות ברכס הארטיזאני ביבשת מבוצעות על ידי הארגון לשמירת חיות הבר האוסטרליות, ובשאר היבשת והאיים על ידי המחלקה לשימור איכות הסביבה או תושבים אבוריג'ינים מקומיים. רשויות השימור מפקחות גם על פעילות קידוחי הנפט והגז סביב האיים והשפעתם על הסביבה.

האוכלוסייה העולמית מוערכת בכ-30,000 בנדיקוטים, מתוכם 20,000 באי בארו, 1,400 באי מרצ'ינבר, 1,000 באי התיכון, והיתר בשאר האיים וביבשת.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בנדיקוט זהוב בוויקישיתוף

• ‏תמונות של בנדיקוט זהוב בפליקר.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29323312בנדיקוט זהוב