בן-ציון ישראלי
בן ציון ישראלי (20 בפברואר 1887 - 30 ביולי 1954) היה איש העלייה השנייה, מחלוצי החקלאות וההתיישבות בארץ ישראל, ממקימי קבוצת כנרת, פעיל בהגנה ומקים פלוגת חי"ש בעמק הירדן. היה ראש וראשון למחדשי ענף התמר בארץ ישראל.
תולדות חייו
ישראלי נולד בשם בנציון צ'רנומורסקי (טשרנומורסקי) בעיירה גלוכוב שבאוקראינה למשפחה יהודית מסורתית. אביו היה שוחט ודיין. עד גיל 15 למד בתלמוד תורה. בשנת 1906, לאחר פרעות קישינב, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו ל"ישראלי".
ישראלי עבד בפתח תקווה עם א"ד גורדון, שם פגש בשני רעיו, נח נפתולסקי ומאיר רוטברג. יחד עברו לרחובות, שם עברו בעבודות מזדמנות בפרדסים וסעדו ב"מטבח הפועלים" של פייגע זלצר. בן ציון נשא את חיה (1890-1979), בתה של פייגע לאשה.
ישראלי נסע לרוסיה, ובעת שהותו שם גויס לצבא וערק ממנו. ב-1909 שב ישראלי לארץ והנהיג קבוצה בת 13 פועלים ובראשה שני חבריו, נפתולסקי ורוטברג (יחדיו נקראו "חבורת יחד" או "שלישיית יחד"), לעלייה להתיישבות בחוות כנרת. יחד עמם עלו גם חיה, אשתו של ישראלי ורחל המשוררת.
הקבוצה עבדה בחוות כנרת, וה"שלישייה" התגוררה בבית המוטור. יחד עמם גר מנחם שמואלביץ (ממש"י) עד מותו ב-1911. לאחר סכסוך עם מנהל הפעילות החקלאית במקום, האגרונום משה ברמן, עזבו את כנרת ופנו לסג'רה ומסחה, לאחר מכן עברו בתחילת שנת 1913 לכפר אוריה ושהו שם עד תחילת נובמבר 1913 לבסוף חלק מחברי הקבוצה בהנהגתו של רוטברג התיישבו בקלנדיה (עטרות), ליד ירושלים. ישראלי ואחדים מהקבוצה ביניהם יוסף זלצמן, עלו לכנרת ביום 2 בנובמבר 1913 (ב' בחשוון תרע"ד) וייסדו את קבוצת כנרת.
בשנות ה-30 הנהיג ישראלי שיטות מודרניות של חקלאות אינטנסיבית ברפת ובמטעי בננות ותמרים.
ערב מלחמת העולם השנייה יזם הקמת פלוגת חי"ש בעמק הירדן ופיקד עליה. ב-1941 חש שאין די בכך והתנדב לצבא הבריטי והוא בן 54 שנים.
עם שובו לארץ הקים את אוהלו, בית הארחה ומכללה להנצחת ברל כצנלסון.
לאחר קום המדינה היה ישראלי מגיב נודע וחד לכל תופעות החברה והמדינה במאמריו בעיתון דבר. בנוסף כתב את ההיסטוריה של קבוצת כנרת ושל ההתיישבות והחקלאות בעמק הירדן.
ישראלי נספה באסון מעגן, בעת טקס לגילוי אנדרטה שהוקמה לזכרו של פרץ גולדשטיין, מצנחני היישוב שצנחו מעבר לקווי האויב הנאצי במלחמת העולם השנייה. נקבר בבית הקברות כנרת ועל מצבת קברו חקוק דקל. על שמו רחובות בחיפה, גבעתיים, חולון ובת ים.
אשתו, חיה, המשיכה לחיות בכנרת שנים רבות עם צאצאיה המכונים בכנרת "שבט הישראלים".
פרשת התמרים
כבר ב-1924 הביאה משלחת של מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בראשות יוסף ויץ חוטרי תמרים ממצרים לנטיעה במשקי עין חרוד, דגניה א', נהלל וכנרת [א]. רוב הנטיעות לא עלו יפה. ב-1933 יצא ישראלי לבדו לעיראק על מנת להביא חוטרים, בשליחות המשרד הארצישראלי בהנהלת ארתור רופין, שתיקצב את המסע ב-17 לירות. מדובר היה במבצע מסוכן וסודי כיוון שהמדינות שמרו על התמרים, שתוצרתם היוותה מרכיב חשוב בכלכלה המקומית, כעל אוצר לאומי.
החוטרים ננטעו ב"גן רחל" בכנרת [ב]. הגן שימש כמשתלה ל"אמהות", חוטרי תמרים, שהופצו בהתיישבות לאורך נהר הירדן עד סדום. על הצד המדעי של פיתוח ענף התמר הופקד ידידו של ישראלי, חתן פרס ישראל לחקלאות, שמואל סטולר. עוד שבע פעמים נסע בן ציון לעיראק, אל עריש, הדלתה של הנילוס ופרס על מנת להביא חוטרי תמרים לשתילה, תוך סיכון עצמי. נסיעתו האחרונה לפרס הייתה בשנת 1953, שנה לפני מותו.
תוך כדי מסעותיו בארצות המזרח נפגש עם קהילות יהודים. ולעיתים היה הראשון שהביא להם את בשורת התקומה היהודית הציונית בארץ ישראל. כך למשל קיים מכתב של הרב יוסף פתחי סחייק מבגדד המביע את התפעלותו לאחר הפגישה עם החלוץ מארץ ישראל. בשנת 1934 הקדיש מסע שלם לפגישה עם קהילות יהודיות בעיראק וכורדיסטן והגיע למוסול ולכירכוכ. עם חזרתו ארצה תבע את העלאת יהודי כורדיסטן ועיראק. במסעות אחרים ביקר את אנוסי משהד באיראן, שראו בו משיח.
ב-1938 סברו ראשי היישוב שלענף התמרים אין כל תוחלת כלכלית. הם התנגדו גם לפעולה לא חוקית של ייבוא חוטרים ממדינות שסירבו להעברתם באופן חוקי, כדי לא לסכן את השליחים או את הקהילות היהודיות במדינות אלה. ישראלי נותר בודד כמעט בדעתו לשמר ולפתח את הענף. יחד עם איש תנובה מנהלל, יהודה גרינקר [1], הבריחו 7,000 חוטרים מאל עריש שלחוף הים התיכון, בחצי האי סיני-מצרים.
ב-1953, נסע ישראלי יחד עם איש נהלל, יאני אבידוב, לפרס במטרה להביא 30,000 חוטרים עבור ההתיישבות בערבה לפי בקשת שר הקיצוב דב יוסף. השניים הגיעו עד פקיסטן אך נאלצו לחזור בשל החום הכבד. לאחר מותו של ישראלי המשיך אבידוב את המפעל. בשנות ה-60 נוסדה ליד אילות חוות איקלום דקלים בשם "נאות בנציון" לזכרו. במטע, השייך לקיבוץ אילות, יש אנדרטה לזכרו.
הנצחה
בקבוצת כנרת הוקם בשנת 1967 בנין ציבורי גדול הנקרא "בית בנציון". ”מגילת אבן-הפינה לבית בנציון, קבוצת כנרת, היום יום ששי י"ד בחשון תשכ"ד שנת חמשת אלפים שבע מאות עשרים וארבע ליצירה, השנה השש-עשרה למלחמת השחרור ולקימום מדינת ישראל, השנה החמשים ושש להתחדשות הישוב העברי במקומנו כנרת, שנת החמישים לקיום הקבוצה בה.יום זה זכינו בו להניח את אבן הפינה לבנין בית-עם אשר יקרא בית בנציון ירכז ויכנס תרבות והוי של בית-כנרת. יעמוד בית זה איתן יגביר הרעות, השמחה, הדעה והתעלות האדם, אמן אמן, הקבוצה”[2]
מקורות והסברים
לקריאה נוספת
- בן-ציון [ישראלי], מועצת הסתדרות הפועלים החקלאית, קונטרס, י"ד, י"ג תשרי תר"פ, עמ' 29.
- בנציון ישראלי, בנציון: כתבים ודברים, הוצאת עם עובד, תשט"ז
- כנרת אלבום לציון יובלה של הקבוצה הוצאת קבוצת כנרת 1964.
- מוקי צור, אהרן ישראלי, על שפת אגם סואן, בנציון וחיה ישראלי, עם עובד, תשמ"ה 1985
- יאני אבידוב, עלילות עיראק, ספריה לעם - הוצאת עם עובד, תל אביב 1959
- שמואל סטולר, מסעות בן ציון ישראלי, הוצאת ספרית השדה, תשי"ט
- שמואל סטולר, שיבת התמר לארץ ישראל: מסעות בנציון בעיראק, איראן ומצרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ז
קישורים חיצוניים
- בן ציון ישראלי בדף "יזכור" של קבוצת כנרת
- בן ציון ישראלי בבית אלון
- חיה ישראלי בבית אלון
- הערך "דקל" באנציקלופדיה "דעת" ובו פרשת תמרי עמק הירדן
- nrg מעריב, הכינרת מטפטפת בצילום לתל אביב, באתר nrg, 14 במאי 2009
- אוסף התמונות של ישראלי מקבוצת כנרת
- בן-ציון ישראלי, דבר, 1 באוגוסט 1954
- חיה ישראלי באתר פוליטיקלי קוראת.
ביאורים
הערות שוליים
24707025בן-ציון ישראלי