בית גולדמינץ
בית גולדמינץ הוא מבנה בנתניה, המשמש את בית הספר לפיתוח מנהיגות של צה"ל וכמתקן נופש של האגודה למען החייל.
היסטוריה
בשנות ה-50 קידם ראש עיריית נתניה, עובד בן עמי, את עלייתם של יהלומנים יהודים מבלגיה ואת התיישבותם בעיר. אחר מהם, רומי גולדמינץ, תושב אנטוורפן שתרם מהונו לטובת עליית הנוער וניצולי השואה, החליט לפתוח בעיר מוזיאון לאמנות. לשם כך הוקם בניין מפואר, שתכנן האדריכל היינץ פנחל, בהשקעה של 650 אלף לירות (למעלה מ-8 מיליון שקלים חדשים בערכי 2012).
פנחל תכנן בניין מלבני שאורכו 100 מטרים, רוחבו 20 מטרים וגובהו 10 מטרים. במרכז הבניין אולם בעל חלונות גדולים. במרכז האולם בריכה, שנועדה להצבת פסלים. הקירות הפנימיים צופו בשיש ובחרסינה שהובאה מבלגיה. כן הוקם במבנה אודיטוריום ובו 350 מקומות, ומרפסת גדולה המשקיפה על חוף הים. מיקומו של הבניין, באזור חוף ארגמן שבדרום העיר, נבחר על ידי העירייה, במטרה לתרום לפיתוחו של האזור, ולאחר שהמיקום הראשוני שנבחר לו, בסמוך לקריית צאנז שהחלה להיבנות, נדחה בשל בשאיפה להימנע מהקמת מרכז תרבות חילוני בסמוך לשכונה חרדית. באפריל 1959 נחנך המוזיאון, בטקס במעמד אליזבת מלכת בלגיה (רעייתו של אלברט הראשון), ראש ממשלת ישראל לשעבר משה שרת, ראש ממשלת בלגיה לשעבר קאמיל הויסמנס וראש עיריית אנטוורפן.
העיתון דבר מנה את המוזיאון החדש בשורה אחת עם מוזיאון הארץ וביתן הלנה רובינשטיין, שנחנכו אף הם בשנות ה-50, וכך תואר:
...מורגשת השאיפה להתאים את הבניין לנוף, ולהשרישו בסביבתו הטבעית. מנקודת מבט זו הרי זכה המוזיאון החדש לפי תוכנית הארדיכל פניכל. הוא הוקם על גבעה ליד הים בדרום העיר, ונראה כהיכל-אמנות נאה והדור. פסיפס בצבע כחול-ימי מקשט את חזית הבניין המארך. כמו בבניינים האופייניים לארדיכלות המודרנית (כגון ארמון האומות המאוחדות בניו יורק ורוב ביתני התערוכה העולמית בבריסל) השתמשו אף כאן בשפע של זכוכית המשווה לפנים הבניין ולמראהו החיצוני אווירת רחבוּת, קלילות ואווריריות. האור חודר בנקל לבניין ומשתקף בשטחים העשויים חומרים שונים - שיש, פסיפס-זכוכית, טיח, מתכת צבועה. המבנה עושה רושם של מבנה קליל ואלגנטי ועם זאת חזק ויציב[1].
במוזיאון הוצבו, בין היתר, יצירות של האמנים יצחק דנציגר, יעקב וכסלר, יוסף זריצקי, רודי להמן, צבי מאירוביץ, אברהם נתון, משה מוקדי, אביגדור סטימצקי, אבשלום עוקשי, דב פייגין, יחזקאל שטרייכמן ויחיאל שמי. כן הוצבו בו פרוטומות של דוד בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי, ג'ון פיצג'רלד קנדי, עזריאל קרליבך, ואחרים.
חרף ההשקעה האדירה, לא משך אליו המוזיאון מבקרים, והוא נותר שומם. בין הסיבות לכך - ריחוקו ממרכז העיר, היעדר קהילת אמנים בעיר, ומחסור במשאבים שמנע הבאת תערוכות מבחוץ. ב-1963 נפטר גולדמינץ, ובהתאם לצוואתו, הועברה הבעלות בבניין למדינה. האפוטרופוס הכללי בחן מספר אפשרויות, בהן הקמת ישיבה ובית ספר לניהול, אך מנהלי עזבונו של גולדמינץ בבלגיה פסלו אפשרויות אלה[2]. בסופו של דבר הוסכם על העברת הבניין לרשות האגודה למען החייל. כחלק ממימוש הצוואה, הועברו לאגודה 240 אלף לירות נוספות מעזבונו של גולדמינץ, ונחתם הסכם בו נאמר כי "לא ישונה האגף המרכזי של המוזיאון ותקוים בו גם בעתיד תצוגה מתמדת של ציור והוא יהיה מופרד משאר האגפים ופתוח לציבור".
על אף ההסכם, נערכו בבניין שינויים שונים לאורך השנים, כדי להתאימו ליעודו החדש, מתקן נופש של האגודה למען החייל. בין היתר, נאטמו החלונות גדולים שלו, החלל המרכזי פוצל לשתי קומות, הבריכה הוסרה מהמבנה ובמקומה הוקם חדר אוכל, חזית הבניין חופתה בקרמיקה בצבע בז', וסביב המבנה הוקמו מבני מגורים, כיתות לימוד ובריכת שחייה. יצירות האמנות שהיו בבניין הוחזרו לבעליהם, והמתחם אינו פתוח לציבור הרחב.
במהלך השנים שימש המתחם לא רק כמתקן נופש לחיילים. בין היתר, לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שימש כמתקן החלמה לחיילים פצועים, ובחופשות הקיץ נערכו בו קייטנות לילדים של חללי מערכות ישראל.
המבנה כיום
כיום משמש מתחם בית גולדמינץ הן כמתקן נופש והן את בית הספר לפיתוח מנהיגות. הוא כולל מספר מבנים בהם 88 חדרים, המכילים 528 מיטות, 40 כיתות לימוד, שני חדרי אוכל שבהם 450 מקומות ישיבה, ואולם קולנוע.
קישורים חיצוניים
- בית גולדמינץ באתר מורשת נתניה
- נועם דביר, בית גולדמינץ בנתניה נותר סגור לציבור, באתר הארץ, 29 בפברואר 2012
- עדה כהן, נופש ניתן לחייל כתוספת לחופשות הרגילות, מעריב, 21 ביוני 1971
הערות שוליים
- ^ מ. מנון, המוזיאון החדש בנתניה ע"ש רומי והלן גולדמינץ, דבר, 30 באפריל 1959
- ^ ג. שרוני, בית-הנכאות היה לבית-נופש, מעריב, 21 ביוני 1962