ביטול ברוב
ביטול ברוב הוא כלל שמסתעף מדין רוב בהלכה, ומשמעותו שבמקרה שהתערבו איסור בהיתר, פעמים נפסק דין תערובת זו על פי הרוב. כלומר המיעוט יתבטל אל הרוב, ודין כל התערובת יהיה כדין הרוב.
מקור הדין
מקור הדין הוא מן הפסוק ”אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”[1] שממנו לומדים את דין רוב הכללי,[2] ולפי רבים, אף את דין "ביטול ברוב" ספיציפית.[3]
נחלקו האחרונים בביאור עניין הכלל: לפי שיטת כמה אחרונים כמו שלומדים דין רוב עצמו, נלמד דין ביטול ברוב. המקור לדין רוב בהלכה הוא כאמור מן הפסוק הדן בהלכות בית דין העברי ואומר ”אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”[1] כי יש להכריע על פי החלטת הרוב. מפסוק זה, מסבירים האחרונים הללו, אנו למדים שני דינים: האחד, כי הרוב מכריע את הספק, ויש להכריע לפי החלטת הרוב. הכלל השני הוא, שהמיעוט נתהפך לרוב והרי הוא כאילו גם הוא חלק מהרוב, שלולי כן לא היה יכול בית הדין לפסוק את ההלכה, שהרי בסנהדרין צריך להיות מספר קצוב של דיינים, שבעים ואחת (סנהדרין גדולה) עשרים ושלושה (סנהדרין קטנה) או שלושה (בית דין רגיל), ובחלק מן הדינים הכרעת בית דין היא מחילה את עצם הדין ולא רק מגלה את ההלכה, למשל בדיני קנסות, ואם המיעוט לא יצטרף לפסק ההלכה לא יהיה לפסק תוקף, ומכיוון שאנו רואים שהתורה אמרה להכריע על פי רוב הדיינים ואז הדין שריר וקיים, אנו למדים שדעת המיעוט התבטלה כמי שאיננה ואף הצטרפה לדעת הרוב לחזקו, וממילא אנו למדים מכך גם לשאר דיני התורה שניתן להכריע את המיעוט להתהפך כדין הרוב.[4]
אחרונים אחרים מסבירים את העניין באופן שונה. מדין "אחרי רבים להטות" אנו רואים כלל אחד: שהרוב אינו יכול להשפיע על המיעוט, ובכל מקום בו ישנן שתי אפשרויות; השפעת המיעוט על הרוב או השפעת הרוב על המעוט אנו מעדיפים את השפעת הרוב על המיעוט. אם כן, כאשר מתערבות חתיכות בשר אסורות בחתיכות בשר מותרות, ועומדות בפנינו שתי ברירות; לאסור את כל הקערה מכוח המיעוט האסור או להתיר את כולה, אנו נאלצים להתיר את כולה כדי שהמיעוט האסור לא ישפיע על הרוב המותר.[5]
שני הסברים אלו באים לידי ביטוי הלכתי בנידון האם יש מקום להחמיר ולא לאכול דבר שנתבטל ברוב. על פי ההסבר הראשון, האיסור נהפך להיתר לגמרי ואם כן אין כל מקום להחמיר, אך על פי ההסבר השני האיסור עדיין קיים ולכן ניתן להחמיר ולהימנע מאכילת התערובת.[6]
היתר נהפך לאיסור
עוד נידון הלכתי נתלה בעניין זה, האם היתר שנפל לרוב איסור יהפך לאיסור או לא. על פי ההסבר הראשון ניתן לומר שאכן יהפך גם ההיתר לאיסור, אך על פי ההסבר השני מכיוון שאף אם לא יתבטל ההיתר באיסור לא ישפיע הדבר על דין התערובת כולה משום שהיא תשאר אסורה מדין ספק[7] אין צורך בהכרעת הרוב על המיעוט והמיעוט יכול להשאר בהיתרו.[8]
שיעור וגדר רוב
מן התורה אם נתן האיסור טעם בהיתר, נאסר ההיתר, כדין טעם כעיקר, ולכן דין ביטול ברוב לא התקיים במקרה שהתערבבו איסור לח בהיתר לח (כגון שני משקים, או איסור והיתר שהתבשלו או נכבשו יחד) מין בשאינו מינו, והצטרכו ביטול בפי ששים שאז בטל טעמו של איסור, אבל 'לח בלח' מין במינו שלא שונים בטעמם בטל ברוב, אולם חכמים הצריכו ביטול בששים גם במין במינו גזירה משום מין בשאינו מינו, כמו כן גזרו על איסור והיתר 'יבש ביבש' ( כגון פירות, חתיכות בשר, או בקבוקי משקה) שהתערבבו מין בשאינו מינו, שלא בטל ברוב כמו בלח בלח מין בשאינו מינו, נמצא שלהלכה רק יבש ביבש מין במינו בטל ברוב, ובשאר המקרים צריך ביטול בששים[9].
הסכמת הפוסקים שמספיק שיהיה מהיתר משהו יותר מהאיסור, ולא צריך שיהיה בהיתר כפול מהאיסור[10].
דעת הרבה פוסקים[10] שבביטול ברוב מתחשבים בגודלם של החתיכות (רוב בנין), ולכן ג' חתיכות שאחת מהם איסור, ולא ידוע מי, ואחת החתיכות גדולה יותר משאר החתיכות לא חל הביטול כי שמא היא האיסור, אמנם יש חולקים שמתחשבים במספרם של החתיכות (רוב מנין), וכיון ששניים הם היתר, חל הביטול[11].
דין התערובת לאחר הביטול
- דעת הרא"ש[12] שנהפך האיסור להיות היתר, ולכן מותר לאדם אחד לאכול את כולם, וכמו כן יכול לבשל את כולם יחד[13].
- דעת הרשב"א שמדרבנן אסור לאכול יחד הכל, כי אז ודאי אוכל איסור, ורק זה אחר זה מותר, שתולים שהחתיכה הקודמת או הבאה היא האיסור, ולכן אם בישל את כולם יחד הכל אסור, כי חתיכת האיסור נותנת טעם בהיתר, וכך פסק השו"ע[14].
- דעת הסמ"ג שאסור לאדם אחד לאכול הכל, אפילו זה אחר זה, וכך פסק הרמ"א והביא שיש שהחמירו מחמת זה, להשליך אחד או ליתן לגוי כדי שלא יבוא אדם אחד לאכול הכל[15].
הסתייגויות
- מין במינו אינו בטל - קיימת שיטה בתנאים ובאמוראים ובעקבותיהם מעט מהראשונים[16] שמין במינו לא בטל כלל, דהיינו איסור מאותו סוג של הההיתר אינו בטל אליו גם אם ההיתר יהיה פי אלף ויותר ממנו. שיטה זו לא נפסקה להלכה.
- לא נודע התערובת – בדיני תערובת נתחדש שהביטול חל רק לאחר שנודע שהתערב האיסור בהיתר[17], הפוסקים הביאו ספיקו של הירושלמי[18], אם ידיעת ספק מועלת, וכן אם ידיעת אדם זר מועילה, כהיום בהרבה מקרים במפעלים תחת פיקוח כשרותי, מסתמכים על ידיעת עובדי המפעל ומשגיח הכשרות אף ללא ידיעת הקונים[19].
- אין מבטלין איסור לכתחילה - זהו דין האוסר לערב בכוונה תחילה (מזיד) איסור והיתר בצורה כזו שיחול על האיסור דין ביטול ברוב (בתערובת יבש ביבש) או ביטול בשישים (בתערובת לח בלח), וכן אוסר להוסיף מאכל היתר לתערובת כדי להביא לידי ביטול איסור שנמצא בה. במקרה ואדם עבר על איסור זה, חכמים קנסו אותו ואת כל מי שהוא ביטל עבורו את האיסור ואסרו עליהם להנות מביטול התערובת.
דברים שאינם מתבטלים
מן התורה כמעט כל דבר בטל בכל רוב שהוא, אפילו אחד בשניים. אך מדרבנן יש כמה דברים שאינם מתבטלים:
חמץ בפסח
בחמץ שהתערב בהיתר בחג הפסח אינו בטל כלל אפילו בשיעור קטן ביותר, בין במינו ובין בשאינו מינו. לדעת התוספות, זה מפני חומרא דחמץ, משום שיש בו איסור כרת. לדעת הרמב"ם, חמץ אינו בטל משום שהוא דבר שיש לו מתירין.
בריה
בריה זהו דבר שנשאר כברייתו ולא התרסק או השתנה, ולכן הוא יותר חשוב משאר דברים ואינו מתבטל.
חתיכה הראויה להתכבד
חתיכה הראויה להתכבד (חהר"ל או חר"ל) היא הגדרה לחתיכת מאכל שמקובל באותו מקום להגישה לפני האורחים בתור מנה חשובה, למשל שניצל או רבע עוף על פי המקובל בישראל ה'תשע"ה, ומחמת חשיבותה אינה בטלה ישנה מחלוקת בראשונים בין הטור לתוספות[20] אם טעם דין זה הוא כמו דבר שבמניין שדבר חשוב אינו בטל או כמו בריה.
דבר שיש לו מתירין
ערך מורחב – דבר שיש לו מתירין
דבר שיש לו מתירין (דשיל"מ) זהו דבר שבהמשך הזמן יהיה מותר מעצמו, (לדוגמה: ביצה שנולדה ביום טוב) ולכן לא רצו חכמים להשתמש בהיתר ביטול ברוב כי ממילא זה יהיה מותר בהמשך. ישנם פירושים נוספים בראשונים לדין זה. הגישה הפשטנית בתלמוד היא שכלל זה תקף רק בספק מהתורה[21] אך לפי דעת רב אשי הכלל תקף גם בספק מדרבנן[22] וכן נפסקת ההלכה[23] אם כי יש שחולקים על פסיקה זו.[24]
לפעמים גם דבר שיש לו מתירין בטל, כאשר האיסור אינו בעין. מסיבה זו פוסק רב מתנה שעצים שנשרו מהדקל בשבת מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן, כי למרות שלרב אשי דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באיסור מדרבנן של מוקצה, כאן האיסור אינו בעין שכבר החל להשרף ולהשתנות ממראהו הראשון.[25]
בנוסף, הדין שדבר שיש לו מתירין אינו אלא במינו; בתערובת מין בשאינו מינו, הוא בטל בששים כמו שאר איסורי התורה.
דבר חשוב ודבר שבמניין
דבר חשוב זהו כל דבר שהוא חשוב באותו המקום והזמן[26], ונתייחד בחשיבותו יותר מכל המינים הדומים לו[27].
דבר שבמנין זהו דבר שרגילים למכרו במספר של יחידות ולא במשקל או על פי נפח.
בתלמוד הובאו מספר דעות בסוגייה זו, לדעת רבי מאיר ”את שדרכו למנות מקדש”[28] כלומר: כל דבר שבמניין אינו בטל, ובביאור שיטתו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, לדעת ריש לקיש "כל שדרכו לימנות שנינו" כל דבר שדרכו לימנות ולמכר לפי מניין נחשב כדבר חשוב, גם אם לפעמים מוכרים אותו במשקל (כמו למשל ביצים בזמן חז"ל), ואילו לדעת רבי יוחנן "את שדרכו לימנות", רק דבר שתמיד נמכר במניין ולא במשקל נחשב לדבר חשוב שאינו מתבטל ברוב[29]. (עוד נחלקו הראשונים אם "את שדרכו לימנות שנינו הם רק עשרה דברים שאינם בטלים כפי משמעות שיש בירושלמי או שלא[30]). לדעת רבי יהודה גם רבי יוחנן מודה ש"כל שדרכו לימנות"[31]. ולדעת חכמים רק דברים חשובים, לא בטלים וצריכים להיות חשובים כששה דברים שהיו בזמנם, שהם אגוזי פרך, רימוני באדן, חביות סתומות, חלפות תרדין, קלחי כרוב, דלעת יונית, ורבי עקיבא מוסיף דבר שביעי - ככרות לחם של בעל הבית[32].
להלכה נחלקו הפוסקים: לדעת הרמב"ם[33] והשולחן ערוך[34] שרק דברים חשובים לא בטלים (כשהם מין במינו[35]), כגון שבעה דברים שהוזכרו או דומים להם בכל מקום וזמן, ואילו לדעת הרמ"א[36] יש להחמיר גם בדברים אחרים שנמכרים במנין שאינם בטלים.
מדברי הראשונים בטעם דין זה עולה משמעות שדין זה אינו דומה לשאר הדינים שאינם מתבטלים בכך שאפילו למי שמודה במקרים מסוימים שיתבטלו עדיין במקרים של הפסד מועט נשאיר את המצב על כנו ולא נבטלו, וגם שטעם זה מצטרף עם עוד טעמים להכריע שלא יתבטל [37].
דבר דעביד לטעמא
- ערך מורחב – דבר דעביד לטעמא
איסור שנותן טעם בתערובת למרות שיש פי שישים כמות של היתר כנגדו, אינו בטל.
יין נסך
חלק מסוגי היין נסך אינם בטלים כלל.
פירות שביעית
פירות שביעית לאחר הביעור אם נתערבו במינם לא בטלים, וצריך לאכול את כל התערובת בקדושת שביעית, ובשלא במינן בנותן טעם, אבל קודם הביעור גם במינם בנותן טעם[38].
טבל
פרי טבל שפל לחולין, במינו לא בטל משום הכלל "כהיתרו כך איסורו" - מכיוון ששיעור התרומה הנצרך להתיר את הטבל הוא כל שהוא, כך גם הטבל אוסר בכל שהוא, או משום שהוא דבר שיש לו מתירין. ושלא במינו בנותן טעם[39].
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם סובר, שחמץ בפסח שהתערב בדבר שאינו חמץ, אמנם מותר באכילה אך אם יש בו כזית עוברים עליו באיסור בל יראה.[40]
ההסבר בדבר הוא, משום שלשיטתו אין האיסור המתבטל נהפך להיתר, ולכן אם כל הכזית ביחד נמצא בבית, ממילא לא שייך לגביו ביטול שהרי יש בבית זה כזית חמץ. מה שאין כן לעניין אכילה, לעולם אין יכולים לאכול הכל ביחד ממש.
ביטול ברוב בדיני ממון
דיון רחב התרחש בדור השני והשלישי לאמוראים האם קיים דין ביטול ברוב בדיני ממונות. קיימת הסכמה כללית כי דיני ביטול ברוב אינה יכולה להשפיע על דיני ממונות בהלכה, והשאלה היא רק האם יש משמעות לביטול ברוב כהשפעה על איסורים התלויים בשורשם בדיני ממונות.
שאלה כזו נתעוררה בבית מדרש טבריה שבראשותו של רבי יוחנן בין קבוצה מתלמידיו, אודות משנה במסכת ביצה[41] האומרת כי כאשר אשה לווה מחברתה תבלין או מלח לתבשיל אותה בישלה לכבוד החג, דין התבשיל לעניין תחום שבת מתייחס כאילו היה מאכל משותף של המשאילה והשואל יחד, ואסור לטלטל את התבשיל מחוץ לאלפיים אמה מהמקום בו שבתה המשאילה בערב שבת בין השמשות.
ביטול ברוב בממון לעניין איסורים
השאלה שהתעוררה בבית המדרש היא מדוע לא יועיל דין ביטול ברוב על המלח והעיסה. רבי אבא הגיע באותה תקופה בפעם הראשונה לבית המדרש של רבי יוחנן, והוא הציע את התשובה האומרת שדין ביטול ברוב אינו מועיל כאשר מדובר בדין ממוני, כלומר: מכיוון ששורש האיסור, תלוי בדין הבעלות של המשאילה, וזה אינה בטל ברוב, נותר האיסור על כנו כאילו היה התבשיל של המשאילה. כדוגמה לדבריו הוא הסביר, שכמו שברור שכאשר יתערב קב חיטים בעשרה קבין של אדם אחר לא תתבטל הבעלות המשפטית על החפץ, כך גם כאן למרות שהמלח מעורב בתבשיל והוא מיעוט בתוכו, דין הממון על התבשיל לא יתבטל. בני בית המדרש ששמעו את הסברא ביטלו אותה כלאחר יד.
התקיים דיון בין אמוראי בבל מדוע ביטלו אמוראי ארץ ישראל את דבריו של רבי אבא: רבי אושעיא הסביר, כי לדעתו ברור שגם דין הממון מתבטל כאשר הוא מתערב ברוב. יש מפרשני התלמוד שאמרו כי גם לפי רבי אושעיא לא ייתכן שדין הממון יתבטל לגמרי, ולא יקח השני כסף על ממונו שהתערב בתוך ממונו של חבירו, אלא השאלה היא רק על גוף החפץ, האם דין הממון על החפץ עצמו נותר של זה שהיה ממונו לפני התערובת, או שמא נותרה לו רק זכות ממונית בתערובת אך לא זכות פיזית על הממון שהתערב. רב ספרא תמה על דבריו.
ממון שיש לו תובעין ושאין לו
אביי מחלק בדין זה חילוק אחר, ולדבריו זה ההסבר של שיטת אמוראי ארץ ישראל: קיים חילוק בין "ממון שיש לו תובעין" ממון שיש אדם שתובע אותו ובעליו רוצה לקבלו חזרה לבין "ממון שאין לו תובעין" זכות ממונית שבעליה וויתר עליה שהיא מתבטלת כליל. בעוד שממון שיש לו תובעים אכן אינו מתבטל, הרי שממון ש"אין לו תובעין" כדוגמת מלח שהושאל במטרה שלא להחזירו אלא את תמורתו הכספית, בטל ברוב.
רב ספרא מבטל את החילוק בין "ממון שיש לו תובעים" לבין "ממון שאין לו תובעים". כראיה לדבריו הוא מביא את שיטת רבי יוחנן בן נורי במסכת עירובין האומר כי גם חפצי הפקר קונים שביתה לעניין תחום שבת, כך שמותר לטלטל אותם רק אלפים אמה ממקום מושבם. ומכאן שדיני הממון של חפץ אינו משתנה אם יש לו תובעים או אם אין לו תובעים. על כך השיב לו אביי כי אין להשוות בין סוגיה זו של מסכת עירובין, כי אמנם לממון שאין לו תובעים יש דין ממון בכל מצב, אך כאן אנו רוצים לבטל רק את דין האיסור שחל מחמת הממון, ולא את דין הממון עצמו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מקור ביטול ברוב; יסוד ביטול ברוב; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, חולין, כרך ו, מערכות נג-נד, עמ' א-כו.
קישורים חיצוניים
- הערך "ביטול ברוב", באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב'.
- ^ רש"י מסכת חולין דף צח עמוד ב ד"ה דמדאוריתא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג' עמוד ב' רש"י ד"ה אפילו באלף לא בטיל
- ^ רבי חיים סולובייצ'יק חידושי הגר"ח (סטנסיל) על מסכת סנהדרין, רבי שמעון שקאפ ספר שערי ישר חלק א שער ג.
- ^ רבי יצחק מאיר אלטר ה"חידושי הרי"מ" מגור, ספר פני אברהם סימן לז.
- ^ על פי ספר חתן סופר בפתיחה לשיטת רוב.
- ^ רבי שמעון שקופ מוכיח שזו היא מחלוקת רש"י ותוס' בזבחים לגבי דין "איסורים מבטלין זה את זה".
- ^ על פי ספר פני אברהם שם
- ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן צ"ח
- ^ 10.0 10.1 פתחי תשובה ק"ט א.
- ^ פתחי תשובה שם, בשם חכם אחד, חזו"א ל"ז כ.
- ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן ק"ט
- ^ ברמ"א, יורה דעה, סימן ק"ט, סעיף א' כתב שיש לסמוך על דעת הרא"ש כשבישל, במקום הפסד.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ט, סעיף א'
- ^ רמ"א, יורה דעה, סימן ק"ט, סעיף א'
- ^ רבי יהודה, רב ושמואל, רש"י רי"ף (כפי שהסביר את דבריו הרשב"א, ולא כהסבר הר"ן בנדרים נב:) ועוד.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ה', הלכה ב', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ד, סעיף ב'
- ^ מסכת ערלה, פרק ב', הלכה א'
- ^ פסקים ותשובות סוף סי' ק"י.
- ^ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ע"ד עמוד א'
- ^ מהלך כל הסוגיא בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג' עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד' עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק א', הלכה כ', משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ב', הלכה ו', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקי"ג, סעיף א'
- ^ מרדכי השלם, ביצה סימן י'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד' עמוד ב'
- ^ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםחשוב - ^ מאירי ביצה ג: דה' יש
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג' עמוד ב'
- ^ תוספות ותוספות הרא"ש יבמות דף פא ע"ב וראה שאר הראשונים שם
- ^ תוספות יבמות פא ע"ב על פי ברייתא דקציעות ביצה ד עמוד א
- ^ שם
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ז, הלכה ג'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף א'
- ^ אולם לדעת השפתי כהן, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף א' לא בטלים אף במין בשאינו מינו.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף א'
- ^ ראה רש"י יבמות פב עמוד א ובתוספות שם ובתוספות הרא"ש שמצרף הטעם של חתיכה למין במינו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ע"ג עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ט עמוד א', משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה ח', פירוש רבי עובדיה מברטנורא, מסכת שביעית, פרק ז', משנה ז'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ע"ג עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ"ט עמוד א', משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה ח'
- ^ פרי מגדים בפתיחה לסימן רמב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל"ח עמוד א'
30178093ביטול ברוב