אנדרוניקוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. אנדרוניקוס השני פלאיולוגוס, קיסר האימפריה הביזנטית (ביוונית: Ἀνδρόνικος Δούκας Ἄγγελος Κομνηνὸς Παλαιολόγος; 25 במרץ 1259 – 13 בפברואר 1332), היה קיסר ביזנטי מ-1282 עד 1328. שלטונו סימן את תחילת שקיעתה הסופית של האימפריה ששוקמה לאחרונה. הטורקים כבשו את רוב השטחים האנטוליים הנותרים של ביזנטיון, ואנדרוניקוס בילה את השנים האחרונות של שלטונו בלחימה בנכדו שלו במלחמת האזרחים הפליאולוגית הראשונה. המלחמה הסתיימה בהתפטרותו הכפויה של אנדרוניקוס ב-1328, ולאחר מכן הוא פרש למנזר למשך שארית חייו.
ביוגרפיה
ראשית חייו
אנדרוניקוס נולד ב-25 במרץ 1259 בניקאה. הוא היה הבן הבכור שנותר בחיים של מיכאל השמיני פלאיולוגוס ותאודורה פלאיולוגינה, אחייניתו של יוחנן השלישי דוקס וטאציס.
אנדרוניקוס זכה לשבחים כקיסר שותף ב-1261, לאחר שאביו מיכאל השמיני החזיר את קונסטנטינופול מהאימפריה הלטינית, אך הוא הוכתר רק ב-8 בנובמבר 1272. במהלך שלטונם המשותף, הוא נאלץ לתמוך באיחוד הכנסייה הלא פופולרי של אביו עם האפיפיור. הוא הפך לקיסר יחיד במותו של מיכאל בשנת 1282, ועם עלותו לשלטון דחה מיד את האיחוד, אך לא הצליח לפתור את הפילוג הקשור בתוך הכמורה האורתודוקסית עד 1310.
המשך המדיניות של מיכאל השמיני
משלחת לתסליה
בשנת 1283 התרחשה הפעולה הצבאית הראשונה בתקופת שלטונו של אנדרוניקוס השני, נגד העיירה דמטריאס בתסליה. באותה תקופה, תסליה נשלטה על ידי יוחנן דוקאס, וניסיון זה היה עוד אחד מני רבים של הביזנטים במאמץ להחזיר את האזור. הפרוטובסטיאריו מיכאל טארכניוטס הובילו כוח לעיירה שם פגשו אותם הצי בפיקודו של אלכסיוס ראול וה-Megas stratopedarches יוחנן סינאדנוס.
המצור הצליח, אולם התפשטה מגפה שהרגה את מיכאל טארכניוטס וחלק גדול מהכוח. לצבא שנותר לא הייתה ברירה אלא לנטוש את העיירה ולסגת מתסליה.
פעולות פיננסיות
עם עלייתו לכס המלכות, אנדרוניקוס השני התמודד עם אתגרים רבים בכל חזית. מבחינה כלכלית, מדיניות אביו לא הייתה בת קיימא, ובשנת 1285 הוא נאלץ לפרק את הצי הקיסרי. פעולה זו הגבירה את התלות הימית של האימפריה בג'נובה, שהייתה מחויבת לסייע לאימפריה על פי חוזה נימפאום.
במאמץ לשפר את מצב האוצר, אנדרוניקוס השני פיחת את ההיפרפירון הביזנטי, בעוד שאוצר המדינה צבר פחות משביעית מההכנסות (במטבעות נומינליים) שהיו לו קודם לכן. בניסיון להגדיל את ההכנסות, אנדרוניקוס השני העלה מיסים והפחית פטורים ממס, והחמיר את המצבים המעורערים של הכלכלות.
מלחמה עם אפירוס
בשנת 1291, קרלו השני, בנו של שארל מאנז'ו, כרת ברית עם דספוט של אפירוס ניקפורוס הראשון קומנוס דוקס. ברית זו עוררה מחדש את הפחדים הביזנטים שהיו רדומים מאז הווספרים הסיציליאניים. צבא ביזנטי נשלח לאפירוס, ובשנת 1292 צר על יואנינה. במקביל, צי ג'נובה מלווה בחיילים ביזנטיים התקרב לבירת המחוז, ארטה. הצבא ביואנינה נסוג צפונה בהתקרבותו של נסיך אכאיה, פלורנט מאנו. הצי יצא לאחר פשיטה מסוימת באזור. כמו המערכה בתסליה, המלחמה מתחה עוד יותר משאבים אימפריאליים והשיגה רק מעט בתמורה.
הים האגאי
כתוצאה מבריתה עם ג'נובה, האימפריה נגררה למלחמה חסרת טעם עם ונציה בין 1296 ל-1302. בעוד הגנואים התפייסו עם הוונציאנים ב-1299, אנדרוניקוס השני המשיך במלחמה בתקווה להרוויח ממנה משהו. עד סוף המלחמה ב-1302, כמעט שום דבר לא השתנה מלבד אובדן המשאבים הדרושים נואשות בחזיתות אחרות.
אסיה הקטנה
אנדרוניקוס השני פלאיולוגוס ביקש לפתור כמה מהבעיות העומדות בפני האימפריה הביזנטית באמצעות דיפלומטיה. לאחר מותה של אשתו הראשונה, אנה מהונגריה, הוא התחתן עם יולנדה (ששמה שמה לאירנה) ממונפראט, מה ששם קץ לתביעת מונפראט לממלכת סלוניקי.
אנדרוניקוס השני גם ניסה לחתן את בנו הקיסר השותף מיכאל התשיעי פלאיולוגוס עם הקיסרית הלטינית קתרין הראשונה מקורטנה, ובכך ביקש לחסל את התסיסה המערבית לשיקום האימפריה הלטינית. ברית נישואים נוספת ניסתה לפתור את הסכסוך הפוטנציאלי עם סרביה במקדוניה, שכן אנדרוניקוס השני חיתן את בתו סימוניס בת החמש עם המלך סטפן מילוטין ב-1298.
.jpg)
למרות פתרון הבעיות באירופה, אנדרוניקוס השני התמודד עם קריסת הגבול הביזנטי באסיה הקטנה, למרות תקופות המושלות המוצלחות, אך הקצרות, של אלכסיוס פילנתרופנוס ויוחנן טארכניוטס. הניצחונות הצבאיים של פילנתרופנוס וטארכניוטס נגד הטורקים היו תלויים במידה רבה בקבוצה ניכרת של נמלטים מכרתים, או גולים מכרתים הכבושה הוונציאנית, ובראשם הורטאציס, שמיכאל השמיני החזיר לביזנטיון באמצעות הסכם עם הוונציאנים שאושרר בשנת 1277. אנדרוניקוס השני יישב מחדש את אותם ניצולי כרתים באזור נהר המינדר, הגבול הדרום-מזרחי של אסיה הקטנה של ביזנטיון עם הטורקים.
לאחר כישלונו של הקיסר השותף מיכאל התשיעי בבלימת ההתקדמות הטורקית באסיה הקטנה בשנת 1302 והקרב מוכה האסון על באפיאוס, שכרה הממשלה הביזנטית פלוגת אלמוגבארים קטלאנית (הרפתקנים מקטלוניה) בראשות רוג'ר דה פלור כדי לטהר את אסיה הקטנה הביזנטית מהאויב. למרות כמה הצלחות, הקטלונים לא הצליחו להשיג הישגים מתמשכים. בהיותם אכזריים ופראיים יותר מהאויב שהם התכוונו להכניע, הם רבו עם מיכאל התשיעי ובסופו של דבר פנו נגד מעסיקיהם הביזנטים לאחר רצח רוג'ר דה פלור ב-1305. יחד עם קבוצה של טורקים חפצים הם הרסו את תראקיה, מקדוניה ותסליה בדרכם לדרום יוון הכבושה בידי הלטינים. שם הם כבשו את דוכסות אתונה ותבאי.
בינתיים המשיכו הבייליקים האנטוליים לחדור לשטח ביזנטי. פרוסה נפלה בידי הטורקים העות'מאניים ב-1326, ובסוף שלטונו של אנדרוניקוס השני הייתה רוב ביתיניה בידי עות'מאן הראשון ובנו ויורשו אורהן. קאראסידים כבשו את אזור מיזיה עם פליאוקסטרון לאחר 1296, גרמיאן כבש את סימב ב-1328, סרוחאן כבש את מגנסיה ב-1313, והאידינים כבשו את סמירנה ב-1310.
הבעיות של האימפריה נוצלו על ידי תאודור סוויטוסלאב, קיסר בולגריה, שהביס את מיכאל התשיעי וכבש חלק גדול מצפון מזרח תראקיה בערך בשנים 1305–1307. הסכסוך הסתיים בנישואים שושלתיים נוספים, בין בתו של מיכאל התשיעי תאודורה לבין הקיסר הבולגרי. התנהגותו המרושעת של בנו של מיכאל התשיעי , אנדרוניקוס השלישי פלאיולוגוס, הובילה לקרע במשפחה, ולאחר מותו של מיכאל התשיעי ב-1320, התכחש אנדרוניקוס השני לנכדו, מה שגרם למלחמת אזרחים שהתחוללה, עם הפסקות, עד 1328. הסכסוך גרם למעורבות הבולגרית, ומיכאיל אסן השלישי, קיסר בולגריה ניסה ללכוד את אנדרוניקוס השני במסווה של שליחת תמיכה צבאית. בשנת 1328 אנדרוניקוס השלישי נכנס לקונסטנטינופול בניצחון ואנדרוניקוס השני נאלץ להתפטר.
אנדרוניקוס השני מת כנזיר בקונסטנטינופול בשנת 1332, ונקבר במנזר ליפס (כיום מסגד פנארי איסה).
המדיניות הצבאית של אנדרוניקוס השני עוצבה ביסודה על ידי האילוצים הכספיים של האימפריה שירש ממיכאל השמיני. האוצר היה ריק, והתכנונים הגדולים של מיכאל פשוט לא היו ניתנים להשגה. אף על פי כן, אנדרוניקוס ניסה להמשיך במדיניות הצבאית של אביו כמיטב יכולתו.
סרביה
נאמר שהגבול הסרבי של האימפריה היה מסובך במלחמה לסירוגין במשך למעלה מעשור מאז 1282. אנדרוניקוס שלח לשם צבא בשנת 1298, אם כי חוסר יכולתו להילחם ב"מלחמת גרילה" גרם לקיסר לחתום על שלום עם סרביה בשנה שלאחר מכן, והוא שלח את בתו בת החמש סימוניס ככלה לסטפן מילוטין.
אלכסיוס פילנתרופנוס
הנחלות האנטוליות של האימפריה, שהותקפו מאז שנות ה-1260, הפכו לדאגה המרכזית של אנדרוניקוס; תשומת הלב שלו התרחקה במידה רבה מהמערב ולכיוון מזרח. אנדרוניקוס סייר תכופות באנטוליה כדי להעלות את המורל של האוכלוסייה ושיקם בה מבצרים רבים, אך זה לא יכול היה לעצור את זרימת הפליטים האדירה שנכנסה לנחלות האירופיות של האימפריה. בשנת 1293 מונה אלכסיוס פילנתרופנוס לפקד ולמשול בכל הצבאות באנטוליה, ללא החוף האיוני. הוא היה גנרל אפקטיבי והשיג סדרה של ניצחונות ב-1294 וב-1295 נגד הטורקים מעמק המיאנדר. נאמר שכל כך הרבה שבויים נלקחו עד שהוריד את מחירו של עבד טורקי אפילו מתחת לכבשה. טורקים אחרים נכנעו והיוו חלק מצבאו של פילנתרופנוס. הניצחונות של אלכסיוס פילנתרופנוס, בהשוואה לטיפול הלא יעיל של השלטון המרכזי באיום הטורקי בשילוב עם מיסוי גבוה, גרמו לכך שאלכסיוס ייחשב כמנהיג הבכיר, עם נאמנות מיוחדת הנובעת מחיילי כרתים. החיילים מכרתים קיבלו משכורת, אבל ה"התיישבות" באנטוליה החזיקה כנראה גם בקרקע. עם זאת, לא ידוע באילו תנאים היו מקבלים את הקרקע הזו. בעל כורחו, תוך תמיכה עממית מסיבית, פילנתרופנוס, בסוף 1295, נענה לאתגר לקראת אנדרוניקוס השני. מבוהל, אנדרוניקוס הציע לפילנתרופנוס להפוך לקיסר, למרות שאלכסיוס פעל לאט מדי, ועד מהרה התמיכה שלו דעכה. ליבדריוס, מושל ניאוקסטרה ונאמן של אנדרוניקוס, שיחד את כרתים כדי לעוור וללכוד את אלכסיוס. בני כרתים לא מוזכרים שוב - אם כי יוחנן השישי מזכיר כפר מסתורי בתראקיה שנאמר כי "צבא מכרתים" יישב אותו לפני שנכנס לזירה הפוליטית ב-1320.
יוחנן טארכניוטס
בעקבות פילנתרופנוס, יוחנן טארכניוטס, בן דודו הראשון של אנדרוניקוס וארסני, נשלח לאנטוליה. יוחנן היה גנרל, אבל הוא לא נועד להשיג ניצחונות מהירים אלא לעשות רפורמה בצבא ובכלכלה של האזור. נטען שחיילים רבים איבדו את נחלותיהם ב"פרונויה", בעוד שאחרים הגדילו את נחלותיהם באמצעות שוחד לממונים עליהם והפסיקו לשרת כחיילים. יוחנן ביקש לשים קץ לשחיתות הזו והוא העריך מחדש את החזקות הנכסים סביב עמק המונדרים - תהליך המכונה "אקזוזיס". הרפורמות של יוחנן באנטוליה היו בסימן הצלחה, הוא שיקם את הצבא ואף במה צי קטן. עם זאת הוא נתקל בהתנגדות של בעלי האדמות הגדולים של אנטוליה שמדיניותו כוונה בעיקר נגדם וכן הכנסייה שגינתה אותו בשל היותו תומך של הפטריארך המודח ארסניוס. האיבה עמה התמודד טארכניוטס גדלה כאשר מספר קטן של חיילי פרונויה הגישו האשמות של מרד נגד יוחנן בפני הבישוף האנטי-ארסני של פילדלפיה. עם האשמות הבגידה הללו תלויות ועומדות בסביבות שנת 1300 ברח טארכניוטס לסלוניקי והצטרף שם לאנדרוניקוס השני. הרפורמות של טארכניוטס ננטשו במהירות תחת הלחץ המשולב של התנגדות של אנשי דת בכירים ובעלי אדמות.
האלאנים
נראה היה שרפורמה פנימית באנטוליה אינה אפשרית, אולם בסוף שנת 1301 חצתה קבוצה של אלאנים (עם איראני נוצרי) את הגבול הצפוני של האימפריה. האלאנים, שנלחמו לאחרונה למען האימפריה בסוף המאה ה-11, נמלטו מהמוני המונגולים וחיפשו עבודה בצבא הקיסרי. אנדרוניקוס ניצל את ההזדמנות הזו ושכר אותם כשכירי חרב משלימים לשני מסעות מתוכננים לאנטוליה. באביב 1302 סופקו להם כסף, אספקה וסוסים. הם חולקו לשלוש קבוצות: אחת בהנהגת ה-Megas Hetaireiarches תאודור מוזלון כדי להילחם בטורקים ליד ניקומדיה, אחרת תחת מיכאל התשיעי תצעד דרומה למגנסיה, והקבוצה השלישית היו נשותיהם וילדיהם של הלוחמים שנשארו בתראקיה. הקבוצה הראשונה תחת מוזלון ערקה כמעט ברגע שחצתה לאנטוליה - העריקים שדדו ללא הבחנה נחלות ביזנטיות - כך שעד יולי 1302 נותר למוזלון רק כוח של 2,000 חיילים, אולי מחציתם היו אלאנים. עד מהרה הופיע צבא של 5,000 פרשים קלים בין ניקאה לניקומדיה, אלה הונהגו על ידי עות'מאן, האמיר הטורקי של ביתיניה ומייסד האימפריה העות'מאנית. מוזלון יפגוש את עות'מאן במישורים ליד הר בפיאוס. מוזלון הובס והנחלות של האימפריה בצפון-מערב אנטוליה שנפגעו רק האיצו את משבר הפליטים החמור ממילא. בינתיים באפריל 1302 יצא מיכאל התשיעי לאנטוליה עם צבא מעורב של אלאנים וחיילים אחרים. צבאו נשאר שלם עד שהגיע למגנסיה על ההרמוס. אבל ברגע שהגיע לשם מבלי להילחם בקרב, הכוחות הביזנטים החלו לעזוב והאלאנים גם כן ביקשו רשות לנטוש את המערכה, אולם מיכאל שכנע אותם להישאר עוד 3 חודשים ושלח בקשה לקונסטנטינופול לכספים נוספים. לאחר שלושת החודשים סירבו האלאנים להישאר יותר ועזבו לקאליפוליס התראקית. מיכאל נותר במצב מסוכן ונמלט בסודיות לפרגמון. ברגע שזה התפרסם, הצבא שלו ורבים מתושבי מגנסיה הלכו בעקבותיו במאבק להשיג ביטחון. האלאנים שוכנעו בסופו של דבר להחזיר את הסוסים והנשק שלהם לאנדרוניקוס ועזבו את האימפריה.
יאוש
בשנת 1303 המצב באנטוליה החמיר עד כדי כך שאנדרוניקוס חשב לבצע את הרפורמות הדרסטיות ביותר, כלומר לקחת את כל האדמות מכנסיות, מנזרים, נזירים בודדים והפמליה האימפריאלית ולהקצותן לחיילים. זה היה מוסיף יותר חיילים עם יותר סיבות לא לעזוב, ולמרות שלא הייתה התנגדות בולטת לתוכנית זו, הממשל הקיסרי הרעוע באנטוליה ובריחת האוכלוסין שהלכה והחריפה מנעו מהתוכנית להתממש. עם המצב האנטולי שהלך והחמיר, האוכלוסייה הנותרת חשה שננטשה על ידי קונסטנטינופול ומדי פעם אנשים לקחו את העניינים לידיים שלהם. בשנת 1303 תוך בריחת החיילים קצין בשם קוטרצס כונן הגנה לשעת חירום ומשך אליו תומכים שהיו "כאויבי אויביו וידידים של חבריו". אנדרוניקוס לא היה מסוגל לסייע או לעצור את קוטרץ או אטליאטים מסוימים שבעזרת תמיכה עממית תפסו את מגנזיה ב-1304. קוריוז נוסף היה יוחנן כוירובוסקוס מסוים בשם "פיג'רד". הוא אסף 300 איכרים בתראקיה שרצו לצאת למערכה נגד הטורקים באנטוליה. אבל האימפריה חששה שזה יוביל למרד כללי ולכן הוא נכלא. 9 חודשים לאחר מכן יוחנן ברח מהכלא ויחד עם פליטים אנטולים פעלו במזרח נגד הטורקים, הוא בסופו של דבר נלכד בקרב אך ברח ונמלט חזרה לתראקיה. לאחר שברור שהוכיח את עצמו הוא הוזמן על ידי מיכאל התשיעי שנתן לו 1,000 איכרים להילחם בקטלונים ובטורקים שהיו כעת בנחלות האימפריות האירופיות. עם זאת, החבורה המגוונת הזו השיגה רק ביזה של סביבות סלוניקי. [1]
מדיניות פיסקלית
הדלות הכלכלית שפקדה את שלטונו של אנדרוניקוס השני גרמה לו לנקוט בצעדים דרסטיים לקיצוץ בהוצאות המדינה. הקיצוצים הללו כללו את צבא האזרחים, שצומצם לכוח כמעט סמלי והוחלף ברובו, תחילה על ידי פלוגות שכירי חרב זרות ולאחר מכן על ידי מיליציות. כפי שהראתה המערכה הכושלת של הקיסר השותף של אנדרוניקוס מיכאל התשיעי, אנשי המיליציות הלא מנוסים הללו הפכו את ההתנגדות להתקדמות הטורקית למשימה קשה ומסוכנת.
במשך זמן מה פורק הצי הביזנטי לחלוטין, והותיר את האימפריה תלויה בכוחות ג'נואיים וונציאניים שגבו תשלום מופקע על שירותם. מלחים ובוני ספינות ביזנטיים משוחררים רבים מצאו תעסוקה אצל הטורקומנים, שזה עתה הגיעו לחוף האנטולי המערבי וביקשו לבנות כוחות ימיים משלהם. הציים החדשים שהוקמו תרמו רבות לבעיה הקשה של פיראטיות טורקית בים האגאי, והרסו נתיבי סחר ואדמות חוף כאחד.[2]
בשנת 1320, כתוצאה ממיסוי מוגבר ומדיניות איסוף קפדנית יותר, הצליח אנדרוניקוס השני לגייס סך של מיליון היפרפירה לשנת התקציב של 1321. הוא התכוון להשתמש בכסף כדי להרחיב את צבאו לכ-3,000 פרשים, ולהקים מחדש את הצי הביזנטי על ידי בניית 20 ספינות. תוכנית זו, שאפתנית מבחינה צבאית אם כי עדיין לא מספיקה לצורכי האימפריה, הופרעה על ידי מלחמת האזרחים הקרבה של אנדרוניקוס השני עם נכדו אנדרוניקוס השלישי.
לשם השוואה, יש לציין שההיפרפירון משנת 1320 היה שווה חצי מהנומיסמה הבלתי מבוססת מתקופת שלטונו של בסיליוס השני.
מדיניות מוקדמת כלפי הכנסייה
כאשר אנדרוניקוס ניתק את איחוד הכנסייה של אביו הוא גם הדיח רבים ממינוייו בכנסייה, כולל הפטריארך הפרו-איחוד יוחנן האחד עשר. הפטריארך החדש, האנטי-איחוד, יוסף הראשון, התפטר מתפקידו ומת בשנה שלאחר מכן, והוחלף בקפריסאי שקיבל את השם גרגוריוס השני.
אנדרוניקוס גם התמודד עם הפילוג הארסני, תנועה שהייתה אנטי איחוד, אבל חוץ מזה לא היה לה מכנה משותף עם הקיסר. שמה נגזר מהפטריארך לשעבר ארסניוס, שהודח מתפקידו לאחר שנידה את מיכאל השמיני בגלל שעיוור וכלא את יוחנן הרביעי. הארסנים סברו שיוחנן השבוי היה הקיסר הביזנטי החוקי וכי הפטריארכים יוחנן האחד עשר, יוסף הראשון וכעת גרגוריוס השני היו בלתי לגיטימיים.
כדי לנסות ולתקן את הפילוג הזה, גרגוריוס קרא לסינוד כנסייה שאליו הזמין את שני הפטריארכים של אלכסנדריה ואנטיוכיה, וביקש מהם לבטל את הצהרתם הקודמת הפרו-איחוד. הפטריארך של אנטיוכיה סירב, ואז התפטר ממשרדו וברח לסוריה. גרגוריוס גם הוציא הודעה פומבית מהקיסרית תאודורה, כי היא לעולם לא תבקש שבעלה המנוח מיכאל השמיני יקבל קבורה נוצרית. למרות שהסינוד הזה עשה הרבה כדי לספק את הכמורה האורתודוקסית, הוא לא הצליח לעשות את אותו הדבר עם הארסנים.
כמה שנים לאחר מכן נאלץ גרגוריוס השני להתפטר, מכיוון שחלק מכתביו נחשבו ככפירה. מחליפו, שנבחר על ידי אנדרוניקוס כדי להסיח את דעתו ממצב פוליטי שהלך והחמיר, היה נזיר אתוני שלקח את השם אתנסיוס. הפטריארך החדש היה סגפן עז, ובילה חלק ניכר מזמנו בנידוי אנשי דת על רכושם הארצי; בסופו של דבר הוא ביקש להחרים רכוש מכמה מהכנסיות והמנזרים העשירים יותר. אנשי דת רבים הגיבו בעוינות גלויה, והגיעו עד ליידוי אבנים ברחובות קונסטנטינופול. אתנסיוס הפסיק להופיע בציבור ללא שומר ראש.
כאשר בקיץ 1293 חזר אנדרוניקוס מביקור בנחלותיו האנטוליות המתדלדלות במהירות, פגשה אותו משלחת של אנשי דת מובילים שדרשו את הדחתו של אתנסיוס. אנדרוניקוס לא היה מוכן, אבל עוצמת האופוזיציה אילצה אותו לבסוף להיענות. בינתיים, אתנסיוס כתב בעצמו בולה כנסייתית שבו הוא מנדה את אנשי הדת שהוקיעו אותו, והחביא אותה בעמוד בגלריה הצפונית של איה סופיה. הבולה נמצאה רק כמה שנים לאחר מכן, וגרמה לסערה רבה. [3]
משפחתו
ב-8 בנובמבר 1273 התחתן אנדרוניקוס השני עם אשתו הראשונה אנה מהונגריה, [4] בתם של אישטוואן החמישי, מלך הונגריה ואליזבת הקומנית, ממנה נולדו לו שני בנים:
- מיכאל התשיעי פלאיולוגוס (17 באפריל 1277 – 12 באוקטובר 1320).
- קונסטנטינוס פלאיולוגוס, דספוט (בערך 1278 – 1335). קונסטנטינוס נאלץ להיות נזיר על ידי אחיינו אנדרוניקוס השלישי פלאיולוגוס.
אנה נפטרה ב-1281, וב-1284 נשא אנדרוניקוס לאישה את יולנדה (ששמה שמה לאירנה), בתו של גיום השביעי ממונפראט, שממנה נולדו לו:
- יוחנן פלאיולוגוס (בערך 1286 -1308), despotēs.
- ברתולומאיוס פלאיולוגוס (נולד ב-1289), מת צעיר.
- תאודורוס הראשון, מרקיז מונפראט (1291–1338).
- סימוניס פאליאולוגינה (1294 - לאחר 1336), שנישאה למלך סרביה סטפן מילוטין.
- תאודורה פלאיולוגינה (נולדה ב-1295), מתה צעירה.
- דמטריוס פלאיולוגוס (1297–1343), despotēs.
- איסאאקיוס פלאיולוגוס (נולד ב-1299), מת צעיר.
לאנדרוניקוס השני היו גם שלוש בנות נוספות, לא לגיטימיות רק במובן זה שהן נישאו מחוץ לשבט שלהן. 3 מתוך 4 בנות המלך נישאו לחאנים מונגולים, מה שמציג את המציאות של אז.
- אירנה, שנישאה תחילה לע'זאן, החאן הפרסי, ולאחר מכן ליוחנן השני דוקאס, שליט תסליה.
- מריה, שנישאה לטוקטה, החאן של אורדת הזהב.
- בת הידועה בשם דספינה חאטון, שנישאה ל-Öljaitü, חאן מהשושלת האילח'אנית.[5]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Bartusis, Mark C. (1992). The Late Byzantine Army: Arms and Society 1204-1453 (באנגלית). University of Pennsylvania Press. pp. 67–85. ISBN 0-8122-1620-2.
- ^ Treadgold, Warren (1997). A History of the Byzantine State and Society (באנגלית). Stanford University Press. pp. 841–843. ISBN 9782036274082.
- ^ Norwich, John Julius (1998). Byzanz: Verfall und Untergang (בגרמנית). Munich & Dusseldorf: Econ GmbH. pp. 296–299. ISBN 3-430-17163-6.
- ^ Previté-Orton, C.W. (1962). The Shorter Cambridge Medieval History. Vol. II. Cambridge at the University Press. p. 922.
- ^ Korobeinikov, Dimitri (2014). Byzantium and the Turks in the Thirteenth Century. Oxford University Press. p. 212. ISBN 978-0-198-70826-1.
39088239אנדרוניקוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית