בסיליסקוס, קיסר האימפריה הביזנטית

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. פלביוס בסיליקוס (יוונית: Βασιλίσκος) היה קיסר האימפריה הביזנטית משנת 475 עד למותו בשנת 476, הוא היה בן לשושלת בית לאו. הוא היה יריב של זנון, קיסר האימפריה הביזנטית ותפס את כיסא המלוכה לאחר שזנון נאלץ לעזוב את קונסטנטינופול בעקבות מרד שפרץ בעיר.

הוא היה אחיה של הקיסרית אאליה ורינה, אשתו של הקיסר לאו הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית. בזכות קשרים אלו הוא החל בקריירה צבאית כגנרל בצבא הביזטית, לאחר מספר הצלחות מינוריות הוא מונה בשנת 468, לעמוד בראש מערכה כנגד השבטים הונדליים שהתבססו בצפון אפריק. המבצע היה מיזם משותף של אנתמיוס, לאו הראשון ומרקלינוס, צי שהורכב מלמעלה מאלף כלי שיט, נאסף להובלת הצבא "המזרחי-המערבי-האילירי" המשולב. אף כי רוב הוצאות המלחמה מומנו על ידי האימפריה המזרחית, גם אנתמיוס והאוצר המערבי תרמו את חלקם. אך אף מבצע זה הסתיים בכישלון צורב. הצי הובס בידי גאיזריק והוונדלים בקרב קייפ בון (אנ') ומרקלינוס נרצח בידי בעקבות התבוסה. מפלה זו הביאה להפסדים גדולים בכסף ובאובדן חיילים. 600 מתוך 1,113 ספינות המלחמה שיצאו למסע אבדו על אנשיהן.

בסיליקוס הצליח לתפוס את השלטון בסיוע אחותו ורינה תוך ניצול העוינות של אזרחי קונסטנטינופול ומנגנוני השלטון הביזנטי ללאו אותו ראו כברברי שתפס את השלטון מידי לאו הראשון, בזכות קשריה במסדרונות הכוח של האימפריה הצליחה וריה לגייס לצידה גנרלים בצבא ולסלק אל זנון מקונסטנטינופול, בסיליקוס ניצל את הואקום השלטוני שנוצר ועלה לכס המלוכה. בסיכומו של דבר, בסיליקוס התגלה כשליט כושל, הוא הצליח תוך זמן קצר להרחיק ממנו את תומכיו ולקומם כנגדו את הכנסייה על רקע תמיכתו ב הגישה המיאפיזיטית (Miaphysitism), הגורסת כי לישו היו שני טבעים שהתאחדו לאחד והוכרז כמינות הן על ידי הנצרות האורתודוקסית והן על ידי הנצרות הקתולית, עוד לפני שהתפלגו. גם אנשי החצר, ובהם אחותו ורינה, שתחילה תמכו בו גילו עוינות מאחר שמצאו את עצמם נדחקים מפני מקורבים שבסיליקוס מינה לתפקידי מפתח. כאשר זנון חידש את המאבק על השלטון נותר בסיליקוס ללא תומכים וזנון נכנס כמנצח, ללא התנגדות לקונסטיטנופול. הוא תפס את בסיליקוס והוציא אותו ואת משפחתו להורג.

המשאבים הכלכליים והצבאיים של האימפריה המזרחית הוקדשו לפתרון והכרעה במאבקי הכוח בין בסיליקוס לזנון. בכך נותרה האימפריה המערבית, שהייתה מלכתחילה במצב מוחלש וסבלה מאי-יציבות להתמודד לבד מול האיום של פשיטות שבטים גרמאנים. בספטמבר 476 התמרדו שכירי החרב ההרולים, הסקירים והטורקילינגים תחת הנהגתו של אחד ממפקדי הצבא, הגרמני אודואקר כנגד פלביוס אורסטס אחד השליטים של מה שנותר מהאימפריה המערבית אורסטס נלכד ליד פיאצ'נצה ב-28 באוגוסט 476 והוצא להורג. אודואקר התקדם לרוונה ולכד את העיר בה ישב הקיסר האחרון רומולוס אוגוסטולוס שהוכרח לוותר על כתרו ב-4 בספטמבר 476. מכיוון שאחר ויתורו על הכתר לא מונה קיסר אחר, ויתור זה נחשב לקיצה של האימפריה הרומית המערבית.