אלי רוזיק
אלי רוזיק רוזן (1932 – ינואר 2017) היה פרופסור אמריטוס בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. היה ראש החוג ודיקן הפקולטה לאמנויות.
ביוגרפיה
רקע משפחתי
אלי רוזיק נולד בבאיה בלנקה, ארגנטינה, לבנימין וקטלינה רוזיק, בשנת 1932. הוריו היו מהגרים יהודים ממחוז ווהלין. הוריו היגרו לארגנטינה ב-1924. הם עסקו במסחר קמעונאי, ועלו ארצה ב-1954. רוזיק היה האח הצעיר לישראל ולרוזה.
רוזיק היה חבר בתנועת הנוער דרור החלוץ הצעיר. במסגרת התנועה המחיז וביים את הסיפור "חדווה ואני" מאת אהרן מגד. הוא עלה ארצה במחצית הראשונה של שנת 1953, עם גרעין של התנועה, שנשלח להשלמה לקיבוץ כפר סאלד. במשק זה עבד בתור רועה צאן. עזב את הקיבוץ בסוף שנת 1954, עבד למחייתו בחיפה ובתל אביב בעבודות שונות, והכין עצמו ללימודים אוניברסיטאיים.
היה נשוי ואב לשתי בנות, גלי (מאשתו הראשונה, שרה קמין) ומאיה (מאשתו עטרה לבית מינץ). הוא התגורר בירושלים, ישראל.
לימודים
רוזיק למד בבית הספר היסודי מס' 6 במאר דל פלאטה, ובבית הספר התיכון העיוני באותה העיר. קבל תעודת בגרות בשנת 1950.
הוא למד באוניברסיטה העברית בחוגים לספרות עברית וסוציולוגיה לקראת התואר ב.א., אותו קיבל בשנת 1964; ובחוג לספרות השוואתית לקראת התואר מ.א., אותו קיבל בשנת 1968. נושא התזה למ.א.: "הפואטיקה של פייר קורניי", בהדרכת פרופ' לאה גולדברג. רוזיק קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בשנת 1974. נושא התזה: "היסודות הפיגורטיביים בדרמה הספרדית – לופה דה וגה, קלדרון דה לה ברקה ופדריקו גארסיה לורקה", בהדרכת פרופ' משה לזר. עבודה זאת סללה את הדרך לתורת הפיגורות הלא-מילוליות, שרוזיק גיבש בהמשך עבודתו המחקרית.
בשנת 1974 רוזיק נשלח על ידי הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב ללימודי פוסט-דוקטורט בלונדון, בה עבד ועסק במחקר בשלושה תיאטראות: ב-Shaw Theatre בהפקת "מקבת'" לשקספיר, ובבימויו של פיטר ג'יימס; בלהקה השייקספירית המלכותית בהפקת "שירת הברווז" (The Duck Song) לדויד מרסר (Mercer), ובבימויו של דויד ג'ונס; ובתיאטרון רויאל קורט בהפקת Life Class לדויד סטורי (Storey), ובבימויו של לינדסי אנדרסון. בהפקות אלה הוא חקר את התקשורת המילולית בין הבמאים לשחקנים וביטויים של דיאלוגים אלה במשחקם על הבמה. באותה שנה השתלם בלימודי שקספיר באוניברסיטת לונדון. שנה זאת הייתה מכרעת באשר לכיוון המחקר של רוזיק, ובעיקר בהתמקדותו בשאלת התיאטרון כמדיום לא-מילולי.
בשנה האקדמית 1980-81 ד"ר רוזיק יצא לשבתון ולמד במחלקות לבלשנות ופילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ארצות הברית. הוא השתלם בפילוסופיה של הלשון, במיוחד בתורת פעולות הדיבור (speech act theory) אצל פרופ' ג'ון סרל (Searle), ובבלשנות כללית אצל הפרופסורים ג'ורג' לייקוף וצ'ארלס פילמור (Fillmore). בשנה זאת רכש את הכלים הדרושים לפיתוח גישה מדעית למדיום התיאטרוני.
בשנת 1989-90 השתתף במחקר על מיומנויות משחק, בהדרכתו של פרופ' פטריס פאוויס (Patrice Pavis), באוניברסיטת פריז VIII: המרכז האוניברסיטאי הנסיוני ונסן - סן דני.
תפקידי הוראה וניהול
בין השנים 1958 ל-1973 לימד בבתי ספר תיכונים שונים, כולל הגימנסיה העברית רחביה; ניהל בית ספר תיכון דו-שנתי בנגב; וכן ניהל מיזם חינוכי-מחקרי בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, ירושלים, במשך שש שנים. נושא המחקר: פיתוח של אינטליגנציה בגיל בית הספר התיכון.
בשנים 1969-80 היה חבר בסגל ההוראה של החוג ללימודים ספרדיים ולטינו-אמריקאים באוניברסיטה העברית, ירושלים. בשנת 1974 הצטרף לסגל ההוראה של החוג ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1977 נתמנה למ"מ ראש החוג ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב; ובשנת 1979, עם קבלת הדרגה מרצה בכיר, נתמנה לראש חוג. בשנת 1990 הועלה לדרגת פרופסור חבר; ובשנת 1994 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין. בשנים 1994-6 כיהן בפעם שנייה כראש חוג ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובשנים 1996–2000 כדקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. בתוקף תפקידו זה גם שימש כחבר בסנאט של אוניברסיטת תל אביב ובוועדה המרכזת של האוניברסיטה. בשנת 2000 רוזיק יצא לגמלאות בדרגת פרופסור אמריטוס. וכן, באותה שנה שנת לימד סמסטר אחד באוניברסיטה הבינלאומית בוונציה.
בשנים 1983–1986 כיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון לבריטניה הגדולה.
בשנים 1993–1999 שימש חבר בוועד המנהל של הפדרציה הבינלאומית לחקר התיאטרון (IFTR).
בשנת 1988 יזם את הקמת החברה הישראלית לחקר התיאטרון ושימש כנשיאה הראשון. בשנת 1991 יזם את הקמתה של קבוצת המחקר הבינלאומית לחקר הביצוע הבימתי כטקסט העיקרי של התיאטרון, במסגרת הפדרציה הבינלאומית לחקר התיאטרון (IFTR).
בשנים 1995–1998 היה חבר במועצה הלאומית לתרבות ואמנות.
משנת 2001 הוא שימש כחבר ההנהלה של תיאטרון החאן, ירושלים.
פעילות מחקרית
רוזיק מתמחה בתאוריה של התיאטרון והאמנויות, במיוחד, בתקשורת לא-מילולית באמנויות. במשך שנות המחקר של הוא קידם את התזות הבאות:
(א) מלבד היותו סוג של אמנות וסוג של מוסד תרבותי, התיאטרון הוא מדיום לא-מילולי, שניתן לקבוע את אופי ואוצר סימניו ואת כללי התחביר שלו;
(ב) מדיום התיאטרון הוא דימויי, המטביע את דימוייו בעיקר בשחקנים בשר ודם, והקובע את חד-משמעותם של היגדיו על יסוד תיווך הלשון;
(ג) המדיום התיאטרוני מקיים מבעים פיגורטיביים שונים, מטפוריים, סימבוליים ומטונימיים, המקובלים כאופייניים ללשון, אבל בדרך לא-מילולית;
(ד) השורשים של המדיום התיאטרוני טמונים בחשיבה הדימויית, שאפיינה את האדם הפרה-לשוני, וששרידיה מצויים בחלימה, בחלימה בהקיץ ובמשחקים הדמיוניים והציורים של הפעוטות בטרם השתלטו על הלשון;
(ה) הביצוע הבימתי הוא הטקסט העיקרי של התיאטרון והוא מושא המחקר המרכזי של תאוריית התיאטרון.
(ו) הביצוע הבימתי משקף צירוף של שני יסודות: יסוד בדיוני ויסוד המדיום;
(ז) כל אחד מיסודות אלה משקף מערכת כללים משל עצמו;
(ח) היסוד הבדיוני משקף צורת חשיבה מיוחדת, החשיבה הבדיונית, המאופיינת בחשיבה באמצעות עולמות בדיוניים, וגם היא פרה-לשונית מטיבה;
(ט) יסוד המדיום; גם יסוד זה מורכב על היכולת הפרה-לשונית של מוח האנושי ליצור דימויים המייצגים את העולם הממשי ולחשוב באמצעותם;
(י) המבנה של העולם הבדיוני הוא רב-רבדי, והוא כולל את הרבדים הבאים: המאניש, המיתי, העלילתי, התמים, האירוני, המודאלי, והאסתטי:
(יא) גם החוויה התיאטרונית משקפת מבנה מיוחד, הכולל את הרבדים האסתטי, המטפורי, והרטורי.
(יב) היווצרות המשמעות התיאטרונית מתקיימת באינטראקציה בין הטקסט השלם לבין הצופה;
(יג) בתחום זה תרומתו של הצופה אינה פחותה מזו של הטקסט;
(יד) הצופה מצופה להשלים את הטקסט מתוך המאגר האסוציאטיבי שלו, הוא מטענו התרבותי, וגם להפעיל את המנגנונים ההכרתיים והרגשיים הדרושים לחוויה התיאטרונית;
(טו) בחוויה התיאטרונית, העולם הבדיוני משמש כמטפורה בכוח של עולמו של הצופה בעת החוויה
(טז) מבחינה מחקרית, התרומה המצופה של הצופה (מה שמכונה הצופה המובלע) חשובה יותר ממה שעולה מתוך חקר הצופים הממשיים, כי על אלה פועלים גם תכנים לא-מודעים;
(יח) יש לפתח רטוריקה מיוחדת לתיאטרון;
(יט) יש לפתח אסתטיקה מיוחדת לתיאטרון;
(כ) בעבודותיו רוזיק גם הציע את היסודות לדיסציפלינות אלה.
במשך השנים רוזיק פרסם למעלה ממאה שלושים מאמרים מדעיים בכתבי עת באירופה ובארצות הברית; ולמעלה משלושים עבודות נוספות בכתבי עת אחרים. הוא פרסם את עבודותיו בתשע שפות: אנגלית, עברית, צרפתית,ספרדית, קטלונית, רוסית, פולנית, רומנית וגרמנית.
מלבד השתתפויות בעשרות רבות של כנסים בינלאומיים ברחבי העולם, הוא הוזמן ללמד באוניברסיטאות שונות: באקדמיה הרוסית לאמנויות התיאטרון (גיטיס), מוסקבה, 1992; באוניברסיטת הלסינקי, 1993; באוניברסיטת סגד, הונגריה, 1996 ו-2002; באוניברסיטת קרקוב, פולין, 1997; באוניברסיטה החופשית של ברלין, 1997; באוניברסיטת בואנוס איירס, ארגנטינה, 1998; באוניברסיטת סיג'ו (Seijo), טוקיו, 2000; ובאוניברסיטה הבינלאומית בוונציה, 2000. הוא פרסם 15 ספרים.
אודות ספריו האחרונים
- שורשי התיאטרון – חשיבה מחדש על ריטואל ותאוריות מקור אחרות (2002), (אנגלית)
ספרו החשוב ביותר של רוזיק שראה אור בשנת 2002 בהוצאת אוניברסיטת איווה, תורגם לפולנית ויצא לאור ב-2012; ותרגומו לספרדית יצא לאור ב-2014. לספר שני חלקים:
1. רוזיק מבקר את כל התאוריות על היווצרות התיאטרון מן הפולחן ומנסה להוכיח שאין להן ביסוס מדעי והן בגדר אידאולוגיה של התיאטרון.
2. במקומן מציע רוזיק תאוריה על היווצרות המדיום התיאטרוני מתוך צורת החשיבה הפרה-לשונית של האדם. תאוריה זו מתבססת על הגותם של הוגים וחוקרים שונים, בהם ניטשה, פרויד וסוזן לנגר.
- יצירת המשמעות התיאטרונית – התאוריה והמתודולוגיה של ניתוח המופע (2008), (אנגלית)
הספר עוסק במדיום התיאטרוני – שיטת חשיבה ושיטת תקשורת, שהיא בעיקרה דימויית ופועלת על בסיס הטבעת דימויים בחומר ותיווך הלשון. בתיאטרון הדימויים מוטבעים בגופם וקולם של שחקנים בשר ודם, המבצעים אותם. כמו כל מדיום דימויי, התיאטרון יכול לצרף דימויים וליצור היגדים, גם ליטרליים וגם מטפוריים, בדומה ללשון. גם מוסכמות הבמה, המפצות על מגבלות המדיום, הם דימויים המוטבעים בחומר, כי אחרת לא ניתן היה לתקשר אותם לצופים. מדיום התיאטרון הוא נייטרלי ביחס לעלילות שהוא מספר.
- חשיבה מטפורית – חקר המטפורה הלא-מילולית באמנויות ושורשיה הארכאיים (2008), (אנגלית)
הספר עוסק במטפורה כמביאה לידי ביטוי צורת חשיבה ייחודית. רוזיק סבור ששורשי המטפורה בחשיבה הפרה-לשונית. החלומות חולמים לפי השיטה הזו – בדימויים מטפוריים. לדעתו של רוזיק, הטקסט של התיאטרון הוא ההצגה, שבכוח מהווה מטפורה למצב נפשו של הצופה בעת ההצגה. רוזיק מנתח שורה של יצירות בימתיות בהתאם לשיטה זו.
- החשיבה הבדיונית – הפואטיקה והרטוריקה של היצירה הבדיונית בתיאטרון (2009), (אנגלית)
הספר מציע כללים לניתוח הנראטיבים של התיאטרון, ומסביר איך הם בנויים וכיצד הם משקפים את התייחסות הצופים אליהם. כמה מהפרקים מוקדשים לניתוח יצירות על פי הכללים המוצעים בספר.
- האמנויות הבדיוניות – מסע תאורטי מהתיאטרון לאמנויות (2011), (אנגלית)
רוזיק מיישם את התאוריה של התיאטרון לגבי כל האמנויות, המסוגלות לספר סיפורים והמצרפות את עקרונות החשיבה הבדיונית והמדיום הדימויי/האיקוני. רשימת אמנויות אלה כוללת תיאטרון, אופרה, בלט פיגורטיבי, רומן גרפי, רומן מצולם, תיאטרון בובות, תסכית רדיו, קולנוע, טלוויזיה וכדומה. הספר בודק גם איך אמנויות אלה מגלמות מחשבות, מה המבנה הרטורי שלהן, ובמיוחד, איך הן מצליחות לשכנע את הנמענים לקבל מחשבות אלה. רוזיק גם מנתח יצירות מאמנויות שונות, בהתאם לעקרונות המשותפים לאמנויות אלה.
- קומדיה – מבוא ביקורתי (2011), (אנגלית)
הספר מהווה מבוא ביקורתי לתאוריה של הקומדיה. רוזיק סוקר את התאוריות הרבות על הקומדיה, עומד על הבעיות שמעלה כל אחת מהן, ומציג תאוריה משל עצמו. הוא סוקר את המחזות הקומדיים והקומיים לדורותיהן, החל מהקומדיה הקלאסית ועד לקומדיה המודרנית; כולל ניתוח של קומדיות למיניהן ושל מדיומים שונים; למשל – הוא דן במחזה "הלילה השנים עשר" מאת שייקספיר בתיאטרון ובקולנוע.
- הדרמה והתיאטרון היהודים – מאי-הסובלנות הרבנית לליברליות חילונית (2013), (אנגלית)
הספר סוקר את התיאטרון היהודי החל מספר איוב, בו הוא רואה טרגדיה המסופרת לפי הכללים של המחזאות היוונית, שעבר שינויים בתוך התרבות היהודית, על ידי הוספה של מבוא, סיום ויצירת מסגרת אחרת לסיפור. הוא ממשיך במחזה שנכתב ביוונית במצרים ההלניסטית במאה השנייה לפנה"ס בשם אקסגוג (Exagoge; כלומר, "אקסודוס" ביוונית ו"יציאת מצרים" בעברית) בידי המחזאי יחזקאל. אחר-כך הוא דן ביצירות שנכתבו על ידי יהודים החל מהמאות ה-16-15, בכלל זה המחזה "מלכת אסתר" של פליפה גודינס, מומר יהודי מהמאה ה-17; והמחזה "צחות, בדיחותא דקידושין", שנחשב למחזה העברי הראשון, פרי עטו של המחזאי/הבמאי היהודי בן המאה ה-17 בשם יהודה סומו. הוא ממשיך בהתהוות ה"פורים שפיל" ביהדות אשכנז ושל ה"פורים רבי", שהן הופעות תיאטרוניות; וביצירת התיאטרון היהודי ביידיש על ידי אברהם גולדפדן. לבסוף הוא בוחן את התיאטרון הישראלי בן ימינו מבחינת הנושא הנדון בספר – בימויים של רנה ירושלמי, מחזה של נסים אלוני והמחזה "יסורי איוב" של חנוך לוין.
- אורינות לא מילולית – החשיבה הדימויית (2014), (עברית)
הספר מיועד להדרכת מורים בהקניית אוריינות לא-מילולית ברמת בתי הספר היסודי והתיכוני. הוא דן בעקרונות העומדים ביסוד טקסטים מסוג זה ומדגים עקרונות אלה בעשרות רבות של דוגמאות. הספר נתרם לעמותת תלל"ים - עמותה שעוסקת בהוראה עבור ילדים המרותקים למיטותיהם בשל מחלה ממושכת והלומדים בבית ספר וירטואלי ממוחשב, כל זמן שהם חולים. העמותה לקחה על עצמה את הכשרת התלמידים החולים להתמודדות עם התרבות הדימויית/הלא-מילולית הרווחת בימינו. הספר יצא גם בהוצאה מקוונת ב-2013.
- מדעי (העזר של) התיאטרון – פניה לגישה בינתחומית בחקר התיאטרון (2014), (אנגלית)
רוזיק סוקר גישות מדעיות שונות, ובוחן את אפשרויות יישומן בחקר התיאטרון. הספר מקדם גישה רב-תחומית למחקר התיאטרוני. אחת התזות אותה פיתח רוזיק במהלך השנים הייתה הגישה המדעית לתיאטרון, זאת בניגוד לגישה האינטואיטיבית הרווחת.
רשימת ספריו
1. המטאפורה בתיאטרון ובשירה. תל אביב: דביר, 1981.
2. שפת התיאטרון. תל אביב: דביר, 1991.
3. The Language of the Theatre. Glasgow: Theatre Studies Publications, 1992.
4. יסודות ניתוח המחזה. תל אביב: אור עם, 1992.
5. The Roots of Theatre - Rethinking Ritual and other Theories of Origin. Iowa City: University of Iowa Press, 2002. 6. Generating Theatre Meaning - A Theory and Methodology of Performance Analysis. Brighton, Portland: Sussex Academic Press, 2008. 7. Metaphoric Thinking - A Study in Nonverbal Metaphor in the Arts and its Archaic Roots. Faculty of the Arts, Tel Aviv University, 2008. 8. Fictional Thinking - A Poetics and Rhetoric of Fictional Creativity in Theatre. Brighton, Portland: Sussex Academic Press, 2009. 9. The Fictional Arts - A Theoretical Journey from Theatre to the Arts. Brighton, Portland, Toronto: Sussex Academic Press, 2011. 10. Comedy - A Critical Introduction. Brighton, Portland, Toronto: Sussex Academic Press, 2011. 11. Korzenie Teatru. A Polish version of No. 5, The Roots of Theatre. Trans. Michal Lachman. Warsaw: Wydawnictwo Nawkowe PWN, 2011.
12. אוריינות לא מילולית – החשיבה הדימויית. ירושלים: עמותת תללי"ם, 2013. מהדורה מקוונת
13. The Roots of Theatre. A recorded version of No. 5. The Society of Blind and Dyslexic Students in Israel (n.d.) 14. Jewish Drama and Theatre - From Rabbinical Intolerance to SecularLiberalism. Brighton, Chicago, Toronto: Sussex Academic Press, 2013.
15. אוריינות לא מילולית – החשיבה הדימויית. גרסה מודפסת של מס. 12 ירושלים: עמותת תללי"ם, 2014.
16. Theatre Sciences – A Plea for a Multidisciplinary Approach to Theatre Studies. Brighton, Chicago, Toronto: Sussex Academic Press, 2014.
17. Las Raices del Teatro. A Spanish version of The Roots of Theatre. Trans. Ricardo Dubatti y Nora Lía Sormani. Buenos Aires: Colihue, 2014.
עבודות עריכה מדעית
בין היתר, רוזיק גם עסק בעריכת ספרים, כתבי עת מקצועיים וכדומה. עבודותיו העיקריות, הן:
1. Editor of Assaph - Studies in the Theatre, 1988-1999. Published No.4, 1988; No.5, 1989; No.6, 1990; No.7, 1991; No.8, 1992; No.9, 1993; No.10, 1994; No.11, 1995; No.12, 1996, No.13, 1997, No. 14, 1998. and No.15, 1999.
2. Guest editor - Theatre Research International: issue on Jewish and Israeli Theatre, Vol.13, 2, 1988.
3. Guest editor - Bamah: issue on the 500 Anniversary of the Expulsion of the Jews from Spain and the Jewish Theatre, No.127, 1992.
4. Guest editor - Theatre Research International: issue on Performance Analysis; Vol. 22, 1, 1997.
5. גד קינר, פרדי רוקם ורוזיק (עורכים), הקאמרי: תיאטרון של זמן ומקום : עיונים בתולדות התיאטרון. אוניברסיטת תל אביב, 1999.
6. Chief editor of the Assaph Book Series, 1996-2000.
7. Joint guest editor - Journal of Dramatic Theory and Criticism: Special Section on Semiotic Analysis of Avant-Garde Performance; Vol. XXII, 2, 2008.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של אלי רוזיק- הספרים של אלי רוזיק, באתר "סימניה"
30319321אלי רוזיק