וינסנט ואן גוך

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וינסנט ואן גוך
אדם זקן בצערו (על סף הנצח), סן רמי, אפריל-מאי 1890

וינסנט וילֶם ואן גוךהולנדית: Vincent Willem van Gogh, קרי: פן-חוֹך להאזנה (מידעעזרה); ‏30 במרץ 185329 ביולי 1890), היה צייר הולנדי, נחשב בין גדולי הציירים בכל הזמנים.

ואן גוך משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי. יצירותיו מתחלקות בעיקר לשתי תקופות - התקופה שבה פעל בהולנד וצייר תמונות קודרות, והתקופה שבה פעל בדרום צרפת וצייר תמונות עתירות אור, בצבעים בהירים.

את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים שקדמו להתאבדותו אחרי שחלה במחלת נפש. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפריז.

נעוריו

ואן גוך נולד בזוּנדֶרט, עיירה קטנה בהולנד, בן בכור לאנה קורנליה קרדבנטוס ותאודורוס פן חוך. בילדותו הושפע מאד מאביו שהיה כומר פרוטסטנטי (ומאוחר יותר אף הלך בעקבותיו). אחותו תיארה אותו כחמור סבר ונוטה להרהורים. כשמלאו לוינסנט 12 שנים, נשלח לפנימייה בזבנברגן.

בגיל 16 החל ואן גוך לעבוד ב"גוּפִּיל ושות" (צרפתית: Goupil & Cie), חברה לסחר באמנות. מאוחר יותר הצטרף לחברה גם אחיו הצעיר תיאו, אליו היה ואן גוך קרוב מאוד. השניים שמרו על קשר מכתבים במהלך שנים רבות אחרי כן. כחלק מעבודתו נשלח ללונדון ולפריז ב-1873, ושם החל להתעניין בדת. ב-1876 פוטר מעבודתו בשל חוסר מוטיבציה ככל הנראה בשל התעמקותו בתחום הדתי כיוון שהזדהה באופן ניכר עם הבאים לכנסייה. לאחר שפוטר עבד זמן מה כעוזר הוראה במחוז קטן שבאנגליה, וב-1877 חזר לאמסטרדם שם החל בלימודי דת. לאחר שנה פרש מהלימודים ועבר לבלגיה שם עבד כדרשן לא מוסמך באזור המכרות העני של בורינחה, כשגורלם של הכורים נוגע עד עמקי לבו. אחרי שישה חודשים הוא פוטר ממשרתו והמשיך במתן דרשות בלי תשלום. במהלך תקופה זו החל ואן גוך ליצור את רישומי הפחם הראשונים שלו. כיוון שלא הצליח למצוא את לחמו הפך ואן גוך תלוי בתמיכה שהעניק לו אחיו, ממנה התפרנס עד יום מותו.

עבודות ראשונות

בשנת 1882, החל ואן גוך להתייחס ביתר רצינות לציור. במשך תקופה קצרה למד בהאג אצל אנטון מוב, צייר מאסכולת האג, שאפשר לו לצייר מודלים בסטודיו שלו וסייע לו בצעדיו הראשונים בעבודה בצבעי מים ובצבעי שמן. ואן גוך גם התלווה לברייטנר, צייר נוסף באסכולה, ברישומים בתחנת הרכבת בהאג. תוך זמן קצר, עם זאת, התגלו חילוקי דעות בין מאופה לואן גוך, שסירב או התקשה לעבור את מסלול ההכשרה הרגיל, ובמיוחד חלק על הנימה הרגשנית והסנטימנטלית משהו של חלק גדול מציירי האסכולה.

למרות חילוקי הדעות, השפיעו כמה מציירי אסכולת האג על יצירתו של ואן גוך בשנות יצירתו הראשונות, וניתן למצוא ברישומיו ובעבודות השמן הראשונות שלו הדים ברורים לעבודותיהם של ציירים כמו אנטון מאופה, יוסף ישראלס ויקוב מריס. חותם אחר שהותירה התקופה הקצרה שבה למד ציור באופן מסודר, הוא חולשה מסוימת שנשא עמו ואן גוך בטיפול בקיצור פרספקטיבי וכן יכולת רישום בלתי–מהוקצעת.

בשנת 1881 הכריז ואן גוך על רצונו להנשא לדודניתו, האלמנה קי פוס, אך כאשר דחתה זו את הצעתו עבר לגור עם אישה בשם מריה הורניק ובתה, ואף שקל לשאת אותה לאישה. נוכח התנגדות אחיו ואביה של הורניק נסוג בו ואן גוך בסופו של דבר מכוונתו.

במהלך השנים 1882 עד 1886 נדד ואן גוך ברחבי בלגיה וארצות השפלה, כשהוא מתגורר תחילה בדרנתה, ומאוחר יותר בנוינן שבצפון ברבנט ומאוחר יותר בהולנד. ציוריו באותה תקופה התמקדו בחיי העובדים והעניים, בהם גילה ואן גוך רק קדרות ואפלה. הוא הזדהה, ברוח הסנטימנטלית של התקופה, עם סבלם של העובדים והעניים, כשהוא מקנה לציורים שיצר באותה תקופה נימה לודיטית ודתית בולטת.

בתקופה זו, בערך בין מרץ למאי 1885, יצר את עבודתו החשובה הראשונה: "אוכלי הבולבוסים". ביצירה זו, כברוב יצירותיו של ואן גוך מאותה תקופה, משתקפת השפעתו החזקה של ז'אן-פרנסואה מילה, אך גם התחושה הדתית העמוקה שפיעמה בוואן גוך. ואן גוך העיד כי שאיפתו ביצירה הייתה לשקף את חיי העמל של המופיעים בתמונה, הסועדים בידיים לא שטופות שבהן עמלו כל היום בעבודת האדמה. באופן לא מודע, אולי, משקפת הקומפוזיציה הקלאוסטרופובית של היצירה גם את תחושת היעדר התקווה שקיננה בסועדים שבציור ובוואן גוך עצמו. במהלך העבודה על היצירה לא זכה ואן גוך לעידוד ולתמיכה מאחיו, ככל הנראה משום שחש שוואן גוך נטל על עצמו כאן משימה שאינה כפי יכולתו. מאוחר יותר, נמנע ואן גוך באדיקות מיצירת קומפוזיציות רבות-משתתפים שאפתניות כאלו.

בחורף של שנת 1885 ו-1886, ניסה ואן גוך את כוחו פעם נוספת בלימודי אמנות, הפעם באנטוורפן, אך גם הפעם הסתיים הניסיון במפח נפש, כאשר סולק מן האקדמיה לאמנות לאחר מספר חודשים על–ידי הפרופסור אז'ן זיברדט. בתקופה זו נחשף ואן גוך לראשונה לאמנות יפנית והערצתו לחלוקה הנקייה של מרחב הבד ולצבעים הנקיים והבהירים הובילה אותו לזנוח כמעט לחלוטין, החל בדצמבר 1885, את גוני השחור, החום והביטומן שאפיינו את הרקע והצללים בתמונותיו, ולעשות שימוש הולך וגובר בצללים וברקע כחול, ובגווני אוכרה נקיים יותר. מאוחר יותר פינתה האוכרה את מקומה לשימוש מסיבי יותר בגווני צהוב לימון ושימוש הולך וגובר בגווני אדום ורמיליון.

תקופת פריז

באביב 1886 עבר ואן גוך לפריז יחד עם אחיו תיאו והתגורר ברובע מונמרטר, שם פגש במקצת הציירים האימפרסיוניסטים שעדיין נותרו בפריז כמו אדגר דגה וקמי פיסרו, ובכמה מהציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים כמו אמיל ברנר, אנרי דה טולוז-לוטרק ופול גוגן.

ציוריו של ואן גוך בתקופה הפריזאית מאופיינים בתנודות חריפות בין טכניקות ציור שונות, כשהוא נע בין יצירות נדירות ברוח יצירותיו הקודמות (לדוגמה, חלק מציורי הנעליים שלו), דיוקנאות או דיוקנאות עצמיים ברוח מסורתית יותר, נופים ודיוקנאות בהשראה יפנית, עם קווי מתאר מודגשים וחדשים, וניסיונות שאפתניים יותר ופחות בציור נוף בהשראת הציור האימפרסיוניסטי (כאן ניכרת השפעה חזקה של פיסרו), ואפילו ניסיונות בטכניקות מעין פואנטיליסטיות, גם כאן ככל הנראה בהשפעת פיסרו.

במהלך התקופה הפריזאית של ואן גוך, עד פברואר 1888, ניכרת גם הידרדרות מתמדת ביציבותו הנפשית וככל הנראה גם בראייתו. הידרדרות זו ניכרת גם בציורי הנוף שלו, שבהם העיוות הפרספקטיבי ואפקט "עין הדג" הולך ומתחזק, אך במיוחד היא בולטת בציורי הדיוקן העצמי שלו, שהופכים קלאוסטרופוביים ו'חתוכים' באופן המשקף אי-שקט הולך וגובר. הרקע ומרחב הציפיה שאפיינו דיוקנים מוקדמים נעלמים בהדרגה ומפנים את מקומם לציורי דיוקן מכווצים ודחוסים, בצבעים גסים ותוך היעלמות יומרה לקומפוזיציה של ממש.

תקופת ארל

בפברואר 1888 התערער מצבו של ואן גוך עד כדי כך שנטש את פריז ואת אחיו ועבר לגור ב"בית הצהוב" בארל שבחבל פרובנס בצרפת. המעבר הועיל לוואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן גוך בחייו, "הכרם האדום", נוצרה בשלהי אותה תקופה.

את החלק הראשון של התקופה בארל מאפיינת היעלמות ציורי הדיוקנאות, כולל הדיוקנאות העצמיים. ואן גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה — תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. כאן הוא יצר את סדרת הציורים של "החמניות" ו"מרפסת בית הקפה בלילה".


תקופת סן-רמי

בתחילת שנת 1889 היה ואן גוך שרוי בדיכאון, כפי שאפשר להתרשם גם מהעובדה שצייר רק שלושה ציורים במהלך חודשיים, בניגוד לכמעט ציור חדש מדי יומיים בתקופה שקדמה להתמוטטותו. במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן רמי דה פרובנס. גם כאן, ניכרה התקופה הראשונה של ואן גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו. אחד הציורים המפורסים מאותה התקופה הוא "אירוסים"[1].

לפי מחקר שנערך במוזיאון ואן גוך באמסטרדם על ידי לואי ואן טילבורך שהתמקד בציוריו של האמן שלא צוירו על קנווס, התברר שהצייר בהיותו בסן רמי סבל ממחסור בכסף וחומרים. לנתון הזה יש תימוכין במכתב שכתב הצייר לאחיו תיאו ב-16 בנובמבר 1889 וביקש שיספק לו מלאי חדש של בד ציור. המשלוח התעכב כמה שבועות והאמן החל להשתמש מחוסר ברירה בתחליפים כמו נייר, מגבות מטבח ומפות שולחן. ציוריו "עצי המישור הגדול" ו"שדות חיטה בנוף הררי" צוירו כנראה על מפת שולחן. יש השערה שהבד הגיע ממטבחי המוסד מכיוון שניתן להבחין בהדפס חיוור של רשת זעירה במקומות ששכבת הצבע דקה. שני ציורים נוספים מאותה תקופה צוירו על מגבות עם מסגרות אדומות. אחד הציורים נמכר בשנת 2000 במכירה פומבית תמורת 2.1 מיליון ליש"ט.

מאוחר יותר, עסק ואן גוך ביצירת העתקים לציורים של דלקרואה, רמברנדט ובמיוחד מילה, ממנו העתיק 19 ציורים שונים.

התפתחות בולטת בציוריו מאותה תקופה היא מידה הולכת וגוברת של הפשטה. משיחות המכחול הפכו באותה תקופה ישרות וארוכות יחסית, כשהצבעים המשמשים אותו הולכים ומצטמצמים במספרם והופכים נקיים יותר ויותר. פעמים רבות, ויתר ואן גוך על הגישה האימפרסיוניסטית ועל קווי מתאר מתמזגים ואימץ קווי מתאר שחורים ומודגשים, בנוסח ההדפסים היפניים. במקביל, הפכו צורות העצמים מעוותות ומסולסלות יותר ויותר, כאשר מקורות אור מוצגים אפופי הילה גדולה של אור, המשקפת ככל הנראה את בעיית הראייה ממנה סבל.

מותו

במאי 1890, אחרי שנה בה היה מאושפז, עזב ואן גוך את בית החולים בסאן-רמי ועבר לטיפול בקליניקה של פול גאשה באובר-סור-אוּאז שליד פריז, כדי להיות קרוב לאחיו תיאו שנישא זמן קצר קודם לכן. על גאשה המליץ לשניים פיסרו כמי שטיפל כבר במספר אמנים.

התקופה הקצרה בה היה באובר-סור-אואז הייתה מיוסרת. ואן גוך נתקף שוב בדיכאון. התפישה המקובלת היא כי ב-27 ביולי 1890, בגיל 37, במהלך טיול בשדות, ירה בעצמו ואן גוך בחזהו. בלי להבין כי הוא פצוע פצעי מוות, הוא שב לפונדק רבו בו שהה, ושם נפטר כעבור יומיים, כשתיאו לצדו. מילותיו האחרונות, דיווח תיאו, היו "La tristesse durera toujours" (העצבות תימשך לנצח).

עם זאת, מחקר שפורסם באוקטובר 2011 על ידי סטיבן נייפה וגרגורי וייט סמית', מומחים במוזיאון ואן-גוך באמסטרדם, טוען כי ואן גוך נורה בשוגג מאקדח מקולקל על ידי שני נערים אותם הכיר. המחברים מבססים את קביעתם זאת, בין היתר, על כך שהקליע חדר לבטנו של ואן גוך בזווית אלכסונית, כאשר במקרי התאבדות החדירה לגוף היא בזווית ישרה[2].

שישה חודשים אחרי פטירתו, מת גם תיאו הלום הצער, ונקבר, לבקשת רעייתו, לצדו של וינסנט באובר-סור-אואז.

אזכורים תרבותיים

ישנו מוזיאון, באמסטרדם המוקדש לואן גוך ויצירתו. תמונותיו מופיעות בעשרות מוזיאונים נוספים ונחשבות ליקרות ומבוקשות במיוחד.[דרוש מקור] לאמנותו של האיש הוקדשו ספרים רבים ואמנים רבים נוספים מצהירים כי הוא השפיע עליהם. לכן, האיש מוזכר בביוגרפיות של אמנים רבים ובספרים הסוקרים את אמנותם של אמנים רבים.[דרוש מקור]


אחרי מותו

ב-9 בספטמבר 2013 נחשף ציור של ואן גוך, "שקיעה במונמז'ור". הציור נחשף במוזיאון "ואן גוך" בהולנד. היצירה היא מקיץ 1888. מכתב מ-4 ביולי 1888, שבו מתאר ואן גוך לאחיו תיאו את היצירה, היווה אישור מכריע. "זה היה רומנטי. השמש שלחה קרניים צהובות מאד מעל השיחים והקרקע, כמו מקלחת של זהב", כתב הצייר, ותיאר גם את עצי האלון המתפתלים ואת שדות החיטה - שניתן לראות בציור[3].

ב- 15 בנובמבר 2016 נחשפה בצרפת מחברת סקיצות ובה 65 ציורים של וואן גוך. מוזיאון וואן גוך טען כי מדובר בזיוף. [4].

לקריאה נוספת

  • וינסט ון גוך, מכתבים אל אנתון ואן ראפארד, תרגום וצרוף מבוא גבריאל טלפיר, הוצאת גזית, תש"ד, 1943.
  • מכתבים לתיאו, הוצאת שוקן, תשנ"ב 1992
  • חמניות, שראמי בונדריק, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
  • אינגו ולתר, וינסנט ואן גוך 1853 - 1890 : חזון ומציאות, הוצאת ספרי טאשן
  • וינסנט ואן גוך, עם הקדמה מאת ו.אודה,חמישים תמונות בצבעים הוצאת פיידון.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאת לואה ביחידה יחידה:בקרת_זהויות בשורה 352: attempt to index field 'wikibase' (a nil value).