אירווינג לאנגמיור
 | |
| לידה | 31 בינואר 1881 |
|---|---|
| פטירה | 16 באוגוסט 1957 (בגיל 76) |
| ענף מדעי | כימיה, פיזיקה |
| מקום מגורים | ארצות הברית |
| פרסים והוקרה | פרס נובל לכימיה לשנת 1932, מדליית פרקין לשנת 1928 |
| תרומות עיקריות | |
|
כימיה של פני שטח רובד חד-מולקולרי שיפורים לנורת הליבון המושגים קליפת ערכיות, איזוטופ, טמפרטורה אלקטרונית חיישן לנגמויר משאבת דיפוזיה פליטה תרמיונית ופלזמה | |
אירווינג לאנגמיור (באנגלית: Irving Langmuir; 31 בינואר 1881 בברוקלין, ניו יורק - 16 באוגוסט 1957 בוודס הול, מסצ'וסטס) היה כימאי ופיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1932, "על עבודתו בכימיה של פני שטח".
הפרסום הידוע ביותר שלו היה המאמר המפורסם משנת 1919, "סידור האלקטרונים באטומים ומולקולות" ("The Arrangement of Electrons in Atoms and Molecules"). במאמר, בהתבסס על תיאורית האטום הקובייתי של גילברט לואיס ותאוריית הקישור הכימי של ולתר קוסל, תיאר לאנגמיור את "התאוריה הקונצנטרית של המבנה האטומי". במהלך עבודתו בג'נרל אלקטריק בין השנים 1909 עד 1950, פיתח לנגמויר מספר תחומים בסיסיים בכימיה ופיזיקה, המציא את נורת הליבון ממולאת הגז, וטכניקת ריתוך במימן. הוא היה הכימאי התעשייתי הראשון שזכה בפרס נובל. מעבדת לנגמויר למחקר אטמוספירי בניו מקסיקו קרויה על שמו, כמו גם כתב העת למדע של פני שטח של האגודה האמריקנית לכימיה, הקרוי "Langmuir".
חייו
לאנגמיור נולד בברוקלין, ניו יורק, ילדם השלישי (מתוך ארבעה) של צ'ארלס לאנגמיור וסיידי (קאמינגס, בנעוריה). בילדותו, עודדוהו הוריו לצפות בטבע ולנהל תיעוד מסודר של תצפיותיו הקודמות. כאשר היה בן 11, נמצא כי ראייתו חלשה. כאשר תיקנו בעיה זו בעזרת משקפיים, התגלו לו פרטים שקודם לכן חמקו ממנו. עניינו בטבע ותופעותיו השונות התגבר מאוד. במהלך ילדותו הושפע לאנגמיור מאד מאחיו הבוגר, ארתור לאנגמיור. ארתור היה כימאי מחקר שעודד את אירווינג לגלות סקרנות לגבי הטבע ודרכי פעולתו. ארתור סייע לאירווינג להקים את מעבדת הכימיה הראשונה שלו, בפינת חדרו, ושמח לענות על מגוון השאלות שהציב לו אירווינג.
בין תחביביו של לאנגמיור נמנו טיפוס הרים, סקי, הטסת מטוסו, ומוזיקה קלאסית. בנוסף להתעניינותו המקצועית בפוליטיקה של אנרגיה אטומית, התעניין מאד בשימור השטחים הפתוחים.
חינוך
לאנגמיור התחנך במגוון בתי ספר ומוסדות חינוכיים בארצות הברית ובפריז (1892-1895). ב-1903 קיבל תואר בוגר במדעים בהנדסת מתכות מבית הספר לכרייה של אוניברסיטת קולומביה. ב-1906 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה אצל חתן פרס נובל ולטר נרנסט בגטינגן, על מחקר שנעשה תוך שימוש ב"זוהר נרנסט", מנורה חשמלית שהמציא נרנסט. כותרת התזה שלו הייתה: "על הרקומבינציה החלקית של גזים מומסים במהלך קירור". לאחר מכן ביצע עבודת פוסט-דוקטורט בכימיה. לאנגמיור לימד אז במכון סטיבנס לטכנולוגיה בהובוקן ניו ג'רזי עד 1909, עת החל לעבוד במעבדת המחקר של ג'נרל אלקטריק בשנקטאדי ניו יורק. ב-1912 נישא למריון מרסרו.
עבודתו המדעית
.jpg)
תרומותיו הראשונות למדע היו בתחום הנורות (כהמשך של עבודת הדוקטורט שלו). הפיתוח המשמעותי הראשון שלו היה המצאת משאבת הדיפוזיה, שהובילה מאוחר יותר להמצאת שפופרת הריק ללחצים נמוכים במיוחד. שנה לאחר מכן, גילו לנגמויר ועמיתו, לווי טונקס, כי ניתן להאריך מאד את אורך חיי תיל טונגסטן (חוט להט) בנורה על ידי מילוי הנורה בגז אציל, כמו ארגון. הוא גילה גם כי ליפוף התיל לסליל הדוק משפר את יעילותו. אלה היו התקדמויות חשובות בהיסטוריה של נורת הליבון.
כאשר המשיך לחקור תיילים בוואקום וסביבות גזיות שונות, החל לבחון את הפליטה של חלקיקים טעונים מתיילים חמים (פליטה תרמיונית). הוא היה אחד המדענים הראשונים שעבדו עם פלזמה, והיה זה שנתן לה את שמה, כיוון שהזכירה לו פלזמת דם.
לאנגמיור הציג לראשונה את רעיון הטמפרטורה האלקטרונית, וב-1924 המציא את השיטה הדיאגנוסטית למדידת טמפרטורה וצפיפות בעזרת חיישן אלקטרוסטטי, הקרוי כיום "חיישן לאנגמיור", ונפוץ בשימוש בפיזיקת פלזמה. הזרם החשמלי של קצה החיישן, המוחזק במתח חשמלי, נמדד כפונקציה של המתח לקביעת טמפרטורת וצפיפות הפלזמה בסביבות החישן. לנגמויר גילה גם מימן אטומי (בניגוד לצורה הנפוצה בטבע, מימן מולקולרי - דו אטומי), אותו ניצל בתהליך ריתוך שהמציא - ריתוך הפלזמה הראשון אי פעם. טכניקת הריתוך בפלזמה פותחה מאז לריתוך בקשת בעזרת גז וטונגסטן.
שנותיו המאוחרות
לאחר מלחמת העולם הראשונה תרם לאנגמיור לתאוריה האטומית ולהבנה של המבנה האטומי בעזרת הגדרת המושגים המודרניים קליפת ערכיות ואיזוטופים.
הוא חבר לקתרין בלודגט לחקור שכבות דקות וספיחה על משטח. הוא הציג לראשונה את רעיון הרובד החד-מולקולרי (מונולייר - שכבת חומר בעובי מולקולה אחת), ואת הפיזיקה הדו ממדית לתיאור משטח כזה. ב-1932 קיבל פרס נובל לכימיה "על תגליותיו ומחקריו בכימיה של פני שטח".
ב-1938 פנתה התעניינותו המדעית של לאנגמיור לכיוון מדעי האטמוספירה ומטאורולוגיה. אחד ממחקריו הראשונים, על אף שאינו קשור ממש לעיקר, היה הפרכה של טענותיו של האנטומולוג צ'ארלס טאונסנד, לפיה זבוב הצבאים טס במהירות העולה על 1280 קמ"ש. לאנגמיור העריך את מהירות הטיסה בכ-40 קמ"ש.
במהלך מלחמת העולם השנייה עבד לאנגמיור על שיפור הסונאר הימי לגילוי צוללות, ומאוחר יותר על פיתוח מסכי עשן הגנתיים ושיטות להסיר קרח מכנפי מטוסים. מחקר זה הוביל אותו להשערה, כי החדרת קרח יבש ויודיד לענן לח מספיק בטמפרטורות נמוכות עשויה לגרום להורדת גשם (זריעת עננים); שיטה זו נמצאת בשימוש נרחב כיום, במיוחד באוסטרליה ובסין, אף כי יעילותה מוטלת בספק.
ב-1953 טבע את המונח "מדע פתולוגי", לתיאור מחקר המבוצע בהתאם לשיטה המדעית, אך מוכתם על ידי הטיה לא מודעת, או השפעות סובייקטיביות. זאת בניגוד לפסבדו-מדע, לו אין יומרה לפעול לפי השיטה המדעית. בנאומו המקורי הציג את תחומי התפיסה העל-חושית ועב"מים כדוגמאות למדע פתולוגי; מאז שימש המושג לתחומים כמו פולי-מים, והיתוך קר.
לאחר מחלה קצרה, נפטר לאנגמיור מהתקף לב ב-1957. הודעת הפטירה שלו הופיעה בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אירווינג לאנגמיור, באתר פרס נובל (באנגלית)
- פרטים אודות לאנגמיור באתר NNDB
- כתב העת Langmuir, של הוצאת ACS
- הרצאתו של לאנגמיור על "מדע פתולוגי"
| זוכי פרס נובל לכימיה | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | ואן 'ט הוף (1901) • פישר (1902) • ארהניוס (1903) • רמזי (1904) • פון באייר (1905) • מואסאן (1906) • בוכנר (1907) • רתרפורד (1908) • אוסטוולד (1909) • וולך (1910) • קירי (1911) • גריניאר, סבטייה (1912) • ורנר (1913) • ריצ'רדס (1914) • וילשטאטר (1915) • לא הוענק (1916–1917) • הבר (1918) • לא הוענק (1919) • נרנסט (1920) • סודי (1921) • אסטון (1922) • פרגל (1923) • לא הוענק (1924) • ז'יגמונדי (1925) | 
|
| 1926–1950 | סוודברג (1926) • וילנד (1927) • וינדאוס (1928) • הרדן, פון אוילר-שלפין (1929) • פישר (1930) • בוש, ברגיוס (1931) • לאנגמיור (1932) • לא הוענק (1933) • יורי (1934) • פרדריק ז'וליו-קירי, אירן ז'וליו-קירי (1935) • דביי (1936) • הוורת', קארר (1937) • קון (1938) • בוטנאנדט, רוז'יצ'קה (1939) • לא חולק (1940–1942) • דה הוושי (1943) • האן (1944) • וירטאנן (1945) • סאמנר, נורתרופ, סטנלי (1946) • רובינסון (1947) • טיסליוס (1948) • ג'יוק (1949) • דילס, אלדר (1950) | |
| 1951–1975 | מקמילן, סיבורג (1951) • מרטין, סינג' (1952) • שטאודינגר (1953) • לינוס פאולינג (1954) • ויניו (1955) • הינשלווד, סמיונוב (1956) • טוד (1957) • סנגר (1958) • היירובסקי (1959) • ליבי (1960) • קלווין (1961) • פרוץ, קנדרו (1962) • ציגלר, נטה (1963) • הודג'קין (1964) • וודוורד (1965) • מוליקן (1966) • אייגן, נוריש, פורטר (1967) • אונסאגר (1968) • ברטון, האסל (1969) • ללואר (1970) • הרצברג (1971) • אנפינסן, מור, סטיין (1972) • פישר, וילקינסון (1973) • פלורי (1974) • קורנפורת', פרלוג (1975) | |
| 1976–2000 | ליפסקומב (1976) • פריגוז'ין (1977) • מיטשל (1978) • בראון, ויטיג (1979) • ברג, גילברט, סנגר (1980) • פוקוי, הופמן (1981) • קלוג (1982) • טאובה (1983) • מריפילד (1984) • האופטמן, קרל (1985) • הרשבאך, לי, פולני (1986) • קראם, להן, פדרסן (1987) • דייזנהופר, הובר, מישל (1988) • אלטמן, צ'ק (1989) • קורי (1990) • ארנסט (1991) • מרקוס (1992) • מוליס, סמית' (1993) • אולה (1994) • קרוצן, מולינה, רולנד (1995) • סמולי, קורל, קרוטו (1996) • בויר, ווקר, סקואו (1997) • קוהן, פופל (1998) • זוויל (1999) • היגר, מקדיארמיד, שירקאווה (2000) | |
| 2001 ואילך | נולס, נויורי (2001) • ויטריך, פן, טנקה (2002) • אגרה, מק'קינון (2003) • צ'חנובר, הרשקו, רוז (2004) • שובן, גרבס, שרוק (2005) • קורנברג (2006) • ארטל (2007) • שיממורה, צ'לפי, טסיין (2008) • יונת, רמאקרישנן, סטייץ (2009) • הק, נגישי, סוזוקי (2010) • שכטמן (2011) • לפקוביץ', קובילקה (2012) • ורשל, קרפלוס, לויט (2013) • בציג, הל, מורנר (2014) • לינדל, מודריץ', סנקאר (2015) • סטודרט, סובאז', פרינחה (2016) • דובושה, פרנק, הנדרסון (2017) • ארנולד, סמית', וינטר (2018) • גודאינף, ויטינגהאם, יושינו (2019) • שרפנטייה, דאודנה (2020) • ליסט, מקמילן (2021) • ברטוצי, מלדל, שארפלס (2022) • יקימוב, בוונדי, ברוס (2023) • בייקר, ג'מפר, הסביס (2024) | |
23057376אירווינג לאנגמיור