אוניות המערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי (1939)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה עם הערך "אוניות המערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי (1911)".
אוניות המערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי
אה"מ קינג ג'ורג' החמישי, 1945
אה"מ קינג ג'ורג' החמישי, 1945
אה"מ קינג ג'ורג' החמישי, 1945
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית מערכה
צי הצי המלכותי הבריטי
דגל הצי דגל הצי המלכותי הבריטי
סדרה קודמת אוניות המערכה מסדרת נלסון
סדרה עוקבת אוניות המערכה מסדרת לאיון (תוכנן)
אה"מ ואנגארד (בפועל)
אוניות בסדרה אה"מ קינג ג'ורג' החמישי
אה"מ פרינס אוף ויילס
אה"מ דיוק אוף יורק
אה"מ אנסון
אה"מ האו
ציוני דרך עיקריים
הוזמנה 1937
הושקה 1940
תקופת הפעילות 1940–1951 (כ־11 שנים)
אחריתה 1 הוטבעה, 4 נגרטו
מידות
הֶדְחֶק 43,786 טון
אורך 227.1 מטר, 225.6 מטר בקו המים
רוחב 34.3 מטר (רוחב מקסימלי)
שוקע 9.9 מטר
נתונים טכניים
מהירות 28 קשרים
גודל הצוות 1,422 איש
טווח שיוט 5,700 ק"מ במהירות 27 קשר, 26,600 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה 8 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 111,600 כוחות סוס
צורת הנעה 4 מדחפים בעלי שלושה להבים וקוטר 4.42 מטר
אמצעי לחימה
שריון שריון עיקרי – 374 מ"מ, שריון תחתון – 137 מ"מ, שריון סיפון – עד 136 מ"מ, צריחי תותחים – 324 מ"מ
חימוש 10 תותחים 14 אינץ' (356 מ"מ), קליבר 45, 16 תותחים 5.25 אינץ' (133 מ"מ), 48 תותחים נ"מ 2 ליטראות (1.5 אינץ', 40 מ"מ), תותח 40 מ"מ נ"מ, 8 תותחים 20 מ"מ נ"מ
מטוסים ארבעה מטוסי סיור אמפיביים סופרמרין וולרוס

אוניות המערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי היו אוניות המערכה הבריטיות המודרניות ביותר שהופעלו במהלך מלחמת העולם השנייה. נבנו חמש אוניות מסדרה זו: אה"מ קינג ג'ורג' החמישי (1940), אה"מ פרינס אוף ויילס (1941), אה"מ דיוק אוף יורק (1941), אה"מ אנסון (1942) ואה"מ האו (1942). השמות כיבדו את המלך ג'ורג' החמישי, ואת בניו, אדוארד השמיני, שהיה הנסיך מוויילס, וג'ורג' השישי שהיה דוכס יורק לפני שעלה לכס המלכות; שתי הספינות האחרונות של הסדרה נקראו על שם אדמירלים בולטים מהמאה ה-18 של הצי המלכותי הבריטי.

הסכם הצי של וושינגטון משנת 1922 הגביל את כל המספר, ההֶדְחֶק והחימוש של ספינות מלחמה שנבנו בעקבות ההסכם, והוא הוארך על ידי הסכם הצי הראשון של לונדון, אך אמנות אלו היו אמורות לפוג ב-1936. עם המתח המוגבר בין בריטניה, ארצות הברית, יפן, צרפת ואיטליה, חשבו מתכנני ספינות הקרב הללו כי ייתכן שהחוזה לא יחודש והאוניות של סדרת המלך ג'ורג' החמישי תוכננו מתוך מחשבה על אפשרות זו.

כל חמש האוניות השתתפו בלחימה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר קינג ג'ורג' החמישי ופרינס אוף ויילס היו מעורבים בפעולה ב-24 במאי עד 27 במאי 1941 שהביאה להטבעה של אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק. בעקבות זאת, ב-25 באוקטובר 1941, נשלחה פרינס אוף ויילס לסינגפור, לשם הגיעה ב-2 בדצמבר והפכה לספינת הדגל של כוח Z. ב-10 בדצמבר הותקפה פרינס אוף ויילס על ידי מפציצים יפנים וטבעה עם אובדן של 327 מאנשיה. לאחר הטביעה, קינג ג'ורג' החמישי, דיוק אוף יורק, האו ואנסון סיפקו ליווי לשיירות שנעו לרוסיה. ב-1 במאי 1942, קינג ג'ורג' החמישי התנגשה במשחתת אה"מ פנג'בי, וכתוצאה מכך קינג ג'ורג' החמישי נשלחה למספנת גלדסטון לתיקון ב-9 במאי, לפני שחזרה לתפקיד הליווי ב-1 ביולי 1942. באוקטובר 1942 נשלחה דיוק אוף יורק לגיברלטר כאוניית הדגל החדשה של כוח H והיא תמכה בנחיתות בעלות הברית בצפון אפריקה בנובמבר. אנסון והאו גם סיפקו חיפוי לשיירות מרובות שנסעו לרוסיה מסוף 1942 עד 1 במרץ 1943, כאשר האו סיפקה חיפוי לשיירה בפעם האחרונה. במאי 1943 קינג ג'ורג' החמישי והאו הועברו לגיברלטר כהכנה למבצע האסקי. שתי האוניות הפגיזו את בסיס הצי טרפאני ופביניאנה ב-11–12 ביולי וגם סיפקו חיפוי למבצע מפולת שלגים ב-7 עד 14 בספטמבר. במהלך תקופה זו, דיוק אוף יורק ואנסון השתתפו במבצע תיבת הילוכים, שנועד למשוך את תשומת הלב ממבצע האסקי. דיוק אוף יורק גם הייתה גורם מרכזי בהטבעת ספינת הקרב הגרמנית שרנהורסט ב-26 בדצמבר 1943. קרב זה היה גם הפעם האחרונה שאוניות השטח הבריטיות והגרמניות נלחמו זו בזו.

בסוף מרץ 1945, קינג ג'ורג' החמישי והאו נשלחו לאוקיינוס השקט עם ספינות אחרות של הצי המלכותי כקבוצה נפרדת לתפקד עם כוח המשימה 57 של צי ארצות הברית. ב-4 במאי 1945, המלך ג'ורג' החמישי והאו הובילו הפגזה של ארבעים וחמש דקות של מתקני אוויר יפנים באיי ריוקיו. קינג ג'ורג' החמישי ירתה בתותחיה בפעם האחרונה בהפגזה לילית של הממאצו ב-29 וב-30 ביולי 1945. דיוק אוף יורק ואנסון נשלחו גם הם לאוקיינוס השקט, אך הגיעו מאוחר מדי כדי להשתתף בפעולות האיבה. ב-15 באוגוסט דיוק אוף יורק ואנסון קיבלו את כניעת הכוחות היפניים שכבשו את הונג קונג, ויחד עם קינג ג'ורג' החמישי, נכחו בכניעה היפנית הרשמית במפרץ טוקיו. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, האוניות הוצאו משירות ועד 1957 כל הספינות נמכרו לגרוטאות, תהליך שהושלם עד 1958.

תכנון ותיאור

סדרת "קינג ג'ורג' החמישי" הייתה פרי תכנון של תהליך שהחל ב-1928. על פי תנאי הסכם הצי של וושינגטון משנת 1922, "הפסקה" מבניית אוניות ראשה הייתה בתוקף עד 1931. אוניות המערכה של הצי הבריטי כללו רק אותן אוניות מערכה ישנות שנשמרו לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בתוספת שתי אוניות המערכה החדשות, אך האיטיות מסדרת נלסון. ב-1928 החל הצי המלכותי לשקול את הדרישות לספינות המלחמה שציפה להתחיל לבנות ב-1931[1]

הסכם הצי הראשון של לונדון משנת 1930 האריך את "הפסקת בניית הספינות" עד 1937. התכנון החל שוב בשנת 1935, בהסתמך על עבודות תכנון קודמות. הסדרה החדשה תיבנה עד להדחק המקסימלי של האמנה של 35,000 טונות. נבחנו חלופות עם תותחים ראשיים של 16 אינץ', 15 אינץ' ו-14 אינץ', ובאותה תקופה נבחר חימוש ה-15 אינץ'. רוב העיצובים נועדו להפליג במהירות של 27 קשר בעוצמה מלאה, והוחלט שהטווח המכריע בקרב יהיה בין 12,000 ל-16,000 יארד. הגנת שריון וטורפדו היוו חלק גדול בהרבה מהעיצוב מזה של אוניות המערכה הקודמות של הצי המלכותי.[2]

באוקטובר 1935 התקבלה ההחלטה להשתמש בתותחי 14 אינץ'. באותה תקופה ניהלה הממלכה המאוחדת משא ומתן להמשך הסכמי הצי עם הצדדים האחרים של אמנת לונדון. ממשלת בריטניה העדיפה הפחתה בקליבר המרבי של תותחי אוניות המערכה ל-14 אינץ' ובתחילת אוקטובר נודע לממשלה כי ארצות הברית תתמוך בעמדה זו אם ניתן יהיה לשכנע גם את היפנים לעשות זאת. מכיוון שהיה צורך להזמין את התותחים הימיים הגדולים עד סוף השנה, החליטה האדמירליות הבריטית על תותחי 14 אינץ' לסדרת קינג ג'ורג' החמישי.[2] הסכם הצי השני של לונדון, תוצאה של ועידת הצי השנייה של לונדון שהחלה בדצמבר 1935, נחתם במרץ 1936 על ידי ארצות הברית, צרפת ובריטניה ובו הוגבל קוטר תותחי האוניות ל-14 אינץ'.[3]

הנעה

אוניות סדרת קינג ג'ורג' החמישי היו ספינות הקרב הבריטיות הראשונות שהחליפו חדרי מכונות ודוודים בחללי המכונות, מה שהפחית את הסבירות של פגיעה אחת שתגרום לאובדן כל הכוח.[4] המכונות היו מסודרות בארבעה חדרי מנועים (טורבינות) ובארבעה חדרי דוודים, כאשר שמונת תאי המכונות מתחלפים בזוגות של חדרי מנועים או דוודים. כל זוג חדרי דוודים יצרו יחידה עם זוג חדרי מכונות. ההספק המלא הנומינלי היה 110,000 כוחות סוס (82,000 קילוואט) עם קיטור של 400 PSI ב-700°F ‏(371°C)‏.[5] המכונות תוכננו לפעול בהספק יתר של 125,000 כוחות סוס (93,000 קילוואט) וה"מכונות העיקריות של הנסיך מוויילס אך עמדו בהספקי עומס יתר של 128,000 עד 134,000 כ"ס (95,000 עד 100,000 קילוואט) ללא קשיים...[6] במהלך המצוד אחר הביסמרק. דוודי אדמירליות 3-תופים פעלו ביעילות רבה, ודוודים דומים בעלי הספק כמעט זהה, שהותאמו לספינת הקרב הישנה יותר וורספייט במהלך בנייתה מחדש ב-1937 השיגו צריכת דלק ספציפית בהספק מלא בניסויים שהשוו לטובה עם ספינות קרב עכשוויות.[7] במהלך ניסויי הכוח המלא שלה ב-10 בדצמבר 1940, המלך ג'ורג' החמישי עם הדחק של 41,630 טונות ארוכות (42,300 ט') השיגה מהירות של 28 קשר עם 111,700 כ"ס ב-230 סל"ד וצריכת דלק ספציפית של 0.715 ליברות לכוח סוס.[8] קינג ג'ורג' החמישי הזרימה את עפיפוני השיט שלה במהלך ניסויי הכוח המלאים שלה, מה שגרם לאובדן מהירות משוער של 0.7 קשר.[9] דיוק אוף יורק בניסוייה, ב-1 בנובמבר 1941, בהדחק של 42,970 טון (ים קל, רוח מתונה), השיגה מהירות של 20.6 קשר ב-115 סל"ד ו-28,720 כוחות סוס ו-28.6 קשר ב-232 סל"ד ו-11,200 כוחות סוס.[10] לאחר 1942 הצי המלכותי נאלץ להשתמש בדלקי מזוט בעלי צמיגות גבוהה בהרבה ותכולת מי ים גדולה יותר ממה שהדוודים הללו יכלו לקלוט ביעילות.[11] האיכות הירודה של דלק הנפט בשילוב עם זיהום מי הים הפחיתו את יעילות תחנת כוח הקיטור והגדילו את התחזוקה הנדרשת.[12] עד 1944 צריכת הדלק הספציפית בעוצמה מלאה עלתה ל-0.8 פאונד לכוח סוס, ותחזוקת הדוודים נעשתה קשה יותר ויותר.[13] האדמירליות הייתה מודעת לבעיה זו ותכננה סוגים חדשים של מרססי שמן ומבערים שיוכלו לשרוף את המזוט הזמין בצורה יעילה הרבה יותר, ומתישהו לאחר 1944,[14] בדיוק אוף יורק ואנסון הותקנו מרססי שמן ומבערים בלחצים חדשים ובעלי לחץ גבוה יותר שהחזירו את הדוודים ליעילות מלאה.[13] אותם מרססי שמן ומבערים שימשו באה"מ ואנגארד יחד עם שיפורים נוספים בפרטים כך שוואנגארד השיגה צריכת דלק ספציפית בהספק מלא של 0.63 פאונד לכוח סוס[15] תוך שימוש באותם לחצי קיטור וטמפרטורות כמו בשימוש בסדרת המלך ג'ורג' החמישי.[16]

הגנה

חגורת השריון האנכית החיצונית נראית בבירור כאן ב-האו

הגנת השריון של אוניות המערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי תוכננה לאחר התחשבות בניסיון של הצי המלכותי במלחמת העולם הראשונה ולאחר ניסוי בין המלחמות.[17] התכנון של סדרה זו נשלט על ידי מתן הגנה.[18] הגנת מחסני התחמושת קיבלה עדיפות[19] באמצעות אספקת חגורה עבה ושריון סיפון ועל ידי הצבת המחסנים בקומות הנמוכות ביותר של הספינה.[20]

ההגנה האופקית מעל המחסנים הייתה מורכבת משלוש שכבות בעובי כולל של 9.13 אינץ' (232 מילימטרים); סיפון מזג האוויר כלל 1.25 אינצ'ים מפלדת Ducol‏ (D), הסיפון המשוריין הראשי היה משריון פלדה בעובי 5.88 אינץ' (149 מילימטרים) מעל סיפון פלדה בגודל 0.5 אינץ' D[21] ומעל חדרי הפגזים הייתה עוד שכבה להגנה מפני רסיסים בעובי 1.5 אינץ'.[22][23] מחסני אבקת השרפה היו מתחת לחדרי הפגזים להגנה נוספת, תרגול שהחל עם אוניות המערכה מסדרת נלסון.[20] עובי סיפון מזג האוויר היה זהה מעל חללי המכונות, אבל שם הסיפון המשוריין הראשי הצטמצם ל-4.88 אינץ' (124 מילימטרים) מעל שכבת פלדה בגודל 0.5 אינץ' D. הסיפון המשוריין הראשי המשיך לפני המחיצה המשוריינת הקדמית והצטמצם בהדרגה מעובי מלא ל-2.5 אינצ'ים, בעוד שמאחורי המחסנים האחוריים סיפון משוריין עם גב צב כיסה את ציוד ההיגוי עם 4.5–5 אינצ'ים של שריון תוך מתן הגנה לאורך קו המים.[22]

חגורת השריון הראשית הייתה בגובה 23.5 רגל (7.2 מטרים) וכיסתה את צד הגוף מהסיפון המשוריין הראשי עד לגובה 15 רגל (4.6 מטרים)[19] מתחת לקו המים העמוק.[24] מחקרים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הצביעו על כך שניתן היה לפגזים חודרי שריון בפעולה מושהית לצלול מתחת לחגורה רדודה ולחדור לאזורים חיוניים של הספינה, ולכן החגורה הראשית נעשתה להרחיק ככל האפשר מתחת לקו המים. לאורך הספינה, החגורה התחילה ממש לפני הצריח הקדמי והסתיימה ממש מאחורי הצריח האחורי. השריון היה מורכב משלוש רצועות שוות בעומק. הרצועות היו מחורצות יחד עם שפה, וכל פלטה בודדת ברצועה הוצמדה לפלטות שכנות.[25][26] החגורה הייתה עבה ביותר מעל ובקו המים. רוב המקורות המשניים וכמה מקורות ראשוניים מתארים את העובי המרבי של שריון החגורה המשתנה בין 14 ל-15 אינץ' (ייתכן בגלל עיגול לאינץ' הקרוב).[25][27][28] כמה מקורות מפרטים יותר: לאורך המחסנים, החגורה הייתה בעובי 14.7 אינץ' (373 מ"מ) שריון מוצק, מרובד על 1 אינץ' (25.4 מ"מ) של "חומר קומפוזיציה" (מלט) ועוד 0.875 אינץ' (22.2 מ"מ) של Ducol ציפוי גוף פלדה (פלדה זו הייתה יעילה גם כשריון),[21][29] מעל חללי המכונות, החגורה הייתה בעובי 13.7 אינץ' (349 מ"מ). החלק התחתון של החגורה התחדד לעובי של בין 4.5 אינץ' ל-5.5 אינץ'[2][30] הגנת השריון הייתה אפילו טובה יותר ממה שעובי השריון יצביע בשל האיכויות המשופרות של שריון המלט [c] הבריטי אשר סיפק הגנה מצוינת.[31][32] החגורה המשוריינת, יחד עם מחיצות משוריינות מלפנים ומאחור והסיפון הראשי המשוריין, יצרו "מצודה משוריינת" המגנה על מחסנים ומכונות. המחיצה המשוריינת הייתה בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ) לפנים ועובי 10 אינץ' (254 מ"מ) בקצה האחורי של המצודה[22] החגורה המשוריינת הראשית נמשכה לפנים ומאחור של המחיצות המשוריינות הראשיות עם גובה מופחת כדי להגן על קו המים והעובי הצטמצם בהדרגה מ-13 ל-5.5 אינץ'.[22] חישובי האזור המוגן משתנים מאוד ממקור למקור.[33][34][35] אספקת השריון תוכננה להציע הגנה מפני תותחים בקליבר גדול יותר מזה שהסדרה הרכיבה עצמה, והייתה בקנה מידה שאין שני לו בזמן שתכננו הספינות. ואכן, הגנת השריון של כלי השיט הללו הייתה אמורה לעבור לאחר מכן רק על ידי אוניות המערכה היפניות מסדרת יאמטו.[36]

צריחי התותחים העיקריים היו מוגנים קלות יחסית בהשוואה לספינות קרב עכשוויות.[23] הופעלו רמות נרחבות של הגנת הבזק, העובי המקסימלי של שריון הצריח ושריון הברבטות הופחת ל-12.75 אינץ' בסדרה זו מה-16 אינץ' של סדרת נלסון. פני הצריח היו בעובי 12.75 אינץ' (324 מ"מ) של שריון בחזית; 8.84 אינץ' (225 מילימטרים) דפנות (בתאי התותחים); 6.86 אינץ' (284–174 מ"מ) בצדדים ומאחור; לוח הגג היה בעובי 5.88 אינץ' (149 מ"מ). ברבטות החימוש העיקריות היו בעובי משתנה: עובי 12.75 אינץ' (324 מ"מ) בצדדים, 11.76 אינץ' (298 מ"מ) קדימה ו-10.82 אינץ' (275 מ"מ) מאחורי הצריח. במידה מסוימת האיכות הגבוהה יותר של השריון מזערה את אובדן ההגנה והפנים השטוחים של הצריח שיפרו את ההתנגדות הבליסטית בטווחים ארוכים, בעוד שהפרופיל הנמוך של הצריח מזער את שטח המטרה בטווחים קרובים יותר. הפחתת שריון הצריח והברבט הייתה פשרה לטובת ההגנה העבה ביותר האפשרית למחסנים.[19] ההגנה הנרחבת נגד הבזקים בצריחים והבזקים נועדה להבטיח שהמחסנים יישארו בטוחים גם אם הצריחים או הברבטים ייחדרו.[20] תושבות התותחים המשניות, הקזמטים וחדרי הטיפול קיבלו רק ציפוי קל של 0.98 אינץ' (25 מ"מ) כדי להגן מפני רסיסים.[22][23]

שלא כמו ספינות קרב זרות מאותה תקופה ואוניות המערכה מסדרת נלסון, לסדרת קינג ג'ורג' החמישי הייתה הגנה קלה יחסית למגדלי הניווט עם דפנות בעובי 4 אינץ' (102 מ"מ), 3 אינץ' (75 מ"מ) מקדימה ומאחורה ו-1.47 אינץ' (38 מ"מ) לוחית גג.[22][37][38] הניתוח של הצי המלכותי של מלחמת העולם הראשונה גילה שלא היה סביר כי אנשי הפיקוד ישתמשו במגדל קונסינג משוריין, והעדיפו את התצפית המעולה של עמדות גשרים לא משוריינות[19][39] שיקולי יציבות ומשקל מילאו בבירור חלק חשוב בהחלטה הבריטית להגביל את שריון המבנה העליון. שריון מגדל הניווט היה מספיק כדי להגן מפני תותחי ספינות קטנות יותר ורסיסי פגזים.[40]

הגנה מתחת למים

שריון והגנה מתחת למים של המלך ג'ורג' החמישי

גוף הספינה מתחת לקו המים, לאורך חגורת השריון הראשית, יצר את מערכת ההגנה הצידית (SPS). הוא חולק לסדרה של תאים אורכיים בפריסה של ריק-נוזל-ריק; החיצוני והפנימי היו מלאים באוויר, והתא האמצעי בנוזל (דלק או מים). ציפוי הספינה החיצוני באזור ה-SPS היה דק כדי להפחית נזק פוטנציאלי לרסיסים כתוצאה מטורפדו. התא החיצוני של ה-SPS היה בדרך כלל חלל ריק או 'ריק' (הכיל רק אוויר) וזה איפשר להתרחבות הפיצוץ הראשוני מטורפדו תוך מזעור הנזק לספינה. התא המרכזי היה מלא בשמן או במי ים וזה הפיץ את הלם הלחץ על שטח גדול יותר בעוד הנוזל מכיל רסיסי מתכת שנוצרו מפיצוץ הטורפדו. התא הפנימי היה חלל ריק נוסף ושימש להכיל כל נוזל שדלף משכבת הנוזל וכל הלם לחץ שנותר מפיצוץ הטורפדו. בפנים החלל הריק הסופי הייתה מחיצה משוריינת שעוביה נע בין 1.5 אינץ' (37 מ"מ) מעל חללי המכונות עד 1.75 אינץ' (44 מ"מ) ליד המחסנים. מחיצה זו יצרה את "מחיצת ההחזקה" והיא תוכננה להתנגד להשפעות הפיצוץ הנותרות מפגיעת הטורפדו. אם המחיצה הפנימית הסופית הזו הייתה נחדרת, מערכת נוספת של תאים מחולקים תכיל דליפות כלשהן; בתוך מחיצת ההחזקה הספינה הייתה מחולקת מאוד לתאים קטנים המכילים חללי מכונות עזר. שכבת הריק-נוזל-ריק SPS הייתה בדרך כלל ברוחב של כ-13 רגל, ומרחבי המכונות העזר הוסיפו עוד כ-8 רגל של שטח מהציפוי החיצוני של הספינה אל חללי המכונות העיקריים. החריג היחיד לכך היה סמוך לחדרי מנועים A ו-B, שבהם הושמטו חללי מכונות העזר, אך חלל ריק נוסף, ברוחב כשלושה מטרים, הוחלף במקומו.[41] מעל ה-SPS, וישר מאחורי חגורת השריון, הייתה סדרה של תאים, המשמשים בדרך כלל לחדרי רחצה או מקומות אחסון, אשר נועדו לאפשר אוורור כלפי מעלה של לחץ יתר מפגיעת טורפדו. תוכנית זו נועדה להגן מפני ראש נפץ של 1,000 פאונד, ונבדק ונמצא יעיל בניסויים בקנה מידה מלא.[42] ה-SPS היה גם מרכיב מרכזי במערכת בקרת הנזקים של הספינה, שכן רשימות הנובעות מהצפות ניתנות לתיקון על ידי הצפה נגדית של חללים ריקים ריקים או ניקוז תאים מלאים בנוזל בדרך כלל. במקרה של אובדן פרינס אוף ויילס החללים הללו שימשו להצפה נגדית כדי לצמצם את הרשימה.[43]

אה"מ פרינס אוף ויילס הוטבעה ב-10 בדצמבר 1941, ממה שנראה היה שנפגעה על ידי שש טורפדות ששוגרו מהאוויר[44] ופצצה במשקל 500 ק"ג. עם זאת, סקר נרחב משנת 2007 על ידי צוללנים מהריסות פרינס אוף ויילס קבע באופן סופי שהיו רק 4 פגיעות טורפדו.[45] שלוש מארבע הפגיעות הללו פגעו בגוף הספינה מחוץ לאזור המוגן על ידי ה-SPS. במקרה של הרביעי, מחיצת האחיזה של ה-SPS נראה שלם לצד האזור שבו נפגע גוף הספינה.[46] המסקנה של המאמר והניתוח שלאחר מכן משנת 2009[47] הייתה שהסיבה העיקרית לשקיעתה הייתה הצפה בלתי מוכלת לאורך פיר המדחף "B". תושבת הפיר החיצוני של פיר המדחף נכשלה, והתנועה של הפיר הלא נתמך לאחר מכן קרעה את המחיצות עד הסוף מהחלק החיצוני של בליטת גל ההנעה עד לחדר המנועים B עצמו. זה אפשר הצפה לתוך חללי המכונות העיקריים. הנזקים וההצפות החריפו עקב בקרת נזקים לקויה ונטישה מוקדמת של המחסנים ומרכזיית תקשורת טלפונית.[48] גל מדחף "B" נעצר, ולאחר מכן הופעל מחדש מספר דקות לאחר שנפגע על ידי טורפדו.[49] חקירות לאחר מכן לגבי אובדנה באותה עת[50] זיהה את הצורך במספר שיפורים בתכנון, שיושמו במידה פחותה או יותר על ארבע הספינות האחרות של הסדרה.[51] מערכת האוורור ואטימות למים של מערכת האוורור שופרו, בעוד שמעברים פנימיים בתוך חללי המכונות עוצבו מחדש ומערכת התקשורת הפכה לחזקה יותר.[52] הוצגו בליטות גל מדחף משופרות וציוד נעילת פיר.[40] חלק מהכשלים כביכול של הספינה התבססו על ההנחה שטורפדו פגע והרס את ה-SPS במסגרת 206 או בערך בו בזמן עם הפגיעה שפגעה בציר B. עדויות הווידאו של הסקר משנת 2007 הראו עם זאת שגוף הספינה שלם ביסודו באזור זה. חוסר היכולת לסקר את ההריסות במהלך המלחמה ללא ספק סיכל את המאמצים להגיע לסיבה מוחלטת לאובדנה של פרינס אוף ויילס, ולאחר מכן, אותו ניתוח פגום משהו הוביל למספר תיאוריות שגויות לגבי הסיבות לטביעה בטעות שהופץ במהלך השנים.[53]

בבחינה של פרינס אוף ויילס לאחר מפגשה עם אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק והסיירת הכבדה פרינץ אויגן, התגלו שלוש פגיעות באונייה שגרמו לכ-400 טון מים, מכל שלוש הפגיעות, להיכנס לספינה.[54][55][56] אחת הפגיעות הללו, שנורתה מביסמרק, חדרה למחיצה החיצונית להגנת הטורפדו באזור קרוב מאוד לחלל המכונות עזר שגרמה להצפה מקומית בתוך ה-SPS, ואילו המחיצה הפנימית, 1.5 אינץ' (2×19) מ"מ)[22][57][58] לעומת זאת, נותרה ללא פגע, מכיוון שהפגז הגרמני היה עקר. הפגז הגרמני היה מתפוצץ למעשה במים אם הפתיל שלו היה פועל כהלכה,[59] בשל העומק שהפגז היה צריך לצלול לפני שפגע בפרינס אוף ויילס מתחת לחגורת השריון.[60]

חימוש

חימוש ראשי

תותח ימי בריטי 14 אינץ' בשימוש על סדרת קינג ג'ורג' החמישי. דוגמה זו, שמעולם לא הותקנה, מוצגת כעת ב-Royal Armory Fort Nelson, המפשייר, בריטניה

אה"מ קינג ג'ורג' החמישי וארבע האוניות האחרות של הסדרה כפי שנבנו נשאו עשרה תותחי BL‏ 14 אינץ' Mk VII, בשני צריחים מרובעים מלפנים ומאחור וצריח תאום יחיד מאחורי ומעל הצריח הקדמי.[61] היה ויכוח בתוך האדמירליות על בחירת קליבר הנשק.[62] כחלק מוויכוח שגרתי באדמירליות על קליבר התותחים, שריון, מהירות, הגנת טורפדו וכוח אש נ"מ והיחס הנכון בין התכונות הללו עבור אוניות המערכה מסדרת המלך ג'ורג' החמישי; מעצמות אירופיות אחרות העדיפו את התותחים הראשיים של 15 אינץ' וארצות הברית העדיפה תותחי 16 אינץ'.[63] האדמירליות בחרה בספינה עם מהירות גבוהה, הגנה משופרת, נ"מ כבד ועשרה תותחי 14 אינץ'. בקר האדמירליות כתב ששינוי לתותחי 15 אינץ' יגרור עיכוב של 18 חודשים (מה שאמר שלא יהיו אוניות מערכה חדשות עבור הצי המלכותי עד 1942). סטיבן רוסקיל ציין כי הסכם הצי של לונדון קבע קליבר תותחים מרבי של 14 אינץ', עם סעיף ביטול, שבריטניה נרתעה מאוד מלממש אותו, מכיוון שהאדמירליות קיוותה לשכנע את המעצמות הימיות האחרות לדבוק בתותחי 14 אינץ', אף על פי שהיו על כך מעט דיונים בתוך הפרלמנט.[64] האדמירליות חקרה כלי שיט חמושים במגוון חימוש ראשי כולל תשעה 15 אינץ' (381 מילימטרים) תותחים בשלושה צריחים, שניים קדימה ואחד אחורה.[65] אף על פי שזה היה בגדר יכולתן של מספנות בריטיות, התכנון נדחה במהירות מכיוון שהן חשו נאלצות לדבוק בהסכם הצי השני של לונדון משנת 1936 והיה מחסור רציני בטכנאים מיומנים ובמתכנני נשק, יחד עם לחצים משכנעים להפחתת משקל.[66]

הסדרה תוכננה לשאת שנים עשר תותחי 14 אינץ' בשלושה צריחים מרובעים ולתצורה זו היה צד רחב חזק יותר מתשעת תותחי ה-15 אינץ'. הוכח שאי אפשר לכלול את כמות כוח האש הזו ואת רמת ההגנה הרצויה על תפוסה של 35,000 טון ומשקל הצריח המרובע העלה את יציבות הכלי בספק.[66] הצריח הקדמי השני שונה לצריח קטן יותר עם שני תותחים בתמורה להגנה טובה יותר של שריון, תוך הפחתת משקל הצד הרחב מתחת לזה של סידור תשעה תותחים.[66] פגז ה-14 אינץ' חודר שריון (AP) נשא גם מטען מתפרץ גדול מאוד של 48.5 ליברות (22.0 קילוגרם).[67][68][69] יכולת ניקוב השריון של התותח והתחמושת שלו מוצגת על ידי מגדל הניווט על שרידיה של אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק, המסופק בשריון בעובי 14 אינץ', שנאמר כי הוא דומה ל"גבינה שווייצרית".[70] בהסכם הימי האחרון היה סעיף מדרגות נעות שהתיר שינוי לתותחי 16 אינץ' אם חותם אחר לא יעמוד בו עד 1 בינואר 1937. אף על פי שהם יכלו להפעיל את הסעיף הזה, ההשפעה הייתה עיכוב הבנייה וזה נחשב נבון לבנות עם 14 אינץ' במקום למצוא את עצמם ללא ספינות הקרב החדשות. ארצות הברית בחרה לספוג עיכוב ובנתה את ספינותיה עם תותחים גדולים יותר.[71] כאשר משווים את תותח ה-14 אינץ' הבריטי לתותחים הכבדים יותר המורכבים על אוניות מערכה זרות מאותה התקופה, השריון העבה יותר של ספינות הקרב הבריטיות נטה להביא להשוואה של כוח החדירה היחסי של הפגזים בהתאמה.[72]

בשירות, הצריחים המרובעים התגלו כפחות אמינים מכפי שציפו. חיפזון בבנייה בזמן מלחמה, מרווח לא מספיק בין המבנה המסתובב והמקובע של הצריח, תרגילי ירי לא מספיקים בקליבר מלא וסידורים נרחבים כדי למנוע מהבזק להגיע למחסנים הפכו אותו למורכב מכנית,[73] והובילו לבעיות במהלך פעולות ממושכות. על מנת להכניס תחמושת לצריח בכל דרגת אימון, התכנון כלל טבעת העברה בין המחסן לצריח; לא היה לזה מרווח מספיק כדי לאפשר כיפוף והתגמשות הספינה.[74] מרווחים משופרים, קישורים מכניים משופרים ואימונים טובים יותר[73] הובילו לאמינות רבה יותר בצריחים המרובעים אך הם נותרו בעייתיים.

במהלך קרב מצר דנמרק נגד אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק, לסוללה הראשית של פרינס אוף ויילס שהוזמן לאחרונה היו בעיות מכניות: היא התחילה לירות מטחים בשלושה סבבים במקום מטחים של חמישה סבבים, והיו בעיות בכל הצריחים פרט לצריח התאום 'B'‏.[75] תפוקת הסוללה העיקרית הצטמצמה ל-74 אחוזים (ביסמרק ופרינץ אויגן השיגו 89% ו-85% תפוקה, בהתאמה) במהלך הקרב, שכן מתוך שבעים וארבעה סבבים שהוזמנו לירות, רק חמישים וחמישה היו אפשריים.[76][77][78][79] צריח 'A' ספג מים והוביל לאי נוחות עבור הצוות שלו[80] וצריח 'Y' נתקע במטח ה-20.[77][81] מספר הליקויים הידועים בחימוש הראשי שפגע באש 14 אינץ', הנזק שנגרם והמצב הטקטי החמיר אילצו את קפטן ליץ' לסגת מהקרב.[82][83][84][85][86] כשהטווח יורד ל-14,500 יארד ועם חמישה מתותחי ה-14 אינץ' שלו מחוץ לפעילות, ליץ' החליט להפסיק את הקרב שלו עם אויב עדיף.[87] סטיבן רוסקיל ב"מלחמה בים" (ההיסטוריה הבריטית הרשמית של מלחמת העולם השנייה בים), כרך 1, מתאר את ההחלטה לסגת: "בנוסף לתותח הפגום בצריח הקדמי שלה, צריח נוסף בן 4 תותחים היה זמנית חסר יכולת לירות עקב תקלות מכניות. בנסיבות אלה החליט ליץ' להפסיק את הפעולה ובשעה 06:13 נסוג בחסות עשן."[88][89] במהלך הקרב המאוחר יותר עם ביסמרק, גם אה"מ המלך ג'ורג' החמישי נתקלה בבעיות עם הסוללה הראשית שלה, ועד 09:27 כל תותח החמיץ לפחות מטח אחד עקב כשלים במנעולי הבטיחות להגנה נגד הבזק.[90] ג'ון רוברטס כתב על בעיות הירי העיקריות בהן נתקלה קינג ג'ורג' החמישי :

בתחילה הצליחה המלך ג'ורג' החמישי להגיע ל-1.7 מטחים לדקה תוך כדי שימוש בקרת מכ"ם, אך היא החלה לסבול מבעיות קשות מ-09:20 ואילך [הערה: האונייה פתחה באש ב-08:48 וירתה במשך כ-25 דקות במהירות של 1.7 מטחים לדקה עד 09:13, כאשר מכ"ם מסוג 284 התקלקל, אך ללא הפסד מתועד של תפוקת תותח 14 אינץ' עד 09:20.[91] ]. צריח 'A' הוצא מכלל פעולה למשך 30 דקות לאחר ירי של כ-23 פגזים לכל תותח, עקב חסימה בין המבנה הקבוע והמסתובב בחדר הפגזים וצריח ה-Y הוצא מפעילות למשך 7 דקות עקב שגיאות תרגולת. . . . שני התותחים בצריח B, תותחים 2 ו-4 בצריח 'A' ותותח 2 בצריח 'Y' הוצאו מפעולה על ידי חסימות ונשארו כך עד לאחר הפעולה – 5 תותחים מתוך 10! היו עוד שפע של בעיות עם כשלים מכניים וטעויות תרגולת שגרמו לעיכובים ופספוסים. היו גם כמה מקרים של ירי מוטעה – תותח אחד (3 של צריח 'A') נפגע פעמיים והיה מושבת במשך 30 דקות לפני שנחשב בטוח לפתוח את מכנס התותח.[92]

במהלך החלק המוקדם של פעולתה נגד ספינת הקרב הגרמנית שרנהורסט בקרב כף הצפון ב-26 בדצמבר 1943, דיוק אוף יורק, שירתה תחת שליטת מכ"ם במזג אוויר גרוע, קלעה 31 פגזים סביב המטרה מתוך 52 פגזים כבדים שנורו ובמהלך החלק האחרון היא השיגה 21 פגיעות מתוך 25 יריות, ביצוע ירי מאוד ראוי להערכה. בסך הכל ירתה דיוק אוף יורק 450 פגזים ב-77 מטחים. "עם זאת, דיוק אוף יורק עדיין ירתה פחות מ-70% מהתפוקה האפשרית שלה במהלך הקרב הזה בגלל בעיות מכניות ו"שגיאות תרגולת"".[93]

אוניות הסדרה קינג ג'ורג' החמישי היו אוניות המערכה היחידות שתוכננו עבור הצי המלכותי לשימוש בתותחי 14 אינץ'. (אה"מ קנדה, שתוכננה במקור עבור צ'ילה, השתמשה בתותחי 14 אינץ' במהלך מלחמת העולם הראשונה).

חימוש משני

סוללה משנית 5.25 אינץ' צריח דו תכליתי של קינג ג'ורג' החמישי

תותח ה-QF‏ 5.25 אינץ' Mark I דו-תכליתי היה גם כן שנוי במחלוקת. ספר הכיס של תותחני הצי המלכותי שפורסם ב-1945 קובע כי: "קצב האש המרבי צריך להיות 10–12 פגזים לדקה".[94][95] ניסיון בזמן מלחמה גילה שהמשקל המקסימלי שהטענים יכלו להתמודד איתו בנוחות היה נמוך בהרבה מ-80–90 פאונד ומשקל התחמושת בגודל 5.25 אינץ' גרם לקשיים רציניים, ואיפשר להם לנהל רק 7–8 סבבים לדקה במקום 10–12 סבבים לדקה שתוכננו.[96][97] ההגבהה המקסימלית הייתה של +70 מעלות ומהירויות ההגבהה והסיבוב האיטיות של התושבות לא היו מספיקות כדי לפגוע מטוסים מודרניים במהירות גבוהה.[97][98] למרות זאת, זכתה פרינס אוף ויילס במספר הפלות של תותחי 5.25 אינץ' במהלך מבצע הלברד וגרמה נזק ל-10 מתוך 16 מפציצים ברמה גבוהה בשני מפגשים במהלך הקרב האחרון שלה, שניים מהם התרסקו.[99][100][101] אנסון שדרגה את תותחי ה-5.25 אינץ' שלה לשליטה ב-RP10 שהגדילה את מהירות הסיבוב וההעלאה ל-20 מעלות לשנייה.[102][103] ספינות אלו צוידו במערכת בקרת אש HACS AA ובשעון Admiralty Fire Control לבקרת אש עילית של החימוש המשני.

סוללה נגד מטוסים

בתכנון של קינג ג'ורג' החמישי היו ארבע תושבות מקלעים מרובעים בגודל 0.5 אינץ', אך ב-1939 הוחלפו אלה בשני תותחי 40 מ"מ ("פום פום") מסוג Mark VI. בשנת 1940, כדי להילחם במתקפה אווירית, הותקנו ארבע תושבות של רקטות נ"מ, אחד על צריח "B", שתיים על צריח "Y" ואחת החליפה תותח פום פום שהתווסף ב-1939 בירכתיים. תותחי הפום פום בקינג ג'ורג' החמישי עוצבו ויוצרו על ידי ויקרס ארמסטרונג, כתוצאה מדרישה שלאחר מלחמת העולם הראשונה להרכבה מרובה שהייתה יעילה נגד מפציצים מטווח קצר או מטוסי טורפדו. הדגם הראשון, שנבחן ב-1927, היה נשק מתקדם מאוד לתקופתו וב-1938 ל-Mark VI היה מהירות לוע של 2,400 רגל לשנייה, 1.6 אינץ' קליבר ואורך קנה של 40 קליבר.[104] הפומפומים ירו פגזים של 1.8 פאונד בקצב של 96–98 כדורים לדקה לאש מבוקרת ו-115 כדורים לדקה לאש אוטומטית.[105] טווח ה-Mark VI היה 6,800 יארד, במהירות לוע של 2,300 רגל לשנייה.[105] התושבת המרובעת Mark VI שקלה 16 טון והתושבת המרובעת של Mark VII שקלה 10.8 טון אם הופעל כוח; ניתן היה להעלות אותו ל-80 מעלות ולהוריד אותו ל-10 מעלות בקצב של 25 מעלות לשנייה, שהיה גם קצב הסיבוב. אספקת התחמושת הרגילה על סיפון ה-Mark VI הייתה 1,800 כדורים לקנה.[106] קינג ג'ורג' החמישי הציגה את מנהל הפומפום של Mk IV לצי המלכותי בשנת 1940, והפכה לספינה הראשונה בעולם הכוללת מעקב אחר מטרות גירוסקופי בבקרת אש נ"מ טכימטרית.[107][108] סוללת הנ"מ של הספינות הללו גדלה בהדרגה במהלך המלחמה. מספר התותחים ותפקודם השתנו מספינה לספינה, קינג ג'ורג' החמישי בספטמבר 1945 כללה: 8 פומפומים Mk VI‏, 2 תותחי בופורס Mk II‏ 40 מ"מ מרובעי קנים, 2 תותחי בופורס 40 מ"מ יחידים, ו-24 תותחי אורליקון 20 מ"מ.[109]

בקרת אש

התותחים העיקריים של האוניות מסדרת קינג ג'ורג' החמישי נשלטו באמצעות שני מגדלי פיקוח, אחד על גבי מבנה הגשר ואחד מאחורי התורן המרכזי. כל אחד ממגדלי הפיקוח צויד ב-15 מדי טווח רגל והוזן מהם מידע לשולחן בקרת אש של אדמירליות, Mk IX. במקרה שמגדלי הפיקוח הושבתו, גם לצריחי "A" ו-"Y" היו 41 מדי טווח רגל בעוד לצריח "B" היו 30 מדדי טווח רגל. שתי הספינות הראשונות של הסדרה שהושלמו, קינג ג'ורג' החמישי ופרינס אוף ויילס, נשאו ארבעה מנהלי HACS Mk IVGB עבור תותחי ה-5.25 אינץ' המשניים של הספינה וכן שישה מנהלי פונפון Mk IV; כל עשרת המנהלים הללו הציגו יחידת קצב ג'יירו, בקרת אש טכימטרית. לדיוק אוף יורק והאו היו מנהלי HACS Mk V, כאשר לאנסון הוחלפו מנהלי Mk V ב-Mk VI המעודכן.[22]

אוניות הסדרה

נתוני בנייה
שם על שם המספנה הוזמנה הנחת השדרית השקה כניסה לשירות גורל
קינג ג'ורג' החמישי המלך ג'ורג' החמישי ויקרס-ארמסטרונג, ניוקאסל על הטיין 29 ביולי 1936 1 בינואר 1937 21 בפברואר 1939 1 באוקטובר 1940 נגרטה בדלמויר, 1959
פרינס אוף ויילס
(לשעבר המלך אדוארד השמיני) 		נסיך ויילס קאמל לירד, בירקנהד 3 במאי 1939 19 בינואר 1941 טבעה במתקפה אווירית בים סין הדרומי, 10 בדצמבר 1941
דיוק אוף יורק
(לשעבר אנסון) 		דוכס יורק ג'ון בראון והחברה, קליידבנק 16 בנובמבר 1936 5 במאי 1937 28 בפברואר 1940 19 באוגוסט 1941 נגרטה בפסלנה, 1958
אנסון
(לשעבר ג'ליקו) 		אדמירל הצי ג'ורג' אנסון, ברון אנסון הראשון צייד הברבורים, Wallsend 28 באפריל 1937 20 ביולי 1937 24 בפברואר 1940 14 באפריל 1942 התפרק בפסלנה, 1958
האו
(לשעבר ביטי) 		אדמירל הצי ריצ'רד האו, רוזן האו פיירפילדס, גובן 1 ביוני 1937 9 באפריל 1940 17 ביוני 1942 נגרטה ב- Inverkeithing, 1958

היסטוריית שירות

קרב מצר דנמרק (פעולות נגד ביסמרק)

ערך מורחב – קרב מצר דנמרק

קינג ג'ורג' החמישי הייתה הספינה הראשונה של הסדרה שהצטרפה לצי הבית ב-11 בדצמבר 1940 והפעולה הראשונה שלה הייתה מתן כיסוי רחוק למבצע קליימור בפברואר 1941, לפני שליוותה את השיירות האטלנטיות HX 114 ו-HX 115 במהלך מרץ.[110] בשל האיום של ספינת הקרב הגרמנית ביסמרק, צי הבית שלח את קינג ג'ורג' החמישי ואת פרינס אוף ויילס שזה עתה הושלמה ב-22 במאי כדי לסייע באיתור ביסמרק, יחד עם סיירת המערכה אה"מ הוד ושש משחתות.[111] ב-24 במאי, פרינס אוף ויילס והוד יצרו קשר עם ביסמרק ופתחו באש מטווח של 26,000 יארד.[112] המטח השישי של פרינס אוף ויילס פגע בביסמרק, ובמהלך המטח הזה, ואחד נוסף, היא הנחיתה שתי מכות מכריעות, גרמה לפגיעה בחרטום של ביסמרק, הציפה חדר גנרטור וחדר דוודים עזר, ואילצה את השבתה הקריטית של שניים מן הדוודים שלה, מה שהוביל לכך שביסמרק קיבלה את ההחלטה הגורלית לנסות לחזור לנמל.[113] במהלך הזמן הזה ביסמרק ופרינץ אויגן כיוונו אך ורק להוד, ובשעה 06:01 הוד התפוצצה וטבעה, עם אובדן של כל 1,419 אנשי צוותה, מלבד שלושה.[114] בעקבות זאת, קפטן ליץ' (קפטן הפרינס אוף ויילס) נתן פקודה לנתק מגע, והורה על מיסוך עשן כבד כדי להקל על הנסיגה. פרינס אוף ויילס ניסתה לירות שוב על ביסמרק בשני הזדמנויות נוספות, אך בשל המרחק העולה על 20,000 יארד לא הצליחה להנחית פגיעות נוספות ולאחר מכן נאלצה לחזור לאיסלנד כדי לתדלק ולא מילאה עוד חלק בפעולות נגד ביסמרק.[115] בינתיים, המלך ג'ורג' החמישי ב-24 במאי עדיין הייתה במרחק של 300 עד 400 מיילים מביסמרק ורק ב-27 במאי המלך ג'ורג' החמישי ואה"מ רודני הצליחו להיכנס לקרב עם ביסמרק, עקב מפציץ טורפדו פיירי סורדפיש שהשבית את ציוד ההיגוי של ביסמרק ב-26 במאי.[116] במהלך הקרב המלך ג'ורג' החמישי ורודני הצליחו לנטרל במהירות יחסית את צריחי החימוש הראשיים ומערכות בקרת האש של ביסמרק, מה שגרם לה להיות בלתי מסוגלת לירות ביעילות על הספינות הבריטיות; מאוחר יותר הם סגרו לטווח נקודתי. לאחר 32 דקות של ירי המלך ג'ורג' החמישי ירתה 335 פגזי 14 אינץ' לעבר ביסמרק, וקלעה מספר פגעים שתרמו לטביעת ביסמרק זמן קצר לאחר מכן.[117][118]

טביעת פרינס אוף ויילס

פרינס אוף ויילס

לאחר תיקון ברוזית', פרינס אוף ויילס העבירה את ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל לקנדה לוועידה עם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהביאה להכרזה על האמנה האטלנטית, אשר פירטה כיצד בעלות הברית מתכוונות להתמודד עם העולם שלאחר המלחמה, ב-14 באוגוסט 1941.[119] לאחר ההכרזה על האמנה, פרינס אוף ויילס ב-24 בספטמבר סיפקה ליווי למבצע הלברד, כאשר פרינס אוף ויילס הפילה מספר מטוסים איטלקיים ב-27 בספטמבר.[99][119] ב-25 באוקטובר 1941, יצאה פרינס אוף ויילס מהמים הביתיים לכיוון סינגפור, עם פקודות להיפגש עם סיירת המערכה ריפאלס ועם נושאת המטוסים אינדומיטבל; עם זאת, אינדומיטבל עלתה על שרטון בג'מייקה ולא הצליחה להמשיך. ב-2 בדצמבר הקבוצה עגנה בסינגפור ופרינס אוף ויילס הפכה לאחר מכן לספינת הדגל של כוח Z תחת האדמירל סר טום פיליפס. לאחר מכן, הכוח סטה למלאיה הבריטית מכיוון שהם קיבלו מידע מודיעיני שכוחות יפניים נוחתים שם, אולם זו הייתה הסחה וב-10 בדצמבר זוהה הכוח על ידי צוללת יפנית.[120] בשעה 11:00 החלה המתקפה האווירית היפנית הראשונה נגד הכוח ובשעה 11:30 נפגעה פרינס אוף ויילס מטורפדו, אשר פגע בציר המדחף, ועקר אותו ממקומו בעודו מסתובב במהירות גבוהה. הציר המנותק התעופף בתוך המנהרה בה נמצא וגרם לנזק חמור בתוכה ולחדירת מים שהציפו את אחד מחדרי המנוע, את אחד מחדרי הדוודים, שניים מחדרי המכונות, ועוד תאים באחורי הספינה. הספינה החלה לנטות שמאלה בזווית של 10 מעלות דבר שגרם לתותחים באותו צד להיות בזווית שבה לא היו יכולים לירות אל המטוסים התוקפים. ייצור הכוח החשמלי באונייה נפגע חמורות וכן נפסקה התקשורת הפנימית והפסקה פעילותם של מערכות האוורור, ההיגוי והמערכת ההידראולית שסיפקה כוח לתותחי הנ"מ ולחימוש המשני. בשל נטיית האונייה גם לא ניתן היה להפעיל את התותחים ידנית. הפגיעה בציר המדחף גרמה לאובדן הכוח מהמנועים השמאליים כך שהאונייה הונעה רק בחלק ממנועיה והייתה יכולה להגיע למהירות 15 קשר בלבד. ללא מערכת ההיגוי למעשה לא ניתן היה לשלוט על האונייה. עדיין נורתה אש נ"מ על מטוסים מגביהי עוף, ופצצות נוספות פגעו בה אך לא הבקיעו את שריון הסיפון שלה. מפקד האונייה פקד על נטישתה, והיא התהפכה שמאלה וטבעה בשעה 13:18 כאשר אדמירל פיליפס וקפטן ליץ' היו בין 327 ההרוגים.[121] שרידי האוניה שוכנים במהופך בגובה 223 רגל (68 מטרים) של מים ב-3°33′36″ צפון 104°28′42″ מזרח.

ליווי שיירות

דיוק אוף יורק

באוקטובר, קינג ג'ורג' החמישי הייתה מעורבת במבצע EJ, שכלל את ליווי נושאת המטוסים אה"מ ויקטוריוס, שמטוסיה תקפו את הספנות הגרמנית בגלומפורד.[122] דיוק אוף יורק, הספינה השלישית של הסדרה, השתתפה בפעולה לראשונה ב-1 במרץ 1942, כאשר היא סיפקה ליווי צמוד לשיירה PQ 12 ולאחר מכן הצטרפה אליה המלך ג'ורג' החמישי ב-6 במרץ, שכן אדמירל ג'ון טובי האמין שאוניית המערכה הגרמנית טירפיץ תנסה ליירט את השיירה; עם זאת, מטוסים מוויקטוריוס הצליחו למנוע מטירפיץ לעזוב את בסיסה בנורווגיה.[123] במהלך שירות הליווי ב-1 במאי 1942 המלך ג'ורג' החמישי התנגשה במשחתת פנג'בי, שיסעה את פנג'בי לשניים ופגעה ב-40 רגל מהחרטום שלה, וכתוצאה מכך קינג ג'ורג' החמישי נשלחה למספנת גלדסטון לתיקון ב-9 במאי לפני חידוש תפקיד הליווי ב-1 ביולי 1942.[118] כששתי הספינות האחרונות בסדרה, האו ואנסון, הושלמו בסוף 1942, הוטלו עליהן כיסוי לשיירות לרוסיה. ב-12 בספטמבר, הצטרפה לאנסון דיוק אוף יורק במתן כיסוי מרוחק לשיירה QP 14. באוקטובר, דיוק אוף יורק נשלח לגיברלטר כדי לתמוך בנחיתות בעלות הברית בצפון אפריקה בנובמבר.[124] ב-31 בדצמבר, האו והמלך ג'ורג' החמישי סיפקו חיפוי רחוק לשיירה הארקטית RA 51.[125]

קרב כף הצפון

ערך מורחב – קרב כף הצפון
צוותי התותחים של דיוק אוף יורק מתחת לתותחי ה-14 אינץ' של הספינה בסקפה פלו לאחר טביעת ספינת הקרב הגרמנית שרנהורסט ב-26 בדצמבר 1943.
האו

אנסון ליוותה את שיירתה האחרונה ב-29 בינואר 1943, לפני שהועברה, עם דיוק אוף יורק, לים התיכון. ביוני 1943 השתתפו שתי אוניות המערכה במבצע תיבת הילוכים, שנועד למשוך את תשומת הלב ממבצע האסקי.[126][127] במקביל, גם המלך ג'ורג' החמישי והאו הועברו לים התיכון. הם הפגיזו את בסיס הצי טרפאני ב-12 ביולי והגנו על אלג'יר מפני תקיפה אווירית, לפני שיצאו להשתתף במבצע מפולת שלגים. בין 9 ל-11 בספטמבר הם סיפקו תמיכה במבצע סלפסטיק ומאוחר יותר ליוו את הצי האיטלקי שנכנע למלטה.[128][129][130]

כשאניית המערכה הגרמנית שרנהורסט הועברה לנורווגיה, זה נחשב הכרחי לספק הגנה כבדה לכל השיירות לרוסיה. ב-25 בדצמבר דווח על שרנהורסט בים. קשר ראשוני נוצר למחרת על ידי הסיירות של כוח 1 (בלפסט, נורפוק ושפילד), אך בעקבות קרב קצר, שרנהורסט הצליחה להרחיק את הסיירות.[131] בינתיים, כוח 2, שכלל את דיוק אוף יורק, הצליח לצמצם את הטווח ודיוק אוף יורק פתחה באש על שרנהורסט, וקלעה מספר פגיעות בטווחים של יותר מ-12,000 יארד. שרנהורסט קלעה שתי פגיעות על דיוק אוף יורק במהלך הקרב, שתיהן פגעו בתרנים ולא הצליחו להתפוצץ. אחד הפגזים של דיוק אוף יורק התפוצץ בחדר הדוודים מספר אחת של שרנהורסט, האט אותה משמעותית ואיפשר למשחתות הבריטיות להתקרב לטווח הטורפדו.[132][133] פגיעות הטורפדו שלהם אפשרו לדיוק אוף יורק להתקרב לטווח של 10,400 יארד לפני שפתחה שוב באש. כל הצריחים של שרנהורסט שותקו וזמן קצר לאחר מכן טבעה שרנהורסט עם אובדן של למעלה מ-1,700 איש.[123][134][135]

לאחר מכן, ב-29 במרץ 1944, דיוק אוף יורק סיפקה חיפוי לשיירה JW 58 ובאוגוסט סיפקו דיוק אוף יורק ואנסון חיפוי לנושאת המטוסים פיוריוס, בזמן שהיא ביצעה תקיפות אוויריות נגד מטרות גרמניות בנורווגיה כחלק ממבצע עלה דפנה. ב-3 באפריל, דיוק אוף יורק סיפקה חיפוי למבצע טונגסטן, שהצליח לפגוע באוניית המערכה הגרמנית טירפיץ.[136][137][138]

פריסה במזרח הרחוק

"אנסון"

בסוף מרץ 1945, המלך ג'ורג' החמישי והאו החלו בפעילות באוקיינוס השקט כחלק מכוח משימה 57. המבצע הגדול הראשון שכוח המשימה לקח על עצמו היה מבצע קרחון, תמיכה מהחוף בנחיתות אמריקאיות באוקינאווה, שהחל ב-1 באפריל.[139][140] במהלך המבצע המלך ג'ורג' החמישי והאו היו נתונות להתקפות קמיקזה יפניות ספורדיות, אולם לא נגרם להם נזק מהתקפות אלו, בעוד האו הצליחה להפיל מטוס קמיקזה תוקף. ב-4 במאי, שתי אוניות המערכה הובילו הפגזה של ארבעים וחמש דקות של מתקני אוויר יפנים באיי ריוקיו.[141]

באמצע יולי הם הצטרפו לאוניות מערכה אמריקאיות בהפגזת מתקנים תעשייתיים בהיטאצ'י. במהלך המערכה באוקינאווה, שתי האוניות תמכו בנושאות מטוסים בריטיות. הפעולה ההתקפית האחרונה שלהם הייתה הפגזה לילית של הממאצו ב-29 עד 30 ביולי 1945. דיוק אוף יורק ואנסון הגיעו מאוחר מכדי להשתתף בפעולות האיבה, אך ב-15 באוגוסט הם קיבלו את כניעת הכוחות היפניים שכבשו את הונג קונג.[127] קינג ג'ורג' החמישי ודיוק אוף יורק נכחו בכניעה היפנית הרשמית במפרץ טוקיו. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, קינג ג'ורג' החמישי הפכה לספינת הדגל של צי הבית עד דצמבר 1946, אז הפכה לאוניית אימונים, לפני שנגרטה ב-1957.[142] דיוק אוף יורק הפכה לספינת הדגל של צי הבית אחרי המלך ג'ורג' החמישי, עד אפריל 1949, לפני שיצאה משירות ב-1957.[137] האו חזרה לפורטסמות' בינואר 1946 ובילתה שם את שארית הקריירה שלה לפני שהוצאה משירות ב-1957[138] אנסון שימשה לזמן קצר כספינת הדגל של שייטת אוניות המערכה הראשונה של צי האוקיינוס השקט הבריטי ועזרה לכבוש מחדש את הונג קונג. ב-1949 היא הוכנסה לצי העתודה לפני שהוצאה משירות ב-1957.[143]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Brown 2000, p. 25
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Brown 2000, pp. 28–29
  3. ^ Raven & Roberts, p. 275
  4. ^ Brown 2000, pp. 164–165
  5. ^ Journal of Naval Engineering
  6. ^ Garzke & Dulin, p. 206
  7. ^ Raven, p. 34
  8. ^ Brown 1995, p. 28
  9. ^ Friedman 2015, p.313
  10. ^ Burt (2012), p.402
  11. ^ Gray and Killner, JNE, Volume 2, Book 4, January 1949, Sea Water Contamination of Boiler Fuel Oil – Part II
  12. ^ JNE, Recent Improvements in Oil-Burning Equipment, Parts I, II, & III. The high seawater content was caused by a number of factors; the King George V class used fuel oil as part of the Side Protection System in the liquid layers of the SPS. As the fuel was consumed, water was allowed to enter the bottom of the layer to maintain its defensive qualities. The low-viscosity fuel used in the early part of the war resisted mixing with seawater, and what seawater contamination did occur was easily removed. Additionally Britain's oil tanker fleet was relatively intact. After 1942 tanker losses to enemy attacks increased, and the demands for more aviation fuel led to a degradation of bunker fuel used in steam-driven naval vessels. This fuel readily absorbed seawater from older oil tankers that had increased propensity for seawater leakage, and from contact with seawater in the SPS system. It was also very much more difficult to remove the seawater once this poorer-quality fuel was contaminated.
  13. ^ 13.0 13.1 JNE, Recent Improvements in Oil-Burning Equipment
  14. ^ JNE, Recent Improvements in Oil-Burning Equipment. Possibly post-war.
  15. ^ Raven & Roberts, p. 339
  16. ^ Garzke & Dulin, pp. 236–297
  17. ^ Raven & Roberts, p. 263
  18. ^ Brown 2000, p. 29
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 Raven & Roberts, p. 415
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 Raven & Roberts, p. 285
  21. ^ 21.0 21.1 Okun, Nathan. Armor protection of the battleship KM Bismarck.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 22.5 22.6 22.7 Raven & Roberts, p. 284
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 Garzke & Dulin, pp. 252–255
  24. ^ Raven & Roberts, p. 154.
  25. ^ 25.0 25.1 Brown 2000, pp. 29–30
  26. ^ Raven & Roberts, p. 293
  27. ^ Raven & Roberts, pp. 283, 293
  28. ^ Admiralty Naval Staff, UK PRO ADM 239/269 Addendum 2
  29. ^ Garzke & Dulin, pp. 247–249
  30. ^ Breyer, pp. 182–184
  31. ^ Garzke & Dulin, p. 247: "Side armour protection of these ships was better than indicated in mere thickness tabulations, as the excellent quality of British Cemented armour provided the resistance of about 25% greater thickness of US Class "A" armour."
  32. ^ "Bismarck Armour". אורכב מ-המקור ב-17 באוקטובר 2017. נבדק ב-19 בפברואר 2010. Post WWII proving ground test indicated that KC was only slightly less resistant than British cemented armour (CA), and markedly superior to US Class A plates. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "ADM 239/268: C.B.04039, Armour Protection (1939)". אורכב מ-המקור ב-6 ביוני 2019. נבדק ב-5 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Raven & Roberts, p. 293 state:"...it was estimated that the belt armour would withstand 15 inch shells at a range of about 13,500 yards (15 inch armour) and 15,600 yards (14 inch armour) at normal inclination...". The Magazines were stated to withstand 15-inch plunging fire up to 33,500 yards.
  35. ^ Garzke & Dulin, p. 251, state: Against the British 15 inch Mark I naval gun, firing a 1,938 lb shell, this protection scheme provided an immunity zone from 17,200 to 32,000 yards over the magazines, 19,500 to 28,000 yards over the machinery.
  36. ^ Burt, p. 395
  37. ^ Burt, p. 389. Side and front data from Burt, rest from Garzke and Dulin.
  38. ^ Garzke & Dulin, p. 252
  39. ^ Testimony of Ted Briggs. For example, Captain Kerr and Admiral Holland commanded the Hood from her unarmoured bridge.
  40. ^ 40.0 40.1 Garzke & Dulin, p. 247
  41. ^ Raven & Roberts, pp. 294–297
  42. ^ Brown 2000, pp. 30–31
  43. ^ Death of a Battleship, p. 17
  44. ^ Middlebrook & Mahoney, p. 288. The figure of six hits seems to stem from post sinking analysis, probably by the Bucknill Committee and some survivor reports. However Appendix 1, Prince of Wales Compass Platform Narrative (recorded during the action) on pp. 329–30, states four torpedo hits, one on the port side and three on the starboard side. Appendix 4, Post Action Statement by Gunnery Officer of HMS Prince of Wales, pp. 338–39, by Lt Cdr McMullen, also states one torpedo hit on the port side and three on the starboard side.
  45. ^ "Expedition 'Job 74', page 10" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-22 באפריל 2021. נבדק ב-17 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ Garzke, Dulin & Denlay. "Death of a Battleship" (PDF). p. 35.(הקישור אינו פעיל, December 2017)
  47. ^ Death of a Battleship, Garzke, Dulin & Denlay
  48. ^ Garzke, Dulin & Denlay, pp. 15–20
  49. ^ Garzke, Dulin & Denlay,
  50. ^ Middlebrook, p. 310: "...the Second Bucknill Committee started its sittings...on 16 March 1942."
  51. ^ Raven & Roberts, p. 388
  52. ^ Raven & Roberts, p. 297
  53. ^ Garzke & Dulin, p. 241. This volume, for example, proposed three alternative theories based upon a torpedo hit or hits at frame 206 that defeated the SPS.
  54. ^ ADM267/111 Battle Damage Sustained by H.M.S. Prince of Wales, 24 May 1941:"About 400 tons water in ship mainly abaft after bulkhead"
  55. ^ Garzke & Dulin, p. 190, states that Captain Leach had informed Admiral Wake-Walker "...best speed was 27 knots because of 600 tons of flooding water...", but this is contradicted by the official damage report, ADM 267/111.
  56. ^ Sinking of the 'Bismarck', 27 May 1941: Official Despatches, paragraph 24: "The effects of all this on her gunnery had been witnessed by the Rear-Admiral (Wake-Walker) Commanding, First Cruiser Squadron, and he knew, in addition, that her bridge was seriously damaged, that she had taken in 400 tons of water aft..."
  57. ^ Garzke & Dulin, pp. 252, 234: "*Two plate construction"
  58. ^ Tarrant, p. 31
  59. ^ Nathan Okun. "Underwater Projectile Hits".
  60. ^ Burt, p. 415
  61. ^ Garzke & Dulin, p. 176
  62. ^ Roskill, Naval Policy between the wars, volume II pp. 327–329.
  63. ^ Garzke & Dulin, p. 227
  64. ^ Hansard HC Deb 20 July 1936 vol 315 cc32-3
    Hansard HC Deb 20 July 1937 vol 326 cc2001-53
    Hansard HC Deb 20 July 1937 vol 326 cc2054-65 London Navy Treaty Bill.
    The member from Epping, Mr Churchill, criticised the choice of 14-inch main armament, as the US and Japan were believed to have selected 16-inch guns for their new ships, see also: Garzke & Dulin, p. 227
  65. ^ Garzke & Dulin, pp. 167–170
  66. ^ 66.0 66.1 66.2 Garzke & Dulin, p. 175
  67. ^ Naval Weapons index, The KM 38 cm/52 SK C/34 carried a 41.4lb bursting charge, while the USN 16-inch Mk VI 2700 lb AP shell carried a 40.9lb bursting charge
  68. ^ USN Bureau of Ordnance, Naval Ordnance 1937 Edition, paragraph 1318: "The impact damage which a projectile itself does is entirely secondary to that which results from its burst. The design of most naval projectiles is based primarily on using the projectile as a vehicle with which to carry a quantity of explosive into a ship and secondarily to provide missiles with which to carry the force of the explosion."
  69. ^ Tony DiGiulian. "British 14"/45 (35.6 cm) Mark VII". NavWeaps.
  70. ^ Brown 2000, pp. 31, 35. Recent underwater inspection of the wreck of the Bismarck showed that the 14 inch guns performed at least adequately in this action. The conning tower on Bismarck had greater armour protection than its main belt, which had a maximum thickness of 12.6 inches.
  71. ^ Friedman, pp. 270–271
  72. ^ Raven & Roberts, p. 408
  73. ^ 73.0 73.1 Garzke & Dulin, p. 228
  74. ^ Brown 2000, p. 31
  75. ^ Tarrant, p. 59 Tarrant notes, on page 63 that "Information on Prince of Wales Gunnery is from PRO Adm 234/509"
  76. ^ Asmussen, John. "The Battle of the Denmark Strait". Bismarck and Prinz Eugen also suffered a loss of output. Bismarck had a "total 104 possible shots Actually fired = 93". Prinz Eugen "Total 184 possible shots Actually fired = 157"
  77. ^ 77.0 77.1 Garzke and Dulin, pp. 189–190.
  78. ^ Tarrant, p. 59
  79. ^ ADM 234/509: H.M.S. Prince of Wales' Gunnery Aspects of the "Bismarck" Pursuit. hmshood.org.uk. This document is a modern transcription of a portion of Admiralty record ADM 234/509
  80. ^ Tarrant, p. 54
  81. ^ ADM 234/509: H.M.S. Prince of Wales' Gunnery Aspects of the "Bismarck" Pursuit. Problems in Prince of Wales' turrets during her first action against Bismarck, according to her Gunnery Aspects Report: 'A' Turret: No. 1 gun failed after the 1st salvo, from a previously known defect. No. 2 and no. 4 guns suffered from intermittent safety interlock problems. "A" turret suffered from water entering the lower portion of the turret/barbette structure, but there is no indication that this caused any problems other than discomfort for the crew. At salvo 18, when Prince of Wales turned away, 3 of 'A' turret's guns were in operation. 'B' Turret: No problems reported. At salvo 18, when Prince of Wales turned away, both (2) of 'B' turrets guns were in operation. 'Y' Turret No. 2 gun had loading problems and missed salvo 14 onwards. No. 3 gun had problems with safety interlocks causing it to miss salvoes 15 to 20. At salvo 18, 2 of "Y" turrets guns were in operation. 'Y' Turret's shell-transfer ring jammed at salvo 20, due to a shell sliding out of its tray due to the motion of the ship as the ship turned.
  82. ^ Garzke & Dulin, p. 190.
  83. ^ The Bismarck Episode by Russel Grenfell, p. 54
  84. ^ The loss of the Bismarck, by Graham Rhys-Jones, pp. 119–120
  85. ^ German Capital Ships and Raiders in WW2, A naval Staff History, Battle Summary 5, p. 8
  86. ^ Antonio Bonomi & translated by Phil Isaacs (23 בספטמבר 2006), The Battle of the Denmark Strait, May 24th 1941 Part 2 – The Battle, hmshood.org.uk {{citation}}: (עזרה)
  87. ^ Bennett, Naval Battles of WW2, p. 141
  88. ^ Roskill SW, The War at Sea, Volume 1: The Defensive, 1954 p. 406
  89. ^ Axis Battleships of WW2, Garzke & Dulin, p. 190, states: "As Prince of Wales turned away at 06:13, 'Y' turret jammed, temporarily leaving only two out of ten 14-inch guns operational". This is not supported by Bennett, Roskill and ADM 234–509.
  90. ^ Garzke & Dulin, pp. 213–214: "At 09:27 a shell hit the Bismarck...By that time KGV was having trouble with her main battery and every gun missed at least one salvo..."
  91. ^ Roberts, pp. 264–268
  92. ^ Roberts, pp. 268–269
  93. ^ British 14"/45 (35.6 cm) Mark VII navweaps.com
  94. ^ The Gunnery Pocket Book. 1945. p. 51.
  95. ^ The Gunnery Pocket Book. 1945. p. 51. These guns are combined High Angle and Low Angle Guns. The Mark II Mounting is found in all. The Mark I Mounting is found in King George V-class battleships, where they fulfil the combined functions of H.A. Long Range Armament and Secondary Armament against surface craft. The main differences between the two mountings lie in the arrangements of the shellrooms and magazines, and the supply of ammunition to the guns. In this chapter, only the Mark II Mounting, as found in Dido-class cruisers, is discussed. The 5.25 in. calibre with separate ammunition is used for dual High Angle and Low Angle Armament, since it gives the reasonable maximum weight of shell which can be loaded by the average gun's crew for sustained periods at all angles of elevation. The maximum rate of fire should be 10–12 rounds per minute.
  96. ^ Campbell, John, p. 44
  97. ^ 97.0 97.1 Williams, Anthony G. "Medium Calibre guns of the Royal Navy in World War II". אורכב מ-המקור ב-24 באפריל 2009. נבדק ב-16 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  98. ^ Naval Weapons of the World From 1880 to Today – British 5.25"/50 (13.4 cm) QF Mark I
  99. ^ 99.0 99.1 Garzke & Dulin, p. 191
  100. ^ Garzke & Dulin, p. 195
  101. ^ Garzke & Dulin, pp. 206–207
  102. ^ Campbell, John, p. 45
  103. ^ Unmodified the training speed was 10 degrees per second.
  104. ^ Campbell, John, p. 20
  105. ^ 105.0 105.1 Campbell, John, p. 71
  106. ^ Garzke & Dulin, p. 229
  107. ^ Campbell, John, p. 33
  108. ^ Raven & Roberts, p. 291
  109. ^ Raven & Roberts, pp. 287–288
  110. ^ Chesneau, p. 7
  111. ^ Garzke & Dulin, pp. 177–179
  112. ^ Garzke & Dulin, p. 209
  113. ^ Garzke & Dulin, p. 177
  114. ^ Garzke & Dulin, p. 179
  115. ^ Garzke & Dulin, p. 190
  116. ^ Garzke & Dulin, p. 180
  117. ^ Raven and Roberts, p. 351
  118. ^ 118.0 118.1 Garzke & Dulin, p. 214
  119. ^ 119.0 119.1 Chesneau, p. 12
  120. ^ Chesneau, pp. 12–13
  121. ^ Chesneau, p. 13
  122. ^ HMS King George V – King George V-class 14in gun Battleship
  123. ^ 123.0 123.1 Garzke & Dulin, p. 216
  124. ^ Konstam, p. 43
  125. ^ Rohwer, pp. 195, 219, 221, 233
  126. ^ Rohwer, p. 226
  127. ^ 127.0 127.1 Chesneau, p. 15
  128. ^ Cheneau (2004), p. 16
  129. ^ Konstam, p. 44
  130. ^ Garzke & Dulin, p. 224
  131. ^ Garzke & Dulin, p. 218
  132. ^ Operation "Ostfront" – The Battle off the North Cape (25–26 December 1943).
  133. ^ Garzke and Dulin, p. 219
  134. ^ Garzke & Dulin, p. 220
  135. ^ Chesneau, pp. 14–15
  136. ^ Rohwer, p. 314
  137. ^ 137.0 137.1 Garzke & Dulin, p. 221
  138. ^ 138.0 138.1 Garzke & Dulin, p. 222
  139. ^ Chesneau, p. 10
  140. ^ Garzke & Dulin, p. 215
  141. ^ Garzke & Dulin, p. 225
  142. ^ Chesneau, p. 215
  143. ^ Garzke & Dulin, p. 223
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37476220אוניות המערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי (1939)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אוניות_המערכה_מסדרת_קינג_ג%27ורג%27_החמישי_(1939)&oldid=2429515"