קנדיד

קנדיד, או האופטימיות
Candide, ou l'optimisme

עמוד הפתיחה למהדורת פריז 1759. הכיתוב: "קנדיד או האופטימיות, מתורגם מגרמנית על ידי דוקטור ראלף"
מידע כללי
מאת	וולטר
שפת המקור	צרפתית
סוגה	סאטירה, רומן פיקרסקי, רומן חניכה
הוצאה
תאריך הוצאה	1759
הוצאה בעברית
תרגום	קיימים ארבעה

קַנדיד, או האופטימיות (בצרפתית: Candide, ou l'optimisme, הגייה: /kɒnˈdiːd/) היא נובלה סאטירית שחיבר הפילוסוף והסופר הצרפתי בן תקופת הנאורות ווֹלטֶר, בו הוא מציג בהקצנה את בעיית הרוע ושאלת צדיק ורע לו. הספר, שיצא לאור בינואר 1759, נפתח בסיפורו של צעיר בשם קנדיד, שמחונך בגן העדן המוגן שבו הוא חי על פי ערכי האופטימיות של גוטפריד וילהלם לייבניץ בידי מורהו, פנגלוס. בהמשך הסיפור מתוארת הקטיעה הפתאומית של אורח החיים השלו, וקנדיד עד לתלאות העולם, ומתפכח לאט מן האמונה התמימה. הספר מסתיים במסקנה פרקטית למדי: וולטר מטיף לקוראים "לטפח את הגן שלהם", במקום המנטרה שמשנן פנגלוס, לפיה "הכל טוב" ב"טוב בכל העולמות האפשריים".

סגנונו של הספר פנטסטי, ועלילתו מתקדמת במהירות ממקום למקום. זהו רומן פיקרסקי שעלילתו מעוצבת בצורה דומה לזו של רומן חניכה רציני יותר, והוא מציג בצורה פארודית קלישאות רומנטיות והרפתקניות רבות, המתוארות בספר בצורה מרירה ויבשה. האירועים המוצגים בספר מבוססים לרוב על מאורעות היסטוריים, כמו מלחמת שבע השנים ורעידת האדמה שהתרחשה בליסבון ב-1755, שנים מעטות קודם לכן. כמו פילוסופים רבים אחרים בתקופתו שהתחבטו עם בעיית הרוע, מציג וולטר בספרון תאולוגי זה את גישתו לשאלה, בצורה הומוריסטית וישירה. וולטר מגחיך את הנצרות, תאולוגים, ממשלות וצבאות, את הפילוסופיה ופילוסופים. באמצעות "קנדיד", הוא תוקף את לייבניץ ואת האופטימיות הפילוסופית שלו.

"קנדיד" זכה להצלחה גדולה, ועורר גם פולמוס רב. מיד לאחר יציאתו החשאית, נאסר הספר לפרסום במקומות רבים, כיוון שהוא כלל חילול הקודש, הסתה פוליטית ועוינות אינטלקטואלית שנחבאו תחת מעטה דק של נאיביות. עם זאת, הרומן, שנינותו העוקצנית ותובנותיו על המצב האנושי, היוו השראה לסופרים ואמנים בדורות העתידיים, שאימצו אותו לחיקם וחיקו אותו. כיום נחשב הספר למגנום אופוס של וולטר ולחלק מהקאנון הספרותי של התרבות המערבית.

מבנה הספר ומסריו העיקריים

בספר הקצר לועג וולטר לפילוסופיה של גוטפריד לייבניץ לפיה אלוקים, בהיותו מושלם, ברא את העולם הזה כ"טוב מכל העולמות האפשריים". את העיקרון הזה מסבירה בראשית הספר דמותו של ד"ר פנגלוס (שנוצר כבן דמותו של לייבניץ) לנער הנאיבי קנדיד. במהלך הספר מגלה קנדיד עד כמה העולם רחוק מתיאור אידיאלי זה כשהוא נקלע לשרשרת אינסופית של קטסטרופות איומות, ובסופו של דבר מגלה שהאושר טמון בטיפוח הגינה שלו. הספר כתוב במסורת הפיקרסקית: הדמויות, שביסודן אינן אלא בובות על חוט, ללא עומק פסיכולוגי, מושלכות במרץ ברחבי הגלובוס על ידי כוחות הגורל, נעלמות וחוזרות ומופיעות בעלילה על ידי צירופי מקרים בלתי מסתברים. בכל מפגש שב פנגלוס ומטעים את אמונתו בטובו היסודי של העולם.

לא רק לייבניץ והפילוסופים מושמים לצחוק: וולטר לועג בחריפות לדת הממוסדת ולנצרות הקתולית בפרט, לאצולה המנוונת, למלחמה, למלכים, ולשלל מוסדות פוליטיים וטיפוסים חברתיים. הוא מזכיר את תאוריית התרת ההתאבדות של יוהאן רובק.

נחום סוקולוב כתב על הספר: "האירוניה של וולטייר היא שנונה, קוצית, קלה ומחלחלת, והקו המסמן שבה הוא – ההיתממות המעוותת, החוש הבריא התופס את האמת שבחיים בצבת השקר. תוסס באמנות זו ארס הכעס והמרירות כנגד האופטימיות. אין כאן זלזול וקלס. יש תוגה חשאית ועדינות-בתולה פיוטית."

לעומת זאת, לאונרד ברנשטיין, שהלחין אופרטה על-פי "קנדיד", אמר בפתיחת קונצרט בניצוחו, כי יצירתו זו של וולטר היא בעיניו מופת להומניזם, ולכן נמשך להלחין אותה.

נסיבות חיבורו של הספר

את הספר כתב וולטר ב-1758, והוציאו לאור בינואר 1759 בשווייץ. תחילה התכחש להיותו מחבר היצירה, כפי שעשה גם במקרים אחרים, וטען שהיא תרגום מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו "ד"ר ראלף".
בשלב זה של חייו, למוד אכזבות, זנח את האופטימיות שאפיינה חלק מכתביו המוקדמים, ואת האמונה בכוחה המאיר של התבונה. רעידת האדמה הקשה שהתרחשה בליסבון ב-1755, אשר מופיעה גם בספר, זעזעה את וולטר (ומשכילים רבים אחרים) והיוותה בעיניו תזכורת לאכזריות וחוסר הפשר של הקיום האנושי. גם מלחמת שבע השנים, שפרצה ב-1756, תרמה לביקורת של וולטר על החברה האנושית, ובספר מתוארת המלחמה בצורה סאטירית, וזוועותיה אף משמשות קולב נאה לתלות בו את הביקורת על התפישה האופטימית הרואה בעולמנו מקום רציונלי ומוסדר היטב:

מעולם לא נראה דבר יפה יותר, מזהיר יותר, מופתי יותר משני הצבאות הללו... במערכה הראשונה הפילו התותחים כששת אלפים לוחמים בכל אחד משני הצדדים, לאחר מכן מחתה אש הרובים מעל פני האדמה כתשעת אלפים עד עשרת אלפים מנוולים שזיהמו בנוכחותם את הטוב שבכל העולמות. כידוני הרובים שימשו אף הם טעם ונימוק מספקים למותם של כמה אלפים...

מאורעות נוספים ותופעות רבות מן התקופה מונצחים בספר - למשל עליית כוחם של הישועים בדרום אמריקה תחת השלטון הספרדי, התככים בחצר הסולטאן באיסטנבול, או מנהגי החברה הגבוהה בפריז. וולטר אינו חוסך שבטו מאיש.

הסאטירה החריפה גרמה לכך שהרשויות בצרפת, מולדתו של וולטר, ובמדינות וערים נוספות הטילו צנזורה רשמית על הספר, אך ללא הועיל: הוא היה לרב-מכר מיידי, תורגם בתוך שנה לאנגלית ולאיטלקית, ונותר פופולרי וקריא עד ימינו. בניגוד לחיבורים אחרים, כבדי ראש יותר, של וולטר, ספק אם ציפה בעצמו שדווקא הספרון הקומי יקנה לו תהילה רבת שנים.

תרגומים לעברית

הספר תורגם לעברית ארבע פעמים:

• וולטר, קנדיד, או, ספר האופטימיות, עברית עזרא זוסמן, תל אביב: ספרית השעות, תש"ג.
• וולטר, קאנדיד, או, האופטימיות, תרגם מצרפתית והעיר הערות: אביטל ענבר, רמת גן: מסדה, 1987.
• וולטר, קאנדיד, תרגום א. ראובני, תל אביב: צ'ריקובר, 1993.
• וולטר, קנדיד, או: האופטימיות, תרגם מצרפתית והוסיף הערות דורי מנור, תל אביב : פן; המפעל לתרגום ספרות מופת, 2006.

קישורים חיצוניים

• י. כרמל, עם קריאת "קנדיד" בעברית, משמר, 17 בנובמבר 1944, המשך
• פראנץ מהרינג , משהו על קנדיד, משמר, 17 בנובמבר 1944
• אייל דותן, אם מוציאים מחדש קלאסיקות, טוב שזה "קנדיד", באתר הארץ, 8 במאי 2006

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28359904קנדיד