תנועת האוהלים
תנועת האוהלים הייתה תנועת מחאה חברתית שקמה בשנת 1973 בשכונת הקטמונים בירושלים ופעלה לאורך שנות ה-70 בשיכונים ובשכונות של בני המעמד הנמוך מקרב העולים מעדות המזרח.
תקומת התנועה
התנועה קמה מתוך מועצת הנוער (קבוצת התיאטרון הקהילתי) "אוהל יוסף" משכונת קטמון ט' בירושלים שהתארגנה בסתיו 1973. היא העלתה את ההצגה "יוסף יורד קטמונה" בבימויו של אריה יצחק. מקבוצת תיאטרון זו קמה תנועת האוהלים .[1] בשנת 1975 ירש אוהל יוסף את הוועד המקומי בקטמון ח'-ט' ונהיה לגוף הדומיננטי באזור, תוך הרחבת השירותים לכלל התושבים. בנובמבר 1976 העלתה את ההצגה "הנושר", העוסקת באופן חזיתי ורדיקלי בשאלות חייהם של נערים בשולי החברה הישראלית. בין השנים 1975–1979 הוקמו מועצות אוהלים במספר שכונות נוספות בירושלים (שמואל הנביא, נחלאות וקריית היובל).[2]
אגודת "אוהל נחלאות"-לקידום השכונה והקהילה. "אוהל נחלאות" הוקם במסגרת גיבוש שכונות מצוקה ונציגי שכונות אותנטיים ל"תנועת מרכז האוהלים". נציגי תושבים נבחרו לראשונה בתהליך דמוקרטי לבחירות שכונתיות בעיר ירושלים. במסגרת גבולות שכונות ה"נחלאות" בחסות המחלקה הקהילתית-עירונית התקיים ב-1978 תהליך בחירות קהילתי דמוקרטי. להנהלת "אגודת-אוהל נחלאות"-תושבים לקידום השכונה והקהילה, נבחרו: יוסף חוברה, הרבנית ברכה קאפח, שלום חוברה, מרים מלכה, ג'ף הלפר וכו', סה"כ 9 נציגי תושבים נבחרו להנחלת "אוהל נחלאות". יוסי חוברה נבחר ליו"ר "אוהל נחלאות"-לקידום השכונה והקהילה ובמקביל גם לדובר "תנועת האוהלים".
יוסי חוברה-יו"ר "אוהל נחלאות" התנגד להשתלבות התנועה במערכת ממסדית פוליטית מפלגתית כל שהיא ודגל באידאולוגיה שעוצמת התנועה תתעצם ותשרוד עירונית וארצית רק אם נפעל בשכונות על בסיס בלתי מפלגתי, חברתית-תרבותית ואורבנית, במאבק קהילתי משותף של כלל התושבים על כל גווניהם הפוליטיים-והמפלגתיים לקידום צדק חברתי, זכויות התושבים, שיפור איכות החיים, פיתוח מערכות שירותים, פיתוח אורבני (תב"ע, התנגדות נחרצת לתוכנית פינוי ובינוי של שכונות ה"נחלאות" ע"פ תוכנית משרד השיכון בשנות ה-70 (כדוגמת: "ימין משה" ו"ממילא"), חינוך לדמוקרטיה, העצמה קהילתית וקהילות ספציפיות-נושאיות, פיתוח מנהיגות שכונתית וכו'.
יוסי חוברה-יו"ר "אוהל נחלאות" פרש מ"תנועת האוהלים" והחל לפעול כאגודה עצמאית ובלתי מפלגתית, ביום החלטת "תנועת מרכז האוהלים" להשתלב בממסד הפוליטי מפלגתי (בשנת 1981 בהקמת מפלגת שכונות, ולאחר מכן השתלבות במפלגת "מערך" וכו').
פעולות המחאה
התנועה הושפעה רבות ממאבק תנועת הפנתרים השחורים בשנים שקדמו להקמתה. בשנת 1977 הצטרף לתנועה ימין סוויסה ועמד בראשה.[3] התנועה עברה שינוי והחל שלב המחאה. פעולתה העיקרית הייתה הקמת התנחלות הפגנתית של זוגות צעירים בסמוך לקטמונים במחאה על הפניית תקציבים להתנחלויות במקום לשכונות. ההתנחלות שכונתה "אוהל מורה", שם שרומז על אלון מורה, עלתה לקרקע בחודש יוני 1980 והתקיימה במשך 12 יום עד שפונתה בהסכמה. מימון לפעולה בסך 2 מיליון לירות הגיע מחבר הכנסת שמואל פלאטו שרון. בזמן המשא ומתן לפינוי, נפגשו נציגי המתנחלים עם ראש הממשלה מנחם בגין, אשר נזף בהם על שהופיעו לפגישה בלתי מגולחים, בלתי מסורקים ובלבוש מרושל. במאמצי התיווך השתתף נשיא הפדרציה הספרדית העולמית נסים גאון. בליווי המשפטי נטל חלק שמעון שטרית. לאחר סיום הפרשה החליט היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר שלא יוגשו כתבי אישום נגד מתנחלי "אוהל מורה", וזאת בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה. ההתנחלות שימשה השראה לחסרי דיור ברחבי הארץ. באותו קיץ קמו התנחלויות קצרות מועד בנחלת יהודה וביהוד ("יהוד מורה").
בחלוף השנים כל ארגוני השכונות ("האוהלים") התמסדו וכל אחד מהם הפך ל"מנהלת השכונה" - מעין מודל מקצועי ועצמאי יותר של ועד השכונה הישן. המחאה התמוססה וחלק מהפעילים הפכו לעובדים מקצועיים בתחומים השונים של ניהול חיי הקהילה, החינוך והתרבות בשכונה.[4]
ניסיון להיבחר לכנסת ישראל
בסוף דרכה השתתפו מנהיגי תנועת האוהלים בבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981, קיבלה 545 קולות ולא עברה את אחוז החסימה. לאחר מערכת בחירות זו, בשנת 1981 הצטרפה התנועה ל"מערך".
לקריאה נוספת
- סמי שלום שטרית, "מודל השכונה המזרחית האוניברסלית תנועת האוהלים בעקבות הפנתרים השחורים", בתוך המאבק המזרחי בישראל : בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 2003-1948 הוצאת עם עובד, 2004 עמ' 197-186
- יתד נאמן: ראיון עם ימין סוויסה, מעריב, שלום ירושלמי, 12/8/2011
הערות שוליים
- ^ שולמית לב-אלג'ם, "ניצבים בקדמת הבמה - מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי", הוצאת פרדס - אוניב' חיפה. 2010. עמ' 70.
- ^ שלמה חסון, עיצוב המרחב מלמטה ותגובת הממסד
- ^ יתד נאמן: ראיון עם ימין סוויסה, מעריב, שלום ירושלמי, 12/8/2011
- ^ סמי שלום שטרית, "מודל השכונה המזרחית האוניברסלית תנועת האוהלים בעקבות הפנתרים השחורים", בתוך המאבק המזרחי בישראל : בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 2003-1948 הוצאת עם עובד, 2004 עמ' 197-186
