שמות הקודש

מנורת למנצח וסביבה שמות קדושים

ביהדות שמות וכינויים רבים לה'. בתנ"ך נקרא בעיקר בשם הוי"ה, א-ד-נ-י, או אלקים, בהלכה נקבע שישנם שמות נוספים שנחשבים קדושים ואינם נמחקים. בנוסף קיימים שמות אחרים שנחשבים 'כינויים' וקדושתם פחותה, וכן כינויים קבליים.

שמות הקודש

י-ה-ו-ה

ערך מורחב – שם הוי"ה

שם הויה הוא המופע הנפוץ ביותר של שם ה' בתנ"ך. הפרשנות של השם היא 'היה הווה ויהיה' כלומר הקל הקדמון והנצחי. השם י-ה-ו-ה לאלוקי ישראל מופיע גם במקורות חוץ מקראיים כמו מצבת מישע ומכתבי לכיש. לדעת הרמב"ם זהו השם המפורש. לדעת רוב הראשונים, שם זה הוא שם עצם של ה', ואילו שאר השמות הם שמות תואר.

על פי ההלכה אין להגות את השם י-ה-ו-ה, ויש להחליפו בשם 'אדונות' גם בקריאת פסוקי קודש. כמו כן אף אותיותיו אינן נהגות, לכן מקובל לומר "שם הוי"ה" או י-ק-ו-ק (יוד קי ואו קי).

י-ה

השם 'י-ה' מופיע עשרות פעמים בתנ"ך הוא תחילתו של השם 'י-ה-ו-ה' ומשמש גם מרכיב שכיח בשמות תאופורים, פעמים בתחילת השם כגון: יהודה ויהושע, ובסופו: זכריה ועתליה, וכחלק מהמילה הללויה.

א-ד-נ-י

במאות מקומות בתנ"ך מוכנה ה' 'א-ד-נ-י' במשמעות 'אדון הכל'. גם שם זה נקרא 'כינוי' לשם הוי"ה, ועל פי המסורת היהודית אין להגותו אלא בקריאת פסוק, תפילה או ברכה. במקרים אחרים נהוג לשנות ל'השם' או 'שם אדנות', יש שהשתמשו בכינוי 'אדושם' - הלחם של 'א-ד-נ-י' ו'השם'. השימוש בכינוי זה נפוץ אצל חזנים וזמרים המשתמשים בשם זה כתחליף להגיית השם 'א-ד-נ-י', תוך שמירת משקלו הפונטי. בהלכה הובעה התנגדות לשימוש במילה זו בנימוק שיש בה חוסר כבוד.

לעיתים המילה 'אדוני' היא חול, ומופיעה כריבוי של המילה אדון בגוף ראשון, בחלק מהמופעים נחלקו הפוסקים האם ההזכרה חול או קודש.

אלקים

במקומות רבים בתנ"ך נקרא אלוקי ישראל 'אלקים'. למרות המוספית 'ים' המשמשת בדרך כלל ללשון רבים מתפרשת המילה במסורת על אלקים יחיד, ואת הריבוי מפרשים על ריבוי כוחותיו (אל = כח), או כריבוי מופשט כמו ב'רחמים' או 'בעלים'. לפעמים מופיע בקיצור כ'א-לוה'.

שם זה מופיע לפעמים גם כ'אלוהים אחרים', או ככינוי לשופטים.

א-ל

השם 'א-ל' מופיע בתנ"ך כשמו של אלוקי ישראל, והוא תחילתו של שם אלוקים. לפעמים הוא מופיע בצירוף תארים נוספים כמו 'א-ל ש-ד-י', 'א-ל עליון', 'א-ל עולם'.

משם זה נגזרים שמות תאופורים רבים כמו מיכאל ודניאל.

ש-ד-י

ערך מורחב – ש-ד-י

עשרות פעמים בתנ"ך נקרא ה' 'ש-ד-י' או 'א-ל ש-ד-י'. בתלמוד מופיע שהוא על שם שבבריאת העולם רצה העולם להתרחב והיה דרוש להגביל אותו ולכן אמר לעולמו די. פירוש נוסף הוא חזק ותקיף מלשון שודד.. כאשר שם מוזכר שלא בתפילה או בפסוק נהוג לכנותו שַׁקַּי.

בפרשת וארא נאמר שאלקים התגלה לשלושת האבות בשם 'אל שדי' ולא בשם הוי"ה. השמות עמישדי צורשדי ושדיאור המופיעים בתורה נגזרים משם זה.

צבא-ות

ערך מורחב – צבאות

השם 'צבא-ות' כשמו של ה' אינו מופיע בתורה אלא רק בנביאים ובכתובים. בכל התנ"ך הוא אינו מופיע בפני עצמו אלא כתוספת לשמות 'י-ה-ו-ה' 'אלקים' ו'אדוני'. קיימת מחלוקת הלכתית אם להחשיב את השם 'צבא-ות' כשם קדוש, או שמשמעותו היא 'אלוקי צבאות ישראל' ואז אין בו קדושה.

אהיה אשר אהיה

בסיפור הסנה הבוער נאמר שמשה שאל את ה' לשמו וה' השיב 'אהיה אשר אהיה':

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם

— ספר שמות, פרק ג', פסוקים י"ד-ט"ו

זו הפעם היחידה שמופיע שם זה בתנ"ך. פירוש השם לפי חז"ל הוא – 'אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות'. שם זה מופיע בתלמוד ברשימת השמות שאינם נמחקים, אך בהלכה יש שסבורים שלשם זה אין קדושה. מאידך, יש מי שסובר ששם זה הוא שם העצם של ה', ואילו שם הוי"ה אינו אלא כינוי.

כאשר שם מוזכר שלא בשעת קריאת הפסוק נהוג לכנותו אֶקְיֶה.

שמות אחרים

בשפת היומיום כשמזכירים את האלקים נהוג לומר 'השם', כינוי זה מופיע בתורה, ובמשנה, והוא נכתב בדרך כלל בקיצור ה'.

בחז"ל מופיע פעמים רבות הכינוי 'הקדוש ברוך הוא', (בראשי תיבות 'הקב"ה', בארמית 'קודשא בריך הוא' ובראשי תיבות 'קוב"ה'). בתנ"ך 'קדוש' הוא כינוי למלאך, אך גם אלקים עצמו מוגדר 'קדוש'. הפירוש המילולי של קדוש הוא מובדל ומופרש. במחקר נטען שהביטוי המקורי היה "הקודש" או "שם הקודש" ונוסף לו העיטור המקראי "ברוך הוא".

שם נוסף המופיע בחז"ל הוא 'שלום'. לדברי התלמוד בשם זה יש קדושה ואסור לאמרו בבית מרחץ. הרמ"א כתב שיש נזהרים לא לכתוב שלום באיגרת כדי שלא יבוא לידי בזיון.

לעיתים נקרא אלקים בפי חז"ל 'שכינה', והוא השם היחיד של האלקים ביהדות המופיע בלשון נקבה. המילה נגזרת מהשורש ש.כ.נ. וההסבר המסורתי הוא שהכוונה להתגלות האלוקית בעולם. בקבלה מוצגת השכינה (ספירת 'מלכות') כמתייחדת עם 'קודשא בריך הוא' (ספירת 'יסוד'), ומוסבר שהמצוות נעשות לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתו.

בחז"ל ישנם כינויים נוספים, ביניהם: 'מי שאמר והיה העולם', 'מלך מלכי המלכים', ו'המקום'.

במגילת העצמאות נכתב "מתוך ביטחון ב'צור ישראל' הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו". נוסח זה נבחר כפשרה בין החילונים לדתיים, כיוון שאפשר לפרשו הן על אלקים והן על חוזקו של עם ישראל.

בפי לומדי הקבלה שגורים הכינויים 'אין סוף ברוך הוא' ו'המאציל' המרמזים לתורת הצמצום. דוברי יידיש מכנים את אלקים 'אויבערשטער' (עליון).

שמות קבליים

בקבלה קיימים שמות שונים לאלקים, המשמשים ל'כוונות' ו'ייחודים', בין השמות:

• שם בן ע"ב הנגזר מפסוקים בסיפור קריעת ים סוף.
• שם בן מ"ב היוצא מפסוקי בריאת העולם, ועל פיו בנויה תפילת אנא בכח.
• 'שם בן כ"ב' (אנקת"ם פסת"ם פספסי"ם דיונסי"ם) היוצא מפסוקי ברכת כהנים ונאמר בחלק מהקהילות בתפילה שלפני תקיעת שופר.
• 'שם בן י"ב' – שם המוזכר בתלמוד, יש שמזהים אותו עם שם 'י-ה-ו-ה' במילוי אותיות (יוד היא ואו היא).
• 'יאהדונהי' (שילוב 'י-ה-ו-ה' ו'א-ד-נ-י'), שם המסמל את הייחוד העליון ומשמש לכוונות בתפילה ובעניית אמן.

שמות בשפות זרות

• באידיש גאט
• בערבית אללה

הלכות הקשורות לשמות

בזמן כתיבת סת"ם על הסופר לכוון לשם 'קדושת השם' כשכותב את שמות הקודש. אין לנהוג ביזיון בשמות הקודש, אסור למחקם, ויש לגנוז אותם כשהתבלו. גם את השמות המותרים בהגייה אין לומר ב'מקומות המטונפים' כמו שירותים או בית מרחץ.

ראו גם

• אלוקים
• השם המפורש
• גניזה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שמות הקודש בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0