זיפזיף

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קיר לבנים שהוכנו מזיפזיף, כנראה בעשור השלישי של המאה ה-20, בבניין ברחוב שלוש בנווה צדק
שיירת גמלים נושאת זיפזיף חוצה את שפך הירקון, 1934
גַּמָּל, חבר קואופרטיב 'המוביל' מוליך שיירת גמלים נושאי זיפזיף במים הרדודים של חוף תל אביב לכיוון נמל תל אביב הנבנה, 1936

זיפזיף, בעברית ישראלית, הוא שם גנרי למחצב מתכלה מסוג חול גס, הכולל אחוז מסוים של גרגירי חול שקוטרם מעל 1.2 מילימטר, שמקורם בבליית סלעי הרי סודאן ואתיופיה, עם או בלי שרידי יצורי הים, כגון צדפים, קונכיות, המוסעים בזרם הנילוס אל דלתת הנילוס ומשם בסיוע זרמי הים לחופי מזרח הים התיכון. חלק מהזיפזיף הוא תוצר של בלייה מקומית של סלעים.

כריית זיפזיף בחופים לצורכי בנייה הייתה נהוגה בארץ ישראל טרם הקמת המדינה. את הזיפזיף הובילו על גבי בהמות הובלה, במיוחד גמלים או בעגלות, אל אתרי בנייה ואתרי יציקת לבנים. לאחר קום המדינה התמכנה הכרייה ונמשכה עד אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 תוך שהפגיעה ברוחב החוף, ומכאן בבית הגידול החופי ובמגוון הביולוגי הימי והחופי ובבסיס המצוקים מעל לחוף, מתעצמת.

להפרת איזון תהליך פיזור החול הבונה את רצועת החוף - הזיפזיף כמשאב מתכלה, עלות ציבורית גבוהה מאוד.

האסדרה הישראלית אסרה על כריית חול בחופי ישראל באמצעות החוק הידוע בשם 'חוק הזיפזיף' 1964. עד אז, אבדו כ-10 מיליון מ"ק חול מחופי הארץ.[1] לקטעי חוף רבים נגרמו נזקים חמורים, וחלקם לא השתקמו עד היום.[2]

זיפזיף גמלים וגַּמָּלִים בתל אביב

רבים מלבני הבתים שנבנו באותן שנים בתל אביב, עשויים מזיפזיף מעורב בחומרי הדבקה, כגון מלט. שיירות הגמלים עמוסות הזיפזיף אשר היו חוצות את העיר או מהלכות לאורך שפת הים, היו מסמליה של העיר בשנות העשרים והשלושים. ואף הונצחו בשורות שירו של ידידיה אדמון: "גַּמָּל גַּמָּלִי, גַּמָּל גַּמָּלִי, חָבֵר אַתָּה לִי בְּזִיפְזִיף".

עד העשור השני של המאה ה-20 הייתה הובלת הזיפזיף עבודה ערבית. בשם אידיאל העבודה העברית, ובשל חשיבותה לבנייה העיר העברית החדשה, השתלבו בענף גַּמָּלִים עברים. בקואופרטיב 'המוביל' היו מאוגדים בשנת 1925 מאתיים חברים, בעלי שבע מאות גמלים. וכן בעלי עגלות. באישור עירייה תל אביב, הוביל הקואופרטיב זיפזיף גם בסירות על המים.

"לאוהלים ולצריפונים שנבנו בתחילת אותו העשור על שטחים פנויים במרכז העיר, היו קשורים לעיתים גמלים. מה שהעיד כי כאן גר מוביל זיפזיף. אלא שהעירייה לא הסכימה להמשך מצב זה, כמו גם למעבר שיירות הגמלים במרכז העיר. ונוהגי הגמלים, בעזרתו של צבי לוביאניקר (ממקימי שכונות הפועלים ומעונות עובדים), פנו בשנים 1925-26 להקמת שכונה משלהם. שכונת הצריפים לה לא נותר כל שריד, הוקמה על חלק משטח כרם אלונזו, מזרחית למפגש הרחובות ישעיהו ושמעון התרסי כיום",[3] אותו רכשה העירייה ב-1923.

סוף עידן כריית הזיפזיף ותחילת עידן כריית הדיונות

בשנת 1963 מינה שר הפיתוח והשיכון, יוסף אלמוגי, ועדה בראשות פרופ' בן-חור. על הוועדה (ועדת הזיפזיף) היה לבדוק האם כריית הזיפזיף בחוף הים משפיעה על "נסיגת" החוף. בדו"ח הוועדה שהוגשו לשר בפברואר 1964 הומלץ להפסיק כל כריית זיפזיף בשפת הים. לכן בשל המודעות לשמירה על משאבי הטבע, ובשל חסרונותיו של הזיפזיף, העשוי חומרים אורגניים, זנחו אותו האדריכלים והבנאים לטובת חומרי בנייה אחרים. כיום רוב השימוש בו הוא לדקורציה ונוי של מבנים וגנים.

בעקבות החקיקה, התרכזה כריית החול בדיונות הנמצאות מזרחה מהחוף. משנות השישים ועד היום נכרו כ-60 מיליון ממ"ק של חול דיונה ממישור החוף ונופי דיונות רבים נעלמו.[4]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. גוליק אברהם, דינמיקה ומאזן החול בחוף הישראלי, ים וחופים. המשרד לאיכות הסביבה, ירושלים, עמ' 229-223, 2000
  2. בשנת 1963 לבדה נכרו 960 אלף מטרים מעוקבים של זיפזיף. מרוחב רצועת החוף של עתלית נגרעו 80 מטרים לאורך 8 קילומטרים
  3. שכונת בעלי הגמלים אתר תל אביב 100
  4. בועז ברזילי, כריית החול הימי בישראל- החטא ועונשו, התועלת מכריית החול פוגעת בציבור ומטילה עליו עלויות שהן מעל ומעבר להנאתה של אותה קבוצה מצומצמת הנהנית מכרייתו, מקרקעין טו/ 4, הוצאת רונן, אוקטובר 2016