רוברט סטיבנסון מילר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רוברט סטיבנסון מילר
Robert Stevenson Miller
רוברט סטיבנסון מילר בבית הספר הימי בחיפה, 1939
רוברט סטיבנסון מילר בבית הספר הימי בחיפה, 1939
רוברט סטיבנסון מילר בבית הספר הימי בחיפה, 1939
לידה 15 במרץ 1907
רות'סי, האי ביוט, סקוטלנד
פטירה 31 במאי 1966 (בגיל 59)
לונדון
מדינה הממלכה המאוחדת
פעילות בולטת • ראש מחלקת השיט הראשון של בית הספר הימי בחיפה (1939)
• פיקד על אוניות קרב בריטיות במלחמת העולם השנייה (1939–1945)
• רב חובל בכיר ומפקח בחברת צים (1947–1966)
ידוע בשל תרומתו לחינוך הימי בתקופת המנדט ולפיתוח צי הסוחר הישראלי בראשית דרכו
השכלה בית הספר "רות'סי אקדמי" (אנ')
בית הספר הימי אה"מ "קונוויי"
תקופת הפעילות מ-1924–1966
מקצוע רב חובל
תפקיד רב חובל, קומנדר בצי המלכותי הבריטי
בת זוג אלינור הריסון
צאצאים שני בנים ובת
פרסים והוקרה צלב השירות המצוין (DSC), ציון לשבח (MID), עיטור מילואי הצי (RD)

רוברט סטיבנסון מילר (באנגלית: Robert Stevenson Miller),‏ (15 במרץ 1907 – 31 במאי 1966), היה קצין-ים בריטי, רב חובל בצי המסחרי וקומנדר במילואי הצי המלכותי (אנ'). בנובמבר 1938 נבחר לראש מחלקת השיט והמדריך הימי הראשי של בית הספר הימי בחיפה שהוקם חודשים אחדים קודם לכן, והוא נמנה עם מניחי יסודותיו. כשפרצה מלחמת העולם השנייה גויס לצי המלכותי, פיקד על כמה אוניות מלחמה בזירות האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס ההודי, וקיבל במהלך שירותו ציון לשבח, צלב השירות המצוין ועיטור מילואי הצי (RD) (אנ'). בסיום המלחמה השתחרר מילר בדרגת קומנדר. באוגוסט 1946 שב לתפקידו בבית הספר הימי בחיפה. בנובמבר 1947 עזב את בית הספר והצטרף לחברת הספנות צים, בה שירת כרב חובל בכיר וכמפקח ימי, ותרם מניסיונו הרב ומידיעותיו לפיתוח צי הסוחר הישראלי וחיל הים בראשית דרכם.[1]

קורות חייו

מילר נולד ב־1907 ברוֹתְ'סִי (אנ'), באי בְּיוּט (אנ') שבסקוטלנד, בנם של רוברט מילר מליבורנו וג'ון מק-ניקול מקואלה פרטנג במלאיה הבריטית. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי "רות'סי אקדמי" (אנ') ואחר כך בבית הספר הימי הצף "אה"מ קונוויי" (אנ') בנהר מרזי בליברפול. עם סיום לימודיו ב-1924 הוסמך לקצין בצי הסוחר הבריטי (אנ') ולמידשיפמן במילואי הצי המלכותי (RNR).[2][3]

הצי המסחרי, 1924–1938

מילר הצטרף לצי המסחרי הבריטי, ועד 1938 שירת באוניותיה של New Zealand Shipping Company (אנ') שהפליגו בין אוסטרליה וניו זילנד לאנגליה. באחת ההפלגות, בפברואר 1931, השתתף עם צוות אונייתו 'נורת'מברלד' בפעולות החילוץ וההצלה במפרץ הוק (אנ'), בחופיה המזרחיים של ניו זילנד, שנפגע קשות ברעידת אדמה (אנ').[2][3] במהלך שירותו הדריך במשך שנים אחדות קבוצות קדטים שהפליגו באוניות החברה.[4] הוא התקדם בסולם הדרגות, וב-1938 כבר היה רב חובל. תוך כדי שירותו בצי המסחרי עלה גם בדרגות הקצונה במילואי הצי המלכותי; ב-1928 ללוטננט-משנה בפועל (אנ'), ב-1929 ללוטננט-משנה וב-1932 ללוטננט.[2]

בית הספר הימי בחיפה, 1938–1939

באוקטובר 1938 עמד להיפתח בית הספר הימי ליד הטכניון העברי בחיפה, ומנהלו – ד"ר שלמה בַּרְדִין – חיפש אחר קצין ימי, חניך האסכולה הבריטית, שיעמוד בראש מגמת השיט ויהיה המורה הימי הראשי של המוסד החדש. מחשבת מייסדי בית הספר הייתה, כי רק כך יוכל בית הספר לקבל הכרה ממועצת המסחר הבריטית (BOT), כדי שבוגריו לעתיד יוכלו למצוא את פרנסתם כקצינים וכימאים באוניות סוחר בריטיות.[5] הסניף הבריטי של החבל הימי לישראל נרתם למשימה, וועדה טכנית שהורכבה מחבריו, אנשי צי הסוחר הבריטי והצי המלכותי, ריאיינה יחד עם ד"ר בַּרדין שמונה רבי-חובלים שהגישו את מועמדותם למשרה וביניהם רב החובל מילר. הוועדה התרשמה לטובה מאופיו של מילר ומניסיונו וידיעותיו ובחרה בו מבין כל המועמדים האחרים. את מינויו קיבל מילר ב-22 בנובמבר 1938 מידי שלמה קפלנסקי, מנהל הטכניון העברי שנסע לשם כך ללונדון, ואדוארד ברון, יו"ר הסניף הבריטי של החי"ל. סוכם כי מילר יהיה ראש מחלקת השיט ומדריך ראשי לנושאים ימיים, רב החובל של אוניית המפרשים 'קֶפּ פּילָר' (Cap Pilar) (אנ'), שניתנה תרומה לחבל הימי כדי לשמש אוניית לימוד של בית הספר הימי, ומפקח על אגודות השיט והספורט הימי הקשורות לחי"ל.[6][7]

ב-5 בינואר 1939 הגיע מילר ארצה דרך נמל תל אביב. בואו עורר תקוות רבות לא רק בקרב הנהלת בית הספר, אלא אצל כל אנשי היישוב שכיבוש הים ותחיית הימאות העברית היו יקרים ללבם. את פניו קיבלו ד"ר ברדין, רב חובל זאב הים (מנהל נמל תל אביב), אינג' עמנואל טובים מ"זבולון", שמואל טולקובסקי יו"ר החי"ל ו-וולסלי אהרון. במכתב לפרנק בסטרד, מזכיר הסניף הבריטי של החי"ל, סיפר אהרון כי "כל עובדי הנמל והסבלים שהשיטו את הסירות וטיפלו במיטלטלים הרבים של ידידנו מילר סירבו לקבל שכר על עבודתם, באומרם לד"ר בַּרדין כי זהו המעט שהם יכולים לעשות לאות הוקרה על שבא להכשיר את אחיהם הצעירים לעבודה בים!".[8][9]

לוטננט מילר עורך מסדר בוקר לדוגמה בבית הספר הימי, 1939

לוטננט מילר ערך את תוכנית הלימודים לשם אישורה על ידי מועצת המסחר הבריטית ומחלקת החינוך המנדטורית, ועיצב את סדרי המשטר של בית הספר הימי החדש. הוא לימד באנגלית את מקצועות השיט העיוניים כמו נווטות ימית (אנ') ועבודת מפות (Chart work), ומדי יום אחר הצהריים ירד עם התלמידים מבית הספר בהדר הכרמל אל צריף הסירות בנמל חיפה. שם, יחד עם עוזרו – הקצין הראשון הארצישראלי הרברט נתן גרינבלט – הדריך את התלמידים בחתירה, שיט מפרשים, איתות דגלים (אנ') וימאות מעשית. בעצתו נקבעו מַדי התלמידים, סמל בית הספר ותקנון הקדטים, ובפיקודו נערך מדי בוקר מסדר על מגרש בית הספר, שכלל הנפת דגלים וצעידה בסך. ד"ר ברדין התרשם לטובה מעבודתו של מילר, ובדברים שמסר בישיבת ועד הנאמנים של בית הספר במאי 1939 שיבח את בקיאותו ומסירותו הגדולה לתפקידו. מילר היה גם שותף למגעים בין מנהלי חברת 'נחשון' למייג'ור בסטרד, בעל חברת ספנות ומראשי הוועד הלונדוני של החי"ל, להקמת קו אוניות בין אנגליה לפלשתינה.[10]

בקיץ 1939 יצא מילר ללונדון כדי לפקח על ההכנות להבאתה של אוניית המפרשים 'קפ פילר'; את האונייה תרם המטלורג והתעשיין היהודי-בריטי ריצ'רד סליגמן (Richard Seligman), כדי שתשמש ספינת לימוד של בית הספר החדש. צוות של 12 תלמידי בית הספר אמור היה לצאת ללונדון ולהצטרף למילר כדי להביאה ארצה יחד עם רב חובל בריטי ואנשי צוות נוספים, אולם בשל החששות להתלקחותה של מלחמה יציאתם בוטלה. מילר עצמו גויס לצי המלכותי, בית הספר נותר ללא מדריך ימי ראשי והבאת אוניית האימונים נדחתה. רעייתו של מילר, אלינור, חזרה לאנגליה עם ילדיהם חודשים אחדים לאחר פרוץ המלחמה.[11][12][4]

מלחמת העולם השנייה, 1939–1945

שולת המוקשים "סי קינג"

את שירותו במלחמה החל מילר ב-26 באוגוסט 1939 כשמונה למפקדה של ספינת המכמורת שולת המוקשים "סי קינג" (HMS Sea King). ב-9 באוקטובר 1940 נפגעה הספינה על ידי מוקש בחופי גרימסבי (אנ'), בצפון מזרח אנגליה, וטבעה. 14 אנשי צוות נהרגו.[13][14]

אה"מ "קית'" וצלב השירות המצוין

ב-12 באפריל 1940 הועלה מילר בדרגה ללוטננט-קומנדר,[13] והוצב כלוטננט-ראשון (סגן מפקד) במשחתת "קית'" (אנ'). ב-12 במאי 1940, יומיים לאחר פלישת הגרמנים לצרפת ולארצות השפלה, השתתפה המשחתת בפינוי כוחות בעלות הברית מהוק אוף הולנד (אנ').[15] ב-21 במאי פינתה אזרחים צרפתים מנמל בולון-סור-מר, ויומיים אחר כך – ב-23 במאי – שבה כדי לפנות חיילים בריטים. בעודה רתוקה לרציף הותקפה על ידי אש תותחים, מרגמות ומכונות ירייה של הצבא הגרמני. מפקד האונייה וכתריסר אנשי צוות נהרגו בהתקפה ורבים נפצעו ובהם מילר עצמו. מילר הפצוע נטל את הפיקוד על האונייה, ובנסיעה מהירה לאחור ותחת אש עזה חילץ את המשחתת ואנשיה מן הנמל ושב לדובר.[16] על אומץ ליבו ותושייתו הוענקו לו צלב השירות המצוין (DSC) ב-11 ביולי 1940 וציון לשבח (MID) ב-27 ביולי 1940.[3][17][18] לאחר החלמתו מהפציעה הוצב בבסיס הצי אה"מ "לינקס" (אנ') בדובר.[2] המשחתת שממנה ירד שבה מיד לפעילות; אך בבוקר 31 במאי, במהלך מבצע דינמו לפינוי כוחות צבא בריטים וצרפתים מדנקרק, הוטבעה על ידי מטוסים גרמניים.

הקורבטה אה"מ "ספייריאה"

הקורבטה "ספייריאה"

ב-14 באפריל 1942 לאחר שירות בחוף בתפקידי הדרכה ובהם מדריך ראשי לספינות תותחים (MGB), קיבל מילר פיקוד על הקורבטה "ספַּייריאה" (אנ'). האונייה עסקה בליווי שיירות, ובין היתר נטלה חלק במבצע "פדסטל" לליווי שיירת אוניות אספקה למלטה (10–15 באוגוסט 1942). מילר פיקד על הקורבטה עד 20 בפברואר 1943.[13]

הפריגטה "טוויד" נוגחת ומטביעה צוללת גרמנית

האונייה הבאה שנמסרה לפיקודו של מילר הייתה הפריגטה "טוויד" (אנ'), שהושקה והוכנסה לשירות פעיל ב-1943. היא צורפה לקבוצת הליווי (escort group) ‏EG-5 של הצי המלכותי הקנדי, שהגנה על שיירות בצפון האוקיינוס האטלנטי מפני הצוללות הגרמניות. באחד מלילות ספטמבר 1943, בין איסלנד וגרינלנד, גילתה "טוויד" באמצעות המכ"ם צוללת גרמנית שטה על פני המים ועקבה אחריה. כשהתקצר המרחק בין השתיים וניתן היה כבר לראותה בעין, נתן מילר פקודה ברשת הקשר הפנימית "היכון לניגוח!" (Prepare to ram!). הצוללת הבחינה בפריגטה המתקרבת וניסתה לצלול במהירות, אך היה זה מאוחר מדי. "טוויד" ניגחה את גוף הצוללת והמטירה עליה אש מתותחי ה-4 אינץ' שלה, והצוללת נחבטה וצללה. מיד אחר כך הטילו אנשי "טוויד" פצצות עומק, הצוללת התרוממה לרגעים אחדים מעל המים בשל הדף ההתפוצצויות, ואחר כך נעלמה מן העין. גוף הפריגטה ניזוק בהתנגחות עם הצוללת, ומים חדרו לתוכה; היא שבה לנמל לתיקונים שנמשכו כשלושה שבועות. זהותה של הצוללת הגרמנית אינה ידועה בוודאות כי אבדה על כל צוותה. למרות חוקיות הפקודה אסרה האדמירליות לאחר מעשה על אוניות הנצ"ל לליווי שיירות את השימוש בניגוח בשל הנזק הרב שעלול להיגרם לאונייה התוקפת.[13][19][20]

לאחר התיקונים שבה "טוויד" לקבוצת הליווי. ב-7 בינואר 1944 בשעה 17:11, בעודה מסיירת כ-600 מייל מערבית לכף אורטגל בספרד, נפגעה על ידי טורפדו ששיגרה לעברה הצוללת U-305 (אנ') וטבעה. 83 מאנשי צוותה נהרגו. 44 ניצולים ובהם מילר עצמו נאספו על ידי הפריגטה הקנדית "נן" (אנ').[21][22]

הפריגטה "ג'ד" ומפקדת הצי בדרום אפריקה

ב-11 באפריל 1944 מונה מילר למפקדה של הפריגטה "גֶ'ד" (אנ').[13][23] ב-15 במאי 1944 יצאה "ג'ד" מלונדונדרי והצטרפה לקבוצת הליווי נגד צוללות של צמד השיירות OS 77 / KMS 51, שמנו יחד 33 אוניות סוחר ולוו על ידי 16 אוניות קרב ופניהן לים התיכון ולאוקיינוס ההודי. ב-24 במאי נפרדו שתי השיירות: OS 77 עשתה דרכה לפריטאון במערב אפריקה, ו-KMS 51 ובתוכה אה"מ "ג'ד" לים התיכון. ב-2 ביוני 1944 הייתה "ג'ד" אחת מאוניות הקרב שליוו את צמד השיירות KMS 1 ו-UGS 42 מסיציליה אל אלכסנדריה ופורט סעיד שבמצרים.[24]

בנובמבר 1944 צורפה "ג'ד" לצי האוקיינוס ההודי שבסיסו בקולומבו, אליו הגיעה מאנגליה דרך הים התיכון ותעלת סואץ.[24] מאוחר יותר צורף מילר למטה של תת-אדמירל רוברט ברנט (אנ'), מפקד תחנת הצי של דרום האוקיינוס האטלנטי (אנ'), שמקום מושבו היה בנמל הצבאי סימונס טאון (אנ'), בקרבת קייפטאון.[25] מילר יצר קשר מיוזמתו עם יו"ר סניף החבל הימי לישראל בקייפטאון וביקש שיזמינו אותו לאסיפותיהם. עד מהרה כבש את לבם של עסקני החי"ל המקומיים ומשפחותיהם, קשר עמם קשרי ידידות והוזמן להתארח בביתם בערביו הפנויים. מנחם ריבלין, מזכיר החי"ל שביקר בקייפטאון ב-1945, התרשם עמוקות מאהדתו הרבה של מילר למפעל הציוני ולמאמצי היישוב להקמת צי מסחרי ישראלי. כשנערכה באותה שנה מגבית של יהודי דרום-אפריקה למען החי"ל והוא הוזמן להשתתף בערב הפתיחה החגיגי, שכנע מילר מיוזמתו את אדמירל ברנט עצמו לכבד את האירוע בנוכחותו. הופעתו של האדמירל הבריטי, שגם נשא דברים בשבח פעולתו של החי"ל, זכתה לפרסום נרחב בעיתונות המקומית ותרמה רבות להצלחת המגבית.[25][26]

מילר שירת עד סוף המלחמה באוקיינוס ההודי, ואף קיבל את כניעתן של פלוגות הצבא היפני הראשונות בוויקטוריה פוינט (אנ') בבורמה.[4] אחרי המלחמה שב לאנגליה. לקראת נסיעתו ערכו לו אנשי החי"ל בקייפטאון מסיבת פרידה, נשאו נאומים חמים לכבודו והעניקו לו שי פרידה.[25] בדצמבר 1945 הועלה לדרגת קומנדר. שנה קודם לכן הוענק לו עיטור מילואי הצי (RD), שניתן לקצינים ששירתו חמש-עשרה שנים לפחות בצי המילואים.[13]

בית הספר הימי בחיפה, 1946–1947

'ולדורה' ספינת המפרשים של בית הספר הימי בנמל חיפה, 1949

עם שובו לאנגליה ניהל מילר חליפת מכתבים עם אנשי החי"ל בדבר שובו למשרתו הקודמת בבית הספר הימי בחיפה. בישיבת ועד הנאמנים של בית הספר ב-24 בדצמבר 1945 מסר עורך הדין יעקב סלומון על ההתכתבות עם מילר ואמר כי הוא מוכן לבוא ארצה בין אפריל-מאי 1946. אנשי הוועד אישרו את הזמנתו של קומנדר מילר לתפקיד מנהל מחלקת השיט במשכורת של 1,500 לא"י לשנה, תוספת של 5% כהשתתפות בקופת תגמולים והלוואה להשגת דירה.[27]

חזרתו של מילר לעבודתו באוגוסט 1946 ורכישת ספינת הלימוד 'ולדורה' חודשים אחדים קודם לכן עוררו את תקוות חברי ההנהלה כי עתה יצא בית הספר הימי למרחב לאחר קשיי המלחמה המרובים.[29] התלמידים והסגל ערכו למילר קבלת פנים בנמל חיפה בספינת הלימוד, ובדברים שנשא לפני התלמידים הסביר מדוע בחרה הנהלת בית הספר בקצין ים בריטי לראש מחלקת השיט ומדוע נענה ברצון רב לחזור לתפקידו; הוא המשיך ושרטט לתלמידים את דמותו של הקצין הימי אליה הם צריכים לשאוף, הפליג בחשיבות המשמעת בים, וסיים באומרו: "אני מקנא בעתיד אשר לפניכם. אתם חלוצים לא פחות מהוריכם. אין דרכם של חלוצים סוגה בשושנים. הדרך קשה... אם תהיינה לעמכם הרבה ספינות תבינו מה רבה ברכתן. הרי זה חיוני מאוד להצלחת מאמצכם בארץ זו, כי תהיינה לכם ספינות, הרבה ספינות."[4]

בישיבת ועד הנאמנים של בית הספר ב-13.10.46 מסר המנהל ד"ר אהרוני דוח מקיף על בית הספר ועל הפעולות הראשונות של מילר ועוזריו עם התלמידים. "המעבר מהתקופה הקודמת אל הסדרים החדשים ואל העבודה הקשורה בהפלגות כפי שמילר דורש אותם קשה על תלמידי כתה ד'. אולם לאור המאמצים שהושקעו בכוון הסתגלותם והתוצאות שבאו כבר בעקבותיהם, יש לקוות שהעניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר."[30]

ציפיות אלו נגוזו בחלוף חודשים אחדים. בישיבת ועד הנאמנים ב-21.3.47 דיווח ד"ר אהרוני באריכות על הבעיות במחלקת השיט ועל מיעוט ההפלגות ב'ולדורה'. הוא מסר, בין היתר, כי מילר אינו מרבה לצאת לים ומחשיב בעיקר את העבודה המעשית בספינה – צביעה, מירוק חלקי הפליז וגירוד שטחי העץ המלוכלכים – אף שאינו עומד על המשמר ואינו מקפיד על ביצועה. דבר זה עורר אכזבה רבה בקרב התלמידים עד כדי גילויים של חוסר משמעת כלפיו והתנגדות לרדת לעיתים כה קרובות לנמל לשם עבודה בספינה שאינה יוצאת להפלגות במשך חודשים. "התלמידים שלנו אוהבים עבודה גופנית," אמר אהרוני, "אולם אינם מבינים לרוחו של מדריך הטוען שהכל תפל ורק הניקוי והסדר הם עיקר." בסיום דבריו אמר: "מה רבו התקוות שתלו במילר! „הוא יכניסנו בלי קושי לנמל, הוא יפליגנו למרחקים, הוא יעלנו על אוניות לביקורים, הוא ילמד אותנו דברים שאף אחד מקודמיו לא יכול ללמדנו, בקיצור נשאב תורה הלכה למעשה מפי הימאי בעל הניסיון והוותק הרב“. כמעט הכל נתבדה."[31][32] מילר אשר שב לבית הספר לאחר שש שנות לחימה בים היה אדם שונה מהקצין הנמרץ אותו הכירו חברי ההנהלה ב-1938.[33][3]

בנימין תלם, מפקד חיל הים לשעבר ומתלמידיו של מילר באותה שנה, מספר בזכרונותיו כי "הקפטן הבריטי היה דמות נערצת, לא רק בגלל מראהו המרשים, אלא גם בגלל הילת הסיפורים שסבבה אותו... והוא אכן שלט בבית-הספר ביד רמה." לדבריו הוא היה מורה מצוין שגם אהד את המפעל הציוני. לא אחת קיבל בהבנה את המאחרים לשיעורי הנביגציה שלו מקרב תלמידי כיתה ג' הבוגרת, לאחר שהשתתפו בלילה בהורדת מעפילים או בציפייה לבואה של אוניית מעפילים.[34]

בסוף ינואר 1947, עם התגברות פעולות המרי של היישוב נגד השלטון הבריטי, החליטה הממשלה המנדטורית לפנות מן הארץ את האזרחים הבריטיים שנוכחותם אינה חיונית במה שנקרא "מבצע פולי". על אף מחאותיו נדרש גם מילר לעבור לביירות, הוא ומשפחתו, ולאחר זמן הם עברו לקפריסין שהייתה נוחה להם יותר.[12] בנימין תלם מוסיף ומספר, כי הקשר עם מילר נשמר גם כשהתגורר בלימסול. "במשך תקופה ארוכה מתחנו מדי חודש את מפרשיה של ה"ארלוזורוב" ויצאנו לעבר קפריסין. שם, הגענו למשרדו של הקפטן, קיבלנו שיעור משובח בנביגציה, ולאחריו הפלגנו בחזרה ארצה. הדבר חזר על עצמו לפחות חמש או שש פעמים."[35]

יום אחד, בקיץ 1947 נתקבלה שיחה טלפונית בביתו של סול אדלר, מזכיר בית הספר הימי ומפעילי החבל הימי. "... הופתעתי לשמוע את קולו של מילר בטלפון. הוא בישר לי שהגיע בחשאי מקפריסין בספינת מפרשים קפריסאית והוא מתאכסן על ספינת אימונים קטנה, 'ולדורה', אשר עגנה בשטח המערבי של נמל חיפה. הוא זקוק לאוכל, מים ובגדים. הוא סיפר לי, שחזר ארצה כדי להשתתף במאורעות המתרחשים בארץ, הבחין שתוכניות מרחיקות לכת צפויות בשטח הספנות בארץ – ביטחוניות ומסחריות כאחד. אסור שיוודע לבריטים על הימצאו כאן. מדי פעם בפעם היה מתחפש בבגדי עבודה של מכונאי ויוצא העירה מהנמל“.[12]

בנובמבר 1947 עזב קומנדר מילר את בית הספר הימי והצטרף לחברת צים כיועץ ומפקח ימי.[36]

חברת צים, 1947–1966

'קדמה'

צים, חברת הספנות הלאומית, נוסדה ב-7 ביוני 1945 על ידי הסוכנות היהודית, חברת 'נחשון' והחבל הימי לישראל. בשל המחסור באוניות לאחר המלחמה ומחירן הגבוה של אוניות חדשות, נכנסה צים לשותפות עם חברה לונדונית ותיקה, 'הריס את דיקסון', ויחד הקימו ביוני 1946 חברת-בת בשם 'קדם' (Kedem Palestine Line). ביולי 1946 רכשה השותפות בחלקים שווים את אוניית הנוסעים 'קדה' (Kedah), האונייה הראשונה של 'צים', שהושקה ב-1927, ושמה הוחלף ל"קדמה".[37][38] מילר, שנמצא אז בלונדון והתכונן לחזור לתפקידו בבית הספר הימי, התבקש לבדוק את האונייה שנמצאה במספנת בארו (אנ').[39] לא היה קל למצוא חברת ספנות בריטית שתסכים לסכן עצמה בשותפות עם חברה יהודית ארצישראלית. כשעמדו מנהלי 'הריסון את דיקסון' לשלוח לארץ סוכן מטעמם, פנו למילר וביקשו לדעת מפי בריטי שאינו יהודי מהם תנאי החיים בארץ ואם נשקפת לבריטים סכנה מפעולות טרור. מילר שלח אליהם דוח חיובי ביותר על המצב בארץ ואוהד למפעל הציוני.[40][41]

ביולי 1946 נגררה האונייה למספנה באנטוורפן לצורך שיפוצים והתקנה לשירות כאוניית נוסעים בקו חיפה–מרסיי; התיקונים התארכו הרבה מעבר למתוכנן ועלו בכסף רב, ועל כן הוחלט בהסכמת שני השותפים להעביר את האונייה ארצה ולהשלים בה את התיקונים. בואה של 'קדמה' לנמל תל אביב ב-28 ביולי 1947 היה יום חג למדינה העברית הצעירה. משם המשיכה האונייה לנמל חיפה, שם העביר רב החובל הבריטי מטעם 'הריס את דיקסון', דייוויד מוריסון, את הפיקוד לידיו של קפטן מילר.[1] צוותה של האונייה הוחלף כמעט כולו בימאים ישראליים, ובפיקודו של מילר ערכה 'קדמה' כמה סבבי הפלגות בקו חיפה-גנואה-מרסיי, בעיקר להבאת עולים מאירופה אך גם להסעת נוסעים. כמו כן הביאה ממחנות המעצר בלימסול מעפילים בלתי לגאליים שגורשו על ידי הבריטים לקפריסין. בספטמבר 1948 הוכנסה קדמה לתיקונים בחיפה כמתוכנן, ומילר מסר את הפיקוד על 'קדמה' לידי רב החובל היהודי פרננד וייל שעלה מצרפת.[42]

בסוף שנת 1948, בעיצומם של הקרבות בנגב, רכשה צים אוניית נוסעים שנייה, הפעם בבעלותה היחידה, אשר קיבלה את השם "נגבה". את הפלגתה הראשונה ארצה ערכה 'נגבה' בפיקודו של מילר, והביאה מאמסטרדם כ-500 ילדים ניצולי שואה מרומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה וגרמניה. אחריו נמסר הפיקוד לידי רב חובל אדמונד שגי.[43]

ב-1948 מונה מילר על ידי שר התחבורה ליו"ר ועדת הבוחנים לרבי חובלים, מכונאים ראשיים וקציני סיפון ומכונה של צי הסוחר, תפקיד אותו מילא עד 1954.[44]

מ-1949 ועד פרישתו שימש מילר כיועץ ומפקח על הבנייה והרכישה של אוניות לחברת צים, ועסק לא רק בהשגחה על מלאכת הבנייה אלא גם באפיון כלי השיט.[45] ב-1954 נשלח להמבורג ופיקח על בניית 'אוניות השילומים' – אוניות נוסעים, משא ומכליות שנבנו בכספי הסכם השילומים עם גרמניה. לפקודתו עמד צוות קבוע של תשעה אנשים, ועד 1957 נבנו תחת השגחתו 13 אוניות. אחר כך שימש כמפקח ימי ונציג החברה בספרד. בשנותיו האחרונות תקפה אותו מחלה והוא נפטר בלונדון ב-1966.[25][12][46]

בתשובה למכתב התנחומים שכתב מזכיר החי"ל מנחם ריבלין לאלינור, רעייתו של מילר, היא כתבה: „בעלי ראה בכך זכות גדולה להיות קשור תקופה כה ארוכה עם הכשרת ימאים והקמתו של צי מסחרי בארץ, אשר כה אהב, וההערכה והחיבה אשר זכה בהן מצד כה רבים במשך שנים כה רבות, היו לו פיצוי וגמול וישמשו עכשיו מקור תנחומים לי ולילדי."[25]

חיל הים, תוכנית לכוח ימי לוחם

במרץ 1948 הורה דוד בן-גוריון על הקמת השירות הימי, חיל הים לעתיד, ופנה לכמה אנשי ים וקומנדר מילר בתוכם לאפיין את הכוח הימי הלוחם הדרוש למדינה הצעירה. מילר הגיש את הצעתו ב-7 בינואר 1948, ועיקרה הוא הקמת כוח ימי להגנת החופים המביא בחשבון את האיומים הנשקפים לישראל בזירה הימית ואת תקציבה הדל. בפברואר אותה שנה התבקש מילר על ידי יגאל ידין, אז ראש אג"ם, לבדוק את כלי השיט של 'ההגנה' ולבחור מהם את הספינות המתאימות להגנת החופים והנמלים ולנחיתות מן הים.[47]

לקריאה נוספת

  • בית הספר לקציני-ים עכו, ארכיון בית הספר הימי בחיפה (1937–1954). ב-2016 נמסר לארכיון הציוני המרכזי בירושלים, סימול J127 (רשימת פרטי האוסף).
  • רב חובל זאב הים, ספינות מספרות. תל אביב, הוצאת אחיאסף, 1968.
  • רב חובל זאב הים, נתיבי ים – תולדות הספנות הישראלית. תל אביב, הוצאת מלוא בשיתוף החבל הימי לישראל, 1972.
  • מאיר שָׂשׂ, עכו הימית. כ"ג יורדי הסירה – בית הספר לקציני ים עכו, אפריל 1981. (מהדורת שכפול.)
  • בים דרכך ושביליך במים רבים – יובל לבית הספר לקציני-ים עכו, 1938–1988. כתיבה ועריכה: שמחה בינות. כ"ג יורדי הסירה – בית הספר לקציני ים עכו, 1988. מהדורה שנייה מעודכנת – 2003.
  • צדוק אשל, המערכה לכיבוש הים – תולדות החבל הימי לישראל. תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.
  • צדוק אשל, שמואל טנקוס, מהירקון עד חיל הים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2003.
  • רב חובל הלל ירקוני, הים, האנייה ועם ישראל. חיפה, פרדס הוצאה לאור, 2009.
  • קובי כהן-הטב, המהפכה הימית: אחיזת היישוב היהודי בים ובחופי ארץ-ישראל, 1948-1917. ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2019.
  • אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות. תל אביב, מערכות, 1964.
  • אמוץ שורק, תלם בים – סיפורו של אלוף (מיל') ביני תלם. חיפה, אחוה, 2009.
  • ד"ר דניאלה רן, "מילר, קומנדר מילר". המטען, גיליון 101, מרץ 2010, עמ' 26 ואילך; גיליון 102, אפריל 2010, עמ' 22–26.
  • לויטננט ר"ס מילר, "בית הספר הימי, תוכניתו וציודו". ים – גליונות החבל הימי לישראל, חוברת 14, 1939, עמ' 1.
  • ד"ר ג. אהרוני, "בשנה השמינית לקיום בית הספר". ים – גליונות החבל הימי לישראל, חוברת א' (י"ג), יוני 1946, עמ' 11. עותק סרוק באתר "שפת הים".
  • קומנדור סטיבנסון מילר, "דבר לתלמידים". ים – גליונות החבל הימי לישראל, חוברת ג'–ד' (ט"ו–ט"ז), אוגוסט–ספטמבר 1946, עמ' 12. עותק סרוק באתר "שפת הים".
  • יכין, "בקור בספינת האימונים העברית „וואלדורא“. הצופה, 18 בספטמבר 1946, עמ' 4. עותק סרוק באוסף עיתונות יהודית היסטורית.
  • קומנדר ס.ר. מילר, "האניה המעורבת לנוסעים ומשאות". תורן – דפים לבית צים, מס' 6, אוגוסט 1954, עמ' 18–19. עותק סרוק באוסף עיתונות יהודית היסטורית.
  • קומנדר ר.ס. מילר, "א.ק. „תיאודור הרצל“. "תורן – דפים לבית צים", מס' 8, אוקטובר 1956, עמ' 15–17. עותק סרוק באוסף עיתונות יהודית היסטורית.
  • קומנדר ר.ס. מילר, "מן העבר ולקראת העתיד". תורן – דפים לבית צים, מס' 17, יוני 1958, עמ' 50–51. עותק סרוק באוסף עיתונות יהודית היסטורית.
  • מנחם ריבלין, "לזכרו של קומנדר מילר". תורן – דפים לבית צים, מס' 58, יולי 1966, עמ' 12–14. עותק סרוק באוסף עיתונות יהודית היסטורית.
  • סול אדלר, "קומנדר רוברט סטיבנסון מילר .D.S.C ז"ל". תורן – דפים לבית צים, מס' 58, יולי 1966, עמ' 14–15. עותק סרוק באוסף עיתונות יהודית היסטורית.
  • English, John (1993). Amazon to Ivanhoe: British Standard Destroyers of the 1930s. Kendal, England: World Ship Society.
  • Winser, John de D. (1999). B.E.F. Ships Before, At and After Dunkirk. Gravesend, Kent: World Ship Society.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 זאב הים (1968), עמ' 224.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 R.S. Miller in: WW II Unit Histories & Officers.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 דניאלה רן (מרץ 2010).
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 מילר (1946), עמ' 12.
  5. ^ שש (1981), עמ' 57.
  6. ^ ים - גליונות החבל הימי לישראל, מס' 8, ספטמבר 1938. העתק דיגיטלי באתר 'שפת הים'.
  7. ^ ארכיון בית הספר הימי, פרוטוקולים של הוועד הבריטי.
  8. ^ תרגום לעברית מתוך: Palestine Maritime League, Extract from letter of 5th January, 1939 from Mr. Wellesley Aron, Tel-Aviv, to Major Frank Bustard, London. ארכיון בית הספר הימי בחיפה, הוועד הבריטי של חי"ל (התכתבות).
  9. ^ "R.N. Captain for Haifa Maritime School." The Palestine Post, 9th January 1939, p. 2. Digitized copy in NLI.
  10. ^ הארכיון הציוני המרכזי, J127/96.
  11. ^ שָׂשׂ (1981), עמ' 58–59; בינות (1988, 2003), עמ' 6–8.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 סול אדלר (1966), עמ' 14–15.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 13.5 R.S. Miller in uboat.net
  14. ^ HMS Sea King in uboat.net.
  15. ^ English (1993), p. 31.
  16. ^ Winser, pp. 11–12.
  17. ^ R.S. Miller in: WW II unit histories & officers.
  18. ^ Supplement to the London Gazette, 11 July 1940, p. 4257.
  19. ^ "Mystery of HMS Tweed – Submarine ramming", 7 November 2009; "HMS Tweed - mystery solved?", and "HMS Tweed – mystery solved? – Part 2", 11 March 2011. www.hatfield-herts.co.uk. Retrieved 16 May 2024.
  20. ^ "Work and Sinking of the HMS Tweed". Virtual Museum of Canada. Retreived 17 May 2024.
  21. ^ HMS Tweed (K 250) in uboat.net .
  22. ^ HMS Tweed (K250) in naval-history.net. Retrieved 16 May 2024.
  23. ^ The Navy List, April 1945, vol. III, p. 2707 (551). Digitized copy in National Library of Scotland.
  24. ^ 24.0 24.1 HMS Jed (K 235) in uboat.net. Retrieved 18 May 2024.
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 25.4 מנחם ריבלין (1966), עמ' 12–13.
  26. ^ "מפעולת החי"ל באפריקה הדרומית". ים – גליונות החבל הימי לישראל, ב', יולי 1945, עמ' 17.
  27. ^ ארכיון בית הספר הימי, פרוטוקולים של ועד הנאמנים, 24.12.1945.
  28. ^ כהן-הטב (2019), עמ' 312.
  29. ^ ספינת המפרשים 'ולדורה' נרכשה על ידי החבל הימי לישראל מתרומות של ידידי החי"ל בדרום אפריקה ובעצתו של מילר. היא הובאה לחיפה מאלכסנדריה באביב 1946, חודשים אחדים קודם בואו של מילר לחיפה. צוות של 3 מדריכים (ס' שונמן, ש' טנקוס ויעקב אגייב) ו-12 תלמידים יצאו ב'ארלוזורוב' מחיפה כדי להביאה.[28]
  30. ^ ארכיון בית הספר הימי, פרוטוקולים של ועד הנאמנים, 13.10.1946.
  31. ^ ארכיון בית הספר הימי, פרוטוקולים של ועד הנאמנים, 21.3.1947.
  32. ^ בינות (1988) (2003), עמ' 13.
  33. ^ צדוק אשל (2003), עמ' 65–66.
  34. ^ אמוץ שורק (2009), עמ' 43.
  35. ^ אמוץ שורק (2009), עמ' 44.
  36. ^ ארכיון בית הספר הימי, פרוטוקולים של ועד הנאמנים, 17–18 ביוני 1948.
  37. ^ זאב הים (1972), עמ' 22–23.
  38. ^ כהן-הטב (2019), עמ' 288.
  39. ^ מילר (1958), עמ' 50.
  40. ^ הארכיון הציוני המרכזי, S/74 150.
  41. ^ דניאלה רן (אפריל 2010), עמ' 23.
  42. ^ כהן-הטב (2019) עמ' 300; דניאלה רן (אפריל 2010), עמ' 24.
  43. ^ ירקוני (2009), עמ' 176.
  44. ^ 'דבר', 16 בפברואר 1949, עמ' 4; דניאלה רן (אפריל 2010), עמ' 25.
  45. ^ מילר (1954), עמ' 18–19; מילר (1956), עמ' 15–17; מילר (1958), עמ' 50–51.
  46. ^ דניאלה רן (אפריל 2010), עמ' 26.
  47. ^ אליעזר טל (1964), עמ' 50–52; דניאלה רן (אפריל 2010), עמ' 26.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38962403רוברט סטיבנסון מילר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רוברט_סטיבנסון_מילר&oldid=2634742"