תנא ופליג

תנא ופליג (במקור: תנא הוא ופליג; מארמית: תנא הוא, וחולק), היא הגדרה תלמודית לגבי מעמדם של כמה מהאמוראים שחיו עוד בסוף תקופת התנאים, שבשונה מאמוראים אחרים, מעמדם גם כעין תנא ולכן הם יכולים לחלוק על דברי תנאים.

רקע

בתלמוד מקובל שאמורא לא חולק על תנא, וכן הכלל הוא שלדברי אמורא אין תוקף מול מקור תנאי, לכן כאשר נמצאת משנה או ברייתא הסותרת לדברי אמורא, נהוג להציג זאת כקושיה על האמורא. הסבר לכך כותב רבי יוסף קארו, שמיום חתימת המשנה קיבלו הדורות האחרונים על עצמם שלא לחלוק על קודמיהם, כפי שנעשה בחתימת התלמוד שאין לאדם רשות לחלוק עליו.

יש מהראשונים הסוברים כי הכלל אמור רק בדברי תנא שנקבעו במשנה או בברייתא. כמו כן כל האמור הוא לגבי פסיקת ההלכה אך יכולים האמוראים לחלוק על טעם הדבר או על מקור הדבר^{[דרוש מקור]}.

עם זאת, במספר מקומות בתלמוד, כשמקשים על כמה מן האמוראים, מתרץ התלמוד שאמורא זה הוא בדרגת תנא שבכוחו לחלוק על תנאים, ובלשון התלמוד: תנא הוא, ופליג.

סוף זמן התנאים

מקובל שעד דור חתימת המשנה היו תנאים ומכאן ואילך החל דור האמוראים. אולם ישנם שיטות שאמוראים שנזכרו בספרות התנאית או לשיטות אחרות אף אלו שערכו את הספרות התנאית נחשבים ממש כתנאים.

הכינוי שהבדיל בין דור התנאים לאמוראי בבל הוא התואר רבי, שניתן רק לחכמים שחיו בארץ ישראל והוסמכו לדון דיני קנסות. כנגד זה החכמים שנסמכו בישיבות בבל נקראו בתואר רב.

אמוראים במעמד תנא ופליג

להלן רשימת אמוראים שעליהם נאמר "תנא ופליג", לפי סדר כרונולוגי:

• רבי חייא, נזכר פעם אחת בתלמוד כתנא ופליג, אולם לשיטה שאמוראים הנזכרים בספרות התנאית הם תנאים ממש הרי שנחשב כתנא ממש.
• רב, מוזכר הכי הרבה מכל האמוראים בתלמוד כתנא ופליג, ויש הסוברים שהוא היה היחיד שהיה במעמד תנא ופליג. יש סוברים שרבי יוחנן לא ראה ברב תנא, ולכן חלק עליו יש שהסבירו שאף שמואל שחלק עליו רבות לא סבר שהוא תנא ופליג.
• רבי חנינא בר חמא, היה לדעת התוספות במעמד תנא ופליג.
• שמואל, לדעת חלק מהראשונים היה במעמד תנא ופליג ויש שחולקים על זה, כיוון שלא הוזכר בתלמוד כתנא ופליג.
• רבי יוחנן, יש ראשונים שסברו שהיה במעמד תנא ופליג. אך רוב הראשונים חולקים על כך. הריטב"א מסביר שעל אף שהיה ראוי להיות במעמד תנא, לא נסתייע הדבר להסמיך אותו כתנא.
• רבי ינאי, באגרת רב שרירא גאון מוזכר שהיה במעמד תנא ופליג.
• רבי יהושע בן לוי, יש שטוענים שהיה תנא ופליג, אולם יש שיטות שהיה תנא או אמורא.
• בר קפרא, היה לדעת התוספות במעמד תנא ופליג.
• חזקיה, היה לדעת רש"י ותוספות במעמד תנא ופליג.

יש שמנו את כל בני דור המעבר מהתנאים לאמוראים וביניהם:

• רבן גמליאל ברבי, בנו של רבי יהודה הנשיא.
• רבי שמעון ברבי, בנו של רבי יהודה הנשיא.
• לוי, תלמידו של רבי יהודה הנשיא. אולם לשיטה שאמוראים שסידרו את הספרות התנאית הם תנאים ממש הרי שנחשב כתנא ממש.
• רב הונא קמא, היה ראש הגולה בבבל בתקופה שבה פעל רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל, בדור החמישי לתנאים ונפטר בחיי רבי יהודה הנשיא אך הערוך לא מחשיבו כתנא לגמרי..

רבי יהודה הנשיא

על רבי יהודה הנשיא, הקשו בתלמוד כשחלק על משנה ותירצו שהוא "תנא ופליג". יש שהסיקו מכך שרבי השתייך לדור מעבר בין סוף התנאים להתחלת האמוראים. אך יש מבארים שהכוונה שם לרבי יהודה נשיאה.

מהות המעמד

הראשונים נחלקו אם אמורא שהוא בדרגת תנא ופליג יכול גם לחלוק על משנה. רבי משה פיינשטיין שסוקר בספרו את כל המקרים בתלמוד בהם מופיע הביטוי "רב תנא הוא ופליג" מעלה שרב חלק תמיד רק על ברייתא ולא על משנה, מה שמעלה סברא שלא היה בסמכותו לחלוק על משנה.

דעת התוספות היא שאמורא לא יכול לחלוק על אמורא שהיה בדרגת תנא ופליג. אולם יש שמגדירים את מעמדם של אמוראים אלו כ"מדרגה ממוצעת", גם כתנאים וגם כאמוראים, ועל כן חולקים על תנאים אך גם אמוראים יכולים לחלוק עליהם.

הריטב"א מביא בשם התוספות שרב הוא לא ממש בדרגת תנא, כי הרי יש מקומות בתלמוד שמפריכים דברי אמורא ממשנה אף על פי שאפשר לסייע לאותו אמורא מדברי רב שסבר כמוהו. לעומת זאת הרשב"א סבור כי אמורא יכול להסתמך על דבריו של רב כנגד משנה.

כללים

• התלמוד לא מתרץ שרב תנא ופליג על קושיא על רב ממשנה שסוברת אחרת ממנו, אלא כשאין תירוץ אחר.
• על אף שאמורא בדרגת תנא ופליג יכול לחלוק על תנא, מכל מקום ההלכה תקבע על פי רוב כדעת התנא.
• יש שסייגו שרק בדבר ששמעו מפי רבותיהם התנאים היה להם כח לחלוק על שאר תנאים.

יוצאים מן הכלל

• כאשר ההפרכה היא מתורת כהנים אין לתרץ רב תנא ופליג כיון שרב עצמו סידרה.
• כאשר המאמר לא נאמר מפי רב בעצמו אלא תלמידו אמרו בשמו, עדיף להניח שהתלמיד טעה, מאשר לומר שרב חלק על ברייתא.
• כאשר הברייתא מסתמכת על דיוק בפסוק אי אפשר לתרץ רב תנא ופליג.