קרב מילאי (260 לפנה"ס)
ערך זה עוסק בקרב הימי שנערך בין רומא לקרתגו. אם התכוונתם לקרב הימי בין ציי אוקטביאנוס ופומפיוס, ראו  | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 260 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב ליפארה (260 לפנה"ס) | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב טינדאריס (257 לפנה"ס) | |||||||||||||||||
| מקום | ליד מילאי שבסיציליה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רומי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב מילאי ניטש ב-260 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית הראשונה, בין ציי רומא וקרתגו. מילאי (ביוונית: Μυλαι, בלטינית: Mylae), כיום מילאצו, היא עיר בחוף הצפון-מזרחי של סיציליה. ייחודו של הקרב בהופעתו של כלי נשק חדש בזירה הימית – ה"עורב" (בלטינית: corvus). הרומאים, שהיו חסרי ניסיון בקרבות ימיים, הצליחו בעזרת גשר ההשתלטות להביא לידי ביטוי את יתרונם בלוחמת פנים אל פנים ולנצח זו הפעם הראשונה בתולדותיהם את אוניותיה של המעצמה הימית החזקה במערב הים התיכון.
רקע היסטורי
המלחמה הראשונה בין רומא לקרתגו, הנקראת 'המלחמה הפונית הראשונה' (264 - 241 לפנה"ס), פרצה כתוצאה ישירה של התערבותן הצבאית במלחמה שניהל היירון, שליט סירקוסאי, נגד מסנה. עיר זו, השולטת על מצר הים המפריד בין סיציליה לאיטליה, נכבשה ב-289 לפנה"ס על ידי חיילים שכירים משוחררים מקמפניה שבאיטליה, שכינו עצמם 'ממרטינים' ועיקר עיסוקם בשוד וביזה. ב-265 לפנה"ס יצא היירון למלחמה על מסנה, כדי לסלק את הפולשים. הממרטינים נענו תחילה לעזרה שהציעה להם שייטת אוניות-מלחמה קרתגית שהפליגה בקרבת מקום, נכונה לנצל כל הזדמנות כדי להרחיב את השפעת קרתגו גם אל מזרח האי. אך משהאריך מפקד השייטת הקרתגית את שהותו בעיר, נמלכו בדעתם, והחליטו לקרוא לעזרה את הרומאים כדי להיפטר מהקרתגים ומהסיראקוסאים כאחד. הסנאט הרומאי נענה לבקשה, והעיר נכבשה ב-264 לפנה"ס על ידי צבא בפיקודו של הקונסול אפיוס קלאודיוס קאודקס. הייתה זו הפעם הראשונה בה יצא צבא רומאי אל מחוץ לגבולות איטליה.
שנה אחר כך, ב-263 לפנה"ס, שב צבא רומאי גדול לאזור, כדי לגבור על צבא הברית של קרתגו וסירקוסאי ולכבוש את סירקוסאי עצמה. רוב הערים, שסרו לפני כן למרותם של הקרתגים והסיראקוסאים, עברו לצדם של הרומאים. זמן קצר אחר כך כרת גם היירון ברית עם רומא, בהעריכו כי אפסו סיכוייו לנצח את הצבא הרומאי. ב-262 לפנה"ס צרו הרומאים על אקרגס (אגריגנטום), אותה הועידו הקרתגים להיות בסיסם הראשי להמשך המלחמה. בקרב אקרגס שהתחולל סמוך לעיר הנחילו הרומאים תבוסה ניצחת לקרתגים.
לדברי פוליביוס, ההיסטוריון היווני בן המאה ה-2 לפנה"ס, עורר הניצחון באקרגס את הסנאט הרומאי לשנות את המטרות המקוריות של המלחמה לכיבוש האי סיציליה כולו מידי הקרתגים.[1]
הקמת הצי הרומאי
הרומאים הבינו, כי למרות עליונותם בשדה הקרב לא יוכלו לסלק את הקרתגים מן האי מבלי שיקימו לעצמם צי מלחמתי, שיוכל לאבטח את העברת הצבא והאספקה מאיטליה לסיציליה ובה בעת לנתק את הקשר הימי החיוני בין קרתגו לבסיסיה במערב האי. הרומאים נעדרו ידע וניסיון בלוחמה ימית ולא כל שכן בבניית אוניות. לכן הטילו את המשימה על הערים הימיות בנות בריתן באיטליה (socii navales), ובקיץ 260 לפנה"ס השיקו בשישים יום 100 חמש-חתריות (קווינקוורמות) ו-20 תלת-חתריות (טרירמות). החותרים אומנו במתקני חתירה בחוף. פלורוס, ההיסטוריון הרומאי בן המאה ה-2 לספירה, כותב כי "המהירות הרבה בה בנו <הרומאים> את ציים הייתה סימן לניצחון... עד כי נראה שלא ידי אדם היו במעשה עשיית העצים לאוניות, אלא מתנת האלים."[2]
המזל לא האיר פנים לרומאים בצעדם הראשון בזירה הימית. מפקד הצי, הקונסול גנאיוס קורנליוס סקיפיו אסינה, הוביל את חייליו בדרך הים אל ליפארה, עיר הנמל החזקה ביותר בקבוצת האיים הליפאריים במערב האי, במטרה לכובשה ולהשתלט עליה. את מובלות החיילים ליוו 17 חמש-חתריות. הידיעות הגיעו לאוזניו של חניבעל בן גיסקו, מפקד הצי הקרתגי ששהה בפנורמוס, והוא הטיל הסגר מן הים על נמל ליפארה עם עשרים חמש-חתריות. ההפתעה הייתה מוחלטת, ומשנוכח סקיפיו כי אין לו כל דרך להיחלץ מן המלכודת, הסגיר עצמו לידי הקרתגים ונלקח בשבי.[3]
משנודעה ברומא מפלתו של סקיפיו, הוזעק הקונסול גאיוס דואיליוס, מפקד כוחות היבשה, ומיד הוחל בהכנות לקרב ימי, כי ידעו הרומאים אל-נכון, שהצי הקרתגי יעשה כל שביכולתו למנוע את מעבר צבא דואיליוס מאיטליה אל סיציליה.
גשר ההשתלטות הרומאי
פוליביוס מספר, כי מאחר שאוניותיהם היו "דלות-מבנה וכבדות-תנועה" הקדימו והתקינו הרומאים על סיפון החרטום של כל אחת מהן מכונה, שקיבלה אחר כך את הכינוי corvus - " עורב", ואשר את תיאורה ומידותיה הוא מוסר בפרוטרוט. היה זה מעין כבשׂ עם קרס ברזל גדול בקצהו, שהורם אל-על באמצעות תורן וגלגלת בראשו, ויכול היה לחוג לצדדים. אם תתקיף האוניה הרומאית מן החרטום, יופל ה'עורב' קדימה, והחיילים יסתערו דרכו בשני טורים, "הראשונים שבתוכם יושיטו לפניהם את מגיניהם ויגנו על החזית, והבאים אחריהם יבטיחו את הצדדים בהעמידם את קצה מגיניהם הגדולים על המעקה."[4] ואם תשוט במקביל לאוניית היריב, יסובבו את ה'עורב' לעברה ויפילוהו, ומשיינעץ בסיפון יסתערו החיילים מן הדופן.
אמצעי לחימה זה נועד לסכל את התקפות הניגוח של אוניות הקרתגים, כך שמיד עם התקרבות אחת מאוניותיהם אל אונייה רומאית על מנת לנגחה, יוכלו החיילים הרומאים שעל סיפונה להקדים תרופה למכה, לפשוט על סיפון האונייה הקרתגית ולהביא לידי ביטוי את עדיפותם המספרית ואת כוחם בקרב פנים-אל-פנים.
החידוש היה לא באופן הלחימה אלא באמצעי הלחימה. מאז ראשית השימוש באוניות לצורכי לחימה הייתה האניה גם משטח צף, עליו נלחמו חיילים בקרב פנים-אל-פנים כביבשה. הופעת איל הניגוח בזירה הימית במאה ה-8 לפנה"ס הפכה את האונייה לכלי נשק בפני עצמו, שייעודו הטבעת אוניית היריב או שיתוק תנועתה. השינוי המהפכני בתכלית הקרב הימי הוליד התפתחויות חשובות בטקטיקת הלחימה ובמבנה האוניות (פיתוח הדו-חתרית והתלת-חתרית) ודחק הצדה את לוחמת הסיפונים, אך חיילי-צי הוסיפו להוות חלק בלתי נפרד של צוות אוניית המלחמה בצד החותרים והמלחים. מאז המאה ה-4 לפנה"ס נתחוללו שינויים מפליגים נוספים בשדה הקרב הימי. המחסור בחותרים מיומנים, החיוניים לביצוע יעיל של תמרוני הניגוח המסובכים, הביא להעדפת לוחמת הסיפונים על פני הניגוח ולבניית אניות מלחמה רב-חתריות כבדות-מבנה, המסוגלות לשאת על סיפוניהן מספר רב של חיילים, קשתים ורמחים. ציים מיומנים ובעלי מסורת ימית ארוכת שנים - לדוגמת הפיניקים, הקרתגים והרודים - ביכרו להוסיף ולהשתמש בתמרוני ניגוח להכרעת אויביהם בים, בעוד היתר שמו את מבטחם בעוז החיילים הרבים שהוצבו על סיפון הלחימה. מושג מה נקבל, אם נשווה תלת-חתרית אתונאית מן המאה ה-5 לפנה"ס, שאויישה על ידי 170 חותרים וכ-10 חיילי-צי, עם חמש-חתרית רומאית מן המאה ה-3 לפנה"ס, שהונעה על ידי 300 חותרים ונשאה על סיפונה כ-40 חיילים.
מהלך הקרב
משנשלמו ההכנות לקרב הימי, מסר דואיליוס את הפיקוד על כוחות היבשה לידי הטריבונים הצבאיים ויצא עם אוניות המלחמה אל סביבות מילאי. פוליביוס מספר, כי "בראות הקרתגים את הרומאים, עלו עליהם עם מאה ושלושים אוניות, חדורי שמחה ועליצות, כי נקלו הרומאים בעיניהם עקב אי בקיאותם. ובהפליגם נגדם לא חשבו אפילו כי כדאי להיערך בתבנית קרב, אלא ראו בהן שלל בטוח."[5] משהתקרבו אל המערך הרומאי, השתוממו אומנם למראה המכונות המוזרות המתנשאות מסיפוני החרטום של יריביהם, אך מאחר שהיו בטוחים בניצחונם, הסתערו האוניות הראשונות מיד ובלא היסוס. בכל פעם שהתנגחה אוניה רומית ביריבתה, הפילו המלחים שעל הסיפון את גשר ה" עורב", האוניות נאחזו זו בזו מבלי יכולת להיפרד, והחיילים הרומאים למודי-הקרבות הכריעו את אויביהם בחרבותיהם. באופן זה הצליחו הרומאים ללכוד 30 חמש-חתריות ושבע-חתרית אחת, שהייתה אונית-המפקד של הצי הקרתגי. חניבעל עצמו הצליח למלט את נפשו בסירה.
האוניות הקרתגיות האחרות, ששעטו קדימה אחרי חברותיהן, עצרו את הסתערותן, וניסו בתמרונים מהירים לחמוק ממכת המכונות ולהנחית התקפות ניגוח על הירכתיים והדפנות של אוניות הרומאים. אלא שהרומאים עמדו מוכנים מכל עבר וגם התקפה זו נכשלה. בסופו של דבר נסוגו הקרתגים, כשהם מותירים מאחור 50 מאוניותיהם, שנפלו שלל לידי הרומאים.
תוצאות הקרב
הרומאים, שעד כה קנו את פרסומם בקרבות יבשה בלבד, נחלו במילאי את ניצחונם הראשון בקרב ים גדול. ניצחון זה סלל את הדרך להשתלטותם על סיציליה, נחלתם הראשונה שמחוץ לאיטליה, ולמיגורה של קרתגו - המעצמה הימית החזקה ביותר באגן המערבי של הים התיכון.
ואשר לגשר ההשתלטות עצמו, פוליביוס מזכיר את השימוש ב" עורבים" פעם נוספת, בתיאורו את הקרב הימי בין הקרתגים לרומאים ליד אקנומוס ב-256 לפנה"ס, ומאז הם אינם נזכרים יותר במקורות ההיסטוריים. סביר להניח, כי הרומאים זנחו אותם בשל כובד משקלם והפעלתם המסורבלת.
עמוד הניצחון של דואיליוס
מצבת ניצחון, המנציחה לדורות את ניצחונו של דואיליוס, שרדה לימינו ונמצאת במוזיאון הקפיטוליני. זהו עמוד שיש, מקושט בפסלים בדמות אילי-ניגוח של אוניות האויב, ומכאן שמו בלטינית columna rostrata. העמוד נושא בבסיסו את הכתובת הלא שלמה הבאה: "...ובעת היותו קונסול חולל <דואיליוס> מעשה-גבורה באניות בים, והוא הראשון אשר צייד ואימן צוותים וציים של אוניות-מלחמה; ובעזרת אוניות אלה הנחיל תבוסה בלב-ים לציים הפוניים ולחילותיהם למודי-המלחמה של הקרתגים לעיני חניבעל מצביאם הראשי. ועם עיקר הצי המלחמתי לכד אוניות על צוותן כדלקמן: שבע-חתרית אחת, שלושים חמש־חתריות ותלת־חתריות, שלוש־עשרה הוא טיבע. הזהב שנלקח שלל: 3600 ... הכסף שנלקח שלל (שווה ערך למטבע הרומית)...2100000... כמו כן היה הוא הראשון אשר העניק לעם מתנת מלקוח מקרב ימי, והראשון אשר הוביל קרתגים בני- חורין בתהלוכת ניצחון...".[6]
מקורות
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
- שש, מאיר. "מן הטכניקה הימית הקלאסית - גשר הנחיתה (Corvus)". חיפה, תורן - דפים לבית צים, מס' 42, 1963. עמ' 19-20. (כולל תרגום לעברית של פוליביוס.)
- Remains of Old Latin, Translated by E. Warmington. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1940.
- Florus, Epitome of Roman History. Translated by E. S. Forester. Cambridge MA, Harvard University Press and London, William Heinemann, 1929. Digitized copy in: LacusCurtius.
לקריאה נוספת
- מאיר שָׂשׂ. המערכה על הימים - תולדות העוצמה הימית. תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991. (כולל תרגום לעברית של פוליביוס.) עותק דיגיטלי בפרויקט בן־יהודה.
- Wallinga, H.T., The Boarding-Bridge of the Romans. Groningen, Djakarta, J.B. Wolters, 1956.
- Workman-Davies, Bradley. Corvus - a review of the design and use of the Roman boarding bridge during the First Punic War, 264-241 BC. Self published book by Lulu.com, 2006.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
