קרב טינדאריס
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 257 לפנה"ס – הווה (כ־2,281 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב מילאי, 260 לפנה"ס | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב אקנומוס | |||||||||||||||||
| מקום | כף טינדאריס בסיציליה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רומאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 מפת סיציליה ודרום איטליה בעת העתיקה | ||||||||||||||||||
קרב טינדאריס ניטש ב-257 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית הראשונה, בין ציי קרתגו ורומא. הקרב התחולל ליד כף טינדאריס (Τυνδαρισ, Tyndaris), כיום כף טינדארו (Tindaro), בחוף הצפון-מזרחי של סיציליה, ואף על פי שהסתיים בניצחון רומאי לא הכריע את המערכה.
רקע היסטורי
ניצחון הצי הרומאי בקרב מילאי (260 לפנה"ס) באמצעות גשרי ההשתלטות רומם את רוחם של הרומאים, והם נפנו ביתר מרץ להמשך המלחמה ביבשה. בהיעדר כוחות קרתגיים ימיים שיסכלו את תנועות הצבא, הצליחו הרומאים בשנה שלאחר מכן לכבוש מספר ערים קרתגיות בסיציליה. הם אף ניסו בשנת 258 לפנה"ס - כפי הנראה בלא הצלחה - לכבוש שוב את ליפארה, כדי להסיר את חרפת תבוסתו של צבא גנאיוס קורנליוס סקיפיו מידי שייטת אניות קרתגית, שהטילה עליו הסגר מן הים שלוש שנים קודם לכן והביאה לכניעתו.
שנה אחר כך, ב-257 לפנה"ס, נקרתה להם הזדמנות נוספת להכות בצי הקרתגי.
מהלך הקרב ותוצאותיו
הצי הרומאי, בפיקוד הקונסול גאיוס אטיליוס רגולוס (Gaius Atilius Regulus), עגן אותה עת ליד כף טינדאריס, מערבית למילאי, נכון בכל רגע להגן על הנתיב הימי מאיטליה לסיציליה, שהיה עורק החיים של הצבא הנלחם באי. ואמנם, זהירות זו השתלמה. הצופים הרומאים בחוף הבחינו בשייטת קרתגית העושה דרכה בים בלא-סדר במקום בטור עורפי כמקובל, ומיד ניתן האות לעלות על האוניות ולהסתער על האויבים.
בעוד הצי מתארגן בחופזה לקראת ההתנגשות, הקדים גאיוס אטיליוס את האחרים ויצא עם אונייתו בראש עשר אוניות נוספות אל לב ים. היה זה צעד נמהר מדי. כאשר ראו הקרתגים בפיקוד חמילקרת כי האוניות הרומאיות המסתערות עליהם מופרדות מרחק רב מן האחרות, סבו לעברן, הקיפו אותן מכל עבר, ובמהלומות ניגוח טיבעו עשר מהן וכמעט שלכדו גם את אונייתו של אטיליוס עצמו. תוך כדי כך נאספו יתר אוניות הצי הרומאי בזירת הקרב, ולאחר שנערכו בשורה חזיתית - כמקובל - התנגחו באויבותיהן והצליחו להטביע שמונה אוניות קרתגיות וללכוד עשר על צוותן. הצי הקרתגי המוכה נסוג אל האיים הליפאריים.[1]
מתוצאות ההתנגשות הימית למדו הרומאים והקרתגים כי הם נלחמים בכוחות שקולים, ומאחר שהבינו כי גורל המלחמה כולה יוכרע בים, נפנו ביתר מרץ להגדלת עוצמת צייהם המלחמתיים. ואמנם, קרב אקנומוס שנערך שנה אחר כך הוא עדות לגודל ההכנות שעשו ולעוצמת המאבק ביניהם על השליטה בים.
לקריאה נוספת
- מאיר שָׂשׂ. המערכה על הימים - תולדות העוצמה הימית. תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991.
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
הערות שוליים
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 25.