קרב מסאנה
| מלחמה: המלחמה הפונית הראשונה | ||||||||||||||
| תאריכים | 264 לפנה"ס – הווה (כ־2,288 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | אין | |||||||||||||
| קרב אחרי | קרב אגריגנטום (אקרגס) | |||||||||||||
| מקום | מסאנה (סיציליה) | |||||||||||||
| עילה | השתלטות קרתגית על מסאנה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רומי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
 | ||||||||||||||
קרב מסאנה ניטש ב־264 לפנה"ס על אדמת מסאנה שבסיציליה, קודם בין חילות רומא לצבא סירקוסאי ומיד אחר כך בינם לבין חיל קרתגי. הייתה זו ההתנגשות הצבאית הראשונה בין רומא לקרתגו, והיא מציינת את תחילתה של המלחמה הפונית הראשונה. זאת ועוד, הייתה זו הפעם הראשונה בה נלחם צבא רומאי מחוץ לגבולות איטליה. מסאנה (Messana, מסינה של ימינו) שוכנת בקצה הצפון־מזרחי של האי סיציליה, וחולשת על מצר הים המפריד בינו לבין איטליה.
הממרטינים ופרשת מסאנה
המלחמה הראשונה בין רומא לקרתגו, הנקראת "המלחמה הפונית הראשונה" (264 - 241 לפנה"ס), פרצה כתוצאה ישירה של התערבותן הצבאית של השתיים במלחמה שניהל היירון, שליט סירקוסאי, נגד העיר היוונית מסאנה. ב־289 לפנה"ס השתלטו על העיר בכוח הזרוע הממרטינים, שכירי חרב משוחררים שמוצאם מקמפניה שבאיטליה ושרתו לפנים בצבא אגתוקלס מסירקוסאי, אביו של היירון. מכאן יצאו הממרטינים למסעות שוד וביזה וכפו על הערים השכנות להם בצפון־מזרח האי להעלות להן מס. הם הוכו ב־278 לפנה"ס על ידי פירוס מלך אפירוס, אך הצליחו להתאושש. שנים אחדות אחר כך, ב־265 לפנה"ס, הכה היירון את צבאם מכה ניצחת בקרב ליד הנהר לונגנוס (Longanus), מערבית למסאנה. בעקבות המפלה, כותב פוליביוס, התמוטטו הממרטינים כליל, ועל כן "פנו אחדים מהם אל הקרתגים ועמדו למסור את עצמם לידיהם ולהעביר להם את האקרופוליס (של מסאנה), ואחרים שלחו שליחים לרומא, הציעו למסור לידם את העיר וביקשו עזרה לעצמם כבני עם קרוב."[1]
דיודורוס סיקולוס מביא גרסה שונה לאשר ארע, וכותב כי הממרטינים המובסים כבר עמדו להיכנע ולהסגיר להיירון את עירם הנתונה במצור, ורק במזל נחלצו מהגורל הצפוי להם. שייטת קרתגית עגנה אז במקרה באיים הליפאריים, וכשנודע למפקדה חנו (Hanno) על תבוסת הממרטינים, פנה מייד אל היירון, לכאורה כדי לברכו על ניצחונו, אך למעשה כדי לסכל בתחבולות את תוכניותיו. הוא הצליח לשכנע את היירון שלא לנקוט פעולה נוספת, אפשר בהבטיחו כי יסייע לו להשתלט בעורמה על העיר או אולי באומרו כי מסאנה היא כבר בעלת בריתה של קרתגו. היירון, מכל מקום, עצר את התקפתו על העיר, הממרטינים נעתרו להצעתו של חנון ופתחו את השערים לחיל המצב הקרתגי ואז נסוג היירון ושב לסירקוסאי.[2]
המקורות ההיסטוריים שברשותנו אינם מסבירים מדוע נחלקו או נמלכו הממרטינים בדעתם ופנו לרומא. מאז המאה השישית לפנה"ס ניהלה קרתגו מאבק בלתי פוסק עם הערים היווניות על השליטה בסיציליה, ובמיוחד נגד סירקוסאי, מאבק שלא הוכרע. למסאנה נודעה חשיבות רבה בשל מיקומה הגאוגרפי, ואפשר שהממרטינים חששו כי דריסת הרגל שהעניקו לקרתגים תקל עליהם להשתלט על העיר בבוא היום והם עצמם יסולקו ממנה או יאבדו את מעמדם. כשהגיעה הבקשה לרומא התחבט הסנאט הרומי זמן רב אם להיענות לה. העניין הוכרע בסופו של דבר (על פי אחת הגרסאות) על ידי אספת העם, אולי בהשפעת אפיוס קלאודיוס קאודקס, אחד משני הקונסולים, שגם מונה לעמוד בראש חיל המשלוח. אין להתפלא על ההתלבטות, שכן להחלטה הייתה משמעות מרחיקת לכת. רומא וקרתגו היו קשורות ביניהן בהסכם שנחתם עוד בשנת 306 לפנה"ס, בו הכיר כל צד בתחומי ההגמוניה של הצד האחר: הרומאים התחייבו שלא להתערב בענייני קרתגו בסיציליה, והקרתגים התחייבו שלא להתערב בענייני רומא באיטליה. משמעותה המעשית של הפרת ההסכם מצדה של רומא הייתה הכרזת מלחמה. זאת ועוד, הרומאים לא התנסו מעולם בניהול מלחמה מעבר לגבולות ארצם, לא כל שכן נגד מעצמה שעיקר כוחה בים, בעוד להם עצמם אין ולו אניית מלחמה אחת.
השיקול שהכריע את הכף, לדברי פוליביוס ואחרים, היה חששם של הרומאים מפני קרתגו. שנים מעטות חלפו מאז השלימו הרומאים את השתלטותם על איטליה כולה, להוציא גאליה. התבססות קרתגית מעברו השני של המצר ובקירבה כה רבה לאיטליה נראתה כסכנה להגמוניה ולמעמדה של רומא בחצי האי. רוב החוקרים סבורים שפוליביוס הרחיק לכת באומרו כי "הרומאים ראו כל זאת מראש וחשבו, שהכרח הוא לא לנטוש את מסאנה ולא להרשות לקרתגים לבנות כביכול גשר למעברם לאיטליה."[3] ספק רב אם היו לקרתגים שאיפות להרחיב את תחומי השפעתם אל איטליה, אך גם אם טעו הרומאים בפירוש כוונותיהם, לא ניתן לשלול כי אומנם חשו סכנה.[4]
חיל המשלוח הרומאי וחציית המצר
הפיקוד על חיל המשלוח נמסר, כאמור, לידיו של אפיוס קלאודיוס, אחד משני הקונסולים של אותה שנה (264/263 לפנה"ס). כפי הנראה כלל הכוח שני לגיונות.[5]
מאחר שבאותו זמן לא היו עדיין לרומאים אניות מלחמה או סוחר משל עצמם, הם שאלו אוניות־חמישים וטריארות מבעלות בריתה הימיות (socii navales) טארנטום, לוקרי, אליאה וניאפוליס ובהן העבירו את חיל המשלוח מרגיום אל מסאנה.
לדברי פוליביוס חצה צי המשלוח את המצר בלילה תוך סכנה רבה והותקף תוך כדי המעבר על ידי הצי הקרתגי. אחת מאניות המלחמה הקרתגיות עלתה על החוף ונתפסה על ידי הרומאים. לאחר קרב אקרגס והתמשכות המלחמה החליטו הרומאים חסרי הניסיון והידע בבניית אניות להקים צי מלחמתי משל עצמם; הם השתמשו באנייה זו כדגם, ועל פיה בנו 100 קווינקוורמות ו־20 טרירמות.[6]
הלחימה נגד הסירקוסאים והקרתגים
כשהתבשרו הממרטינים על החלטת הסנאט, "גירשו באיומים ובתחבולות את מפקד הקרתגים, שכבר החזיק באקרופוליס, הזמינו את אפיוס ועמדו למסור לידיו את העיר."[7] בתגובה הוליכו הקרתגים כוחות צבא וצי מליליבאום אל מסאנה, אך לא לפני שתלו על צלב את מפקד חיל המצב באשמת "שיקול מוטעה ומורך לב". את ציים המלחמתי הציבו ליד כף פלוריאס (Pelorias), בקצה הצפוני־מזרחי של סיציליה, ואילו חיל היבשה שלהם חנה ליד סינייס (Syneis), מקום לא ידוע סמוך למסאנה, ומשם הטיל הסגר (obsidio) על העיר. היירון ראה בהתפתחות הבלתי צפויה הזדמנות לסלק סופית את הממרטינים מהאי, כרת ברית עם חנו בן חניבעל מפקד הקרתגים, והוליך גם הוא את צבאו אל מסאנה. חיל היבשה הסירקוסאי הקים את מחנהו ליד ההר הכלקידי, וסגר על העיר מצדה השני.
לדברי פוליביוס, נחת הצבא הרומי בחופי מסאנה כשהעיר כבר הייתה נתונה במצור. לגאטים נשלחו אל היירון ומפקד הקרתגים, ומשסרבו להסיר את המצור, הכריזו הרומאים רשמית על המלחמה.[8] אפיוס קלאודיוס החליט לתקוף תחילה את הסירקוסאים, הוציא את צבאו מן המחנה ונערך לקרב; היירון נענה לאתגר וערך גם הוא את חייליו. קיימים הבדלים ניכרים במקורות ביחס לאשר ארע, אך כפי הנראה נמשכה הלחימה זמן רב תוך אבידות לשני הצדדים והסתיימה ללא הכרעה ניצחת. אם לקבל את דברי זונאראס, בקרב הוכו הפרשים הרומיים, אך ידם של החיילים הרומיים כבדי החימוש הייתה על העליונה. היירון, מכל מקום, נסוג עם צבאו לסירקוסאי. "למחרת היום", כותב פוליביוס, "כאשר נודע לאפיוס על הסתלקות הסירקוסאים, ובהיותו מעודד מכך, החליט שלא להתמהמה, אלא להתקיף מיד את הקרתגים."[9] בהתנגשות גברו חייליו של אפיוס קלאודיוס על יריביהם הקרתגים והסבו להם אבידות רבות. הנותרים נמלטו אל הערים הסמוכות. לדברי זונאראס נמצא צבא הקרתגים על מין חצי אי, שבצדו האחד הים ובצדו האחר ביצות קשות למעבר; את פתח הכניסה היחיד בצוואר חצי האי הם ביצרו בחומת דייק. הרומאים ניסו להבקיע את דרכם פנימה אך נאלצו לסגת תחת מטר כבד של חצים וכידונים. רוחם של הקרתגים התחזקה והם החלו רודפים אחר הרומאים הנסוגים עד מעבר לצוואר חצי האי. חייליו של אפיוס קלאודיוס ניצלו את ההזדמנות שנקרתה להם, סבו לאחור, הכו והרגו רבים מהם. היתר נסוגו אל המחנה ולא העזו לצאת ממנו כל עוד נמצא אפיוס קלאודיוס במסאנה.[10]
גם על אשר אירע לאחר הקרב קיימות גרסאות אחדות. פוליביוס כותב כי אחרי הניצחון והסרת המצור מעל מסאנה, פשטו חייליו של אפיוס קלאודיוס על ארצם של הסירקוסאים ובעלי בריתם והשחיתו אותה מבלי שאיש יתייצב נגדם, ואחר כך הקימו את מחנם לפני סירקוסאי וצרו עליה. דיודורוס, לעומת זאת, מספר כי אחרי מפלת הקרתגים הטיל הקונסול הרומי מצור על אכטלה (Echetla), "אבל לאחר שאיבד חיילים רבים נסוג אל מסאנה". על פי זונאראס, הוליך אפיוס קלאודיוס את חייליו ממסאנה אל סירקוסאי, אך התקפותיו על העיר נהדפו; הוא ראה כי לא יוכל להכריע את העיר במצור בשל בעיות אספקה ומחלות שפרצו בקרב אנשיו, ולכן שב אל מסאנה, השאיר בה חיל מצב והפליג אל רגיום. על אף השגיו של קלאודיוס, ניצחונו במערכה לא היה מכריע, ואפשר שבשל כך לא נתכבד בתהלוכת ניצחון כמו יורשו בתפקיד מאניוס ואלריוס מסאלה, מי שניהל עם עמיתו מ' אוטקיליוס קראסוס את המערכה בשנה שלאחר מכן.[11]
מקורות
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון - ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א (1991).
- ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
- בנימין שימרון, התרבות הקלאסית – שער להכרת תרבות יוון ורומא. תל אביב, הוצאת פפירוס – אוניברסיטת תל אביב, 1993.
- Polybius. The Histories. Translated by W.R. Paton. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1922-1927. Digitized copy in: LacusCurtius.
- Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933-1967.
- Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in:LacusCurtius.
- Lazenby, J.F., The First Punic War. Stanford, Stanford University Press, 1996.
- Morrison, J.S., Greek and Roman Oared Warships. Oxford, Oxbow Books, 1996.
- Walbank, F.W., A Historical Commentary on Polybius. Oxford, Oxford University Press, 1957.
לקריאה נוספת
- מאיר שש, המערכה על הימים – תולדות העוצמה הימית. תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991. עמ' 126-125.
- Bagnall, Nigel. The Punic Wars, 264-146 BC. Essential Histories Series. Oxford, Osprey Publishing, 2002.
קישורים חיצוניים
- Jona Lendering, "Mamertines", in: Livius.org.
- Jona Lendering, "Appius Claudius Caudex'", in: Livius.org .
הערות שוליים
- ^ פוליביוס, 1.10.1 בתרגום בנימין שימרון.
- ^ דיודורוס, 22.13.6-7; Lazenby, p. 36 .
- ^ פוליביוס, 1.10.9. בתרגום בנימין שימרון.
- ^ על פרשת מסאנה כולה והחלטת הרומאים: שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 116-113; שימרון, התרבות הקלאסית, עמ' 150-149; Lazenby, pp. 36-42; פוליביוס, 1.8-11; ליוויוס, אפיטומה לספר 16; דיודורוס סיקולוס, 22.13.1-9; דיו קסיוס, 11.4; זונאראס, 8.8 (בתוך דיו קסיוס).
- ^ לייזנבי (Lazenby, p. 48) מעריך כי חיל המשלוח הרומי מנה שני לגיונות ועוד יחידות הרגלים והפרשים הרגילות מקרב בעלי הברית, סה"כ כ-20,000 איש. על גודל הלגיון הרומי באותה תקופה: "בסך הכל יש לרומאים ארבעה לגיונות רומיים, מלבד בעלי הברית, שאותם הם מגייסים מדי שנה; בכל אחד מהם יש ארבעת אלפים רגלים ושלוש מאות פרשים" (פוליביוס, 1.16.1, בתרגום בנימין שימרון).
- ^ פוליביוס, 1.11.9, 1.20.13-15; Morrison, p. 43 . קרב ימי "בין הפיניקים והרומאים" נזכר גם אצל דיודורוס, 23.2.1 . על פי גרסה אחרת לאירועים (דיו קסיוס, 11; זונאראס, 8.8-9) חצה ראשון את המצר כוח חלוץ בפיקודו של טריבון צבאי בשם גאיוס קלאודיוס, אשר התעמת עם הקרתגים בקרב ים ואף נשא ונתן עם הממרטינים בעוד חיל המצב הקרתגי בעיר. רוב החוקרים מטילים ספק באמיתות הסיפור ורואים בו המצאה מאוחרת; ראו למשל: Lazenby, p. 46; Walbank, p. 61 .
- ^ פוליביוס, 1.11.4 בתרגום בנימין שימרון.
- ^ הלגאטים היו שליחי הסנאט והם שהעניקו את התוקף החוקי והדתי להכרזת מלחמה. עד המאה ה־3 לפנה"ס מילאו תפקיד זה כוהנים מיוחדים שנקראו פטיאלים (fetiales); מסירת התפקיד ללגאטים של הסנאט פישטה את התהליך, במיוחד כשהלחימה נערכה הרחק מרומא, כך שסרוב היריב איפשר לפתוח בהתקפה מיד וללא עיכוב.
- ^ פוליביוס, 1.12.1 בתרגום בנימין שימרון.
- ^ פוליביוס, 1.11-12, 1.15; זונאראס, 8.9; דיו קסיוס, 11.11-15; דיודורוס, 23.3; אורוסיוס, 4.7.2-3; על הלגאטים של הסנאט: Walbank, p. 62; על הבדלי הגרסאות: Walbank, p. 66; Lazenby, pp. 49-51.
- ^ פוליביוס, 1.12.4; דיודורוס, 23.3; זונאראס, 8.9; Lazenby, pp. 50-51; Walbank, p. 66. אכטלה שכנה לדברי פוליביוס (1.15.8) "באמצע בין חבלי הסירקוסאים והקרתגים".
