חמש-חתרית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איל ניגוח ימי עשוי ברונזה שהתגלה בחוף עתלית, המוזיאון הימי הלאומי, חיפה. השתייך כנראה לארבע- או לחמש-חתרית, 204-184 לפנה"ס

חמש-חתרית הוא השם העברי המודרני של ספינת מלחמה מונעת במשוטים מן העת העתיקה, שנקראה ביוונית πεντήρης (פֶּנְטֶרֵס) ובלטינית quinqueremis (קְוִוינְקְוֶורֶמִיס). אנייה זו ירשה את מקומה של התלת-חתרית, ויחד עם הארבע-חתרית הצעירה ממנה שימשה ספינת המלחמה הסטנדרטית בציי הים התיכון מסוף המאה ה-4 ועד סוף המאה ה-1 לפנה"ס.[1]

החידוש בחמש-חתרית, זה שהבדיל בינה לבין התלת-חתרית (טריארה) ממנה צמחה, היה הקצאת שני חותרים למשוט במקום חותר יחיד. המספר "חמש" (פֶּנְטֶה-, קְוִוינְקְוֶוה-) בשמה של האנייה מתייחס למספר החותרים ב"יחידת חתירה" או למספר שורות החותרים שלאורכה. האנייה הייתה בעלת 90 משוטים בכל צד, המסודרים בשלושה טורים, זה מעל זה. בכל אחד ממשוטי הטור העליון והטור האמצעי אחזו שני חותרים, ובכל אחד ממשוטי המפלס התחתון אחז חותר יחיד. יחידת החתירה מנתה אפוא חמישה חותרים, וסך כל החותרים בספינה היה 300 לעומת 170 בתלת-חתריות שקדמו לה.

נשקה של החמש-חתרית היה איל ניגוח, שבלט מקצה השדרית בגובה קו המים לערך. באמצעותו ניגחה והטביעה את יריבותיה או שברה את משוטיהן ושיתקה את תנועתן. כמו כן הוצבו על סיפונה חיילי צי, קשתים ואף מכונות קלע, להכרעת האויב בלוחמת סיפונים. מאז המאה ה-4 לפנה"ס, עם הופעתה של החמש-חתרית ואחר כך של הרב-חתריות הגדולות והכבדות ממנה, הלכה ודחקה לוחמת הסיפונים את תמרוני הניגוח. לאחר קרב אקטיום (31 לפנה"ס), כשהים התיכון הפך ל"אגם רומאי" ולא נותרו עוד ציים יריבים להתמודד עימם בקרבות סדורים, פינו החמש-חתריות והרב-חתריות האחרות את מקומן לספינות מלחמה קלות ומהירות יותר, המתאימות למשימות שיטור ולחימה בפירטים.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חמש-חתרית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ המונח העברי אינו מבחין בין "פנטרס" ל"קווינקוורמיס", והמבקשים לדייק משתמשים בשמות הלועזיים בלבושם העברי: "פֶּנְטֶרָה" ו"קְווינְקוֶורֶמָה". את המונח "חַתְרִית", מלשון "חֶתֶר", חידש ההיסטוריון הימי מאיר שָׂשׂ.
ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.