קרב דרפאנה
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריך | 249 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | תחילת המצור על ליליבאום (250 לפנה"ס) | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב אייגוסה (241 לפנה"ס) | |||||||||||||||||
| מקום | דרפאנה, בקצה המערבי של סיציליה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון קרתגי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 קרב דרפאנה | ||||||||||||||||||
קרב דרפאנה נערך ב-249 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית הראשונה, בין ציי הרומאים והקרתגים.
דרפאנה (Δρεπάνη, Drepanum), כיום טרפאני (Trapani), היא עיר נמל בקצה המערבי של סיציליה. הקרב הסתיים במפלת הרומאים, אך היה הניצחון הימי הגדול היחיד של הקרתגים משך המלחמה כולה.
רקע היסטורי
בשנת 250 לפנה"ס, השנה הארבע-עשרה למלחמה, החליטו הרומאים לנסות זו הפעם השלישית להכריעה על ידי פלישה לאפריקה. שני הניסיונות הקודמים, (ב-255 וב-253 לפנה"ס), נכשלו. בידי הקרתגים נותר שני בסיסים ימיים חזקים במערב סיציליה, ערי הנמל ליליבאיון ודרפאנה, ולכן פנו הרומאים לכיבושן, כדי לסלק תחילה את האיום מעורפו של הצבא העתיד לנחות ולהילחם באפריקה. ניסיונם להכריע את ליליבאיון במצור לא צלח; הקרתגים נלחמו בכל כוחם להגנת מאחזיהם האחרונים באי, והאבידות בקרב צוותי אוניות המלחמה הרומאיות שגויסו למלאכת המצור היו גדולות מאוד. בהוראת הסנאט נאספו ונשלחו מיד אל סיציליה עשרת-אלפים חותרים ומלחים חדשים, כדי לשמור על מוכנותו של הצי המלחמתי החונה בליליבאיון. הקונסול פובליוס קלאודיוס פולכר (Publius Claudius Pulcher), שקיבל את הפיקוד על הצבא בחלוף שנה למצור (249 לפנה"ס), סבר כי השעה כשרה להנחית התקפת פתע על דרפאנה. הוא שקל ומצא, כי הקרתגים בדרפאנה אינם יודעים על הגעת התגבורת ועל כן משוכנעים כי אוניות הרומאים אינן כשירות ללחימה בים מחוסר צוותים ולא נשקפת מהן סכנה מיידית. פובליוס קלאודיוס בחר את מיטב הלוחמים בצבא להיות חיילי-צי באוניות, ותכנן לפרוץ אל הנמל עם שחר ולכבוש את העיר בהפתעה. בחצות הליל יצאו מליליבאיון 123 אוניות מלחמה רומאיות מבלי שהאויב ירגיש בכך ועשו דרכן במערך טורי לאורך החוף לעבר דרפאנה.
ההיערכות לקרב
כשעלה השחר הבחינו הצופים בדרפאנה בצי הרומאי המתקרב ומיהרו להזעיק את אדרבעל, מפקד כוחות הצי והצבא בעיר. אדרבעל המופתע חשש כי הצי הרומאי יסגור על אוניות הקרתגים העוגנות בנמל, ומבלי לאבד זמן יקר אסף במהירות את החותרים והמלחים והזעיק את החיילים השכירים מן העיר. לאחר שעודד את רוחם ופירט באוזני מפקדי האוניות את תוכניתו, יצא בראש טור אוניותיו מן הנמל.
ממש באותה שעה, מעברו השני של פתח הנמל, שטו ונכנסו פנימה האוניות הראשונות של הטור הרומאי. פובליוס קלאודיוס, שאנייתו נמצאה במאסף הטור הארוך מחוץ לנמל, הבחין להפתעתו ממרחק בקרתגים החומקים אל לב ים, ומיד פקד על כל אוניותיו לפנות לאחור. פנייתן הפתאומית של אוניות החלוץ, בעוד חברותיהן עושות דרכן לתוך הנמל, יצרה מהומה בחלקו הקדמי של הטור הרומאי. בשל המקום הצר התנגשו האוניות אלה באלה, וצעקות המלחים ופקודות הקברניטים נתערבבו בקול נפץ המשוטים הנשברים. פובליוס, שמתקפת הפתע שתכנן נכשלה, סב גם הוא לאחור, הוביל את טור אניותיו במקביל לחוף, והחל לערוך אותן בשורה חזיתית כשירכתיהן אל היבשה וחרטומיהן פונים אל מול האויב המתקרב.
אדרבעל היטיב לנצל את העמדה הנחותה של האוניות הרומאיות. הוא סידר את אוניותיו בשורה חזיתית אל מול המערך הרומאי, ובעצמו איגף עם עוד חמש אוניות את שמאלו של המערך הרומאי, כדי למנוע מפובליוס ואוניותיו לחמוק אל לב ים. בעוד האוניות הרומאיות ממתינות לחברותיהן ונערכות לקרב, פקד אדרבעל על מפקדי אוניותיו להתקדם לעבר האויב מבלי לתקוף, כדי להוסיף ולדחוק את הרומאים אל החוף.
מהלך הקרב ותוצאותיו
משניתן האות לקרב בשני המחנות, הסתערו האוניות חרטום-אל-חרטום וניסו להכריע אחת את יריבתה בלוחמת סיפונים. ראשיתו של הקרב הייתה שקולה, משום שחיילי-הצי בשני הצדדים היו מטובי האנשים בחילות היבשה, אך עד מהרה עבר היתרון לקרתגים. האוניות הרומאיות נלחמו כשגבן לחוף, ובהיעדר מרחב תמרון לא יכלו לסגת לאחור בעת הצורך מחשש שיעלו על החוף. האוניות הקרתגיות, לעומתן, יכלו לחתור לאחור אל הים הפתוח כדי להיחלץ מהתקפה מסוכנת, ולשוב ולתקוף את יריבותיהן על ידי תמרון לניגוח הדופן או הירכתיים של האוניות הרודפות אחריהן. זאת ועוד, אם נקלעה אונייה קרתגית למצוקה, יכלו חברותיה לשוט לכיוון הים הפתוח מאחורי מערך האוניות ולחוש לעזרתה. פעולה מעין זה נמנעה כמובן מהאוניות הרומאיות, שהיו לחוצות בין הפטיש והסדן - החוף הקרוב מצד אחד ואוניות הקרתגים המנגחות בהן שוב ושוב מצד שני. כשראה פובליוס כיצד ניגפות אוניותיו בפני הקרתגים, פנה למנוסה כשהוא חומק לאורך החוף מצדו השמאלי של המערך ועימו כשלושים אוניות נוספות. הנותרות, תשעים ושלוש במספר, נלכדו על אנשיהן, חוץ מאלה שהועלו על החוף ואנשיהן נסו.
"שישתו אם אינם רוצים לאכול"
קיקרו מספר, כי התבוסה בקרב הייתה עונש על חילול כבוד האלילים. קודם יציאת האניות לים נהוג היה להסתייע במנחשים, כדי לשאול בעצתם של האלילים כיצד יעלה הקרב. אך פובליוס "לעג לאלילים בדרך הלצה, וכאשר האפרוחים אשר שוחררו מן הכלוב לא אכלו את מזונם, ציווה להטביעם במים, באומרו שישתו אם אינם רוצים לאכול."[1] ואמנם, בעקבות המפלה הצורבת הועמד פובליוס קלאודיוס למשפט העם לא רק על פזיזותו ומצביאותו הכושלת, אלא גם על פגיעה בכבוד האלילים, וקנס כבד הושת עליו.
מקורות
פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
סויטוניוס. שנים-עשר הקיסרים. תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, הוצאת מסדה, 1959.
מרקוס טוליוס קיקרו. על טבע האלילים. תרגמה מרומית והוסיפה הערות ומפתח אביבה קציר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1992.
הערות שוליים
- ^ קיקרו, על טבע האלילים, ספר שני, 7 (בתרגום אביבה קציר).
