שמיסן

נגן שמיסן וזמר

שמיסן מלווה שירה מסורתית

שמיסן (ביפנית:, 三味線, מילולית "שלושה מיתרים"), או סאנגן (三絃) הוא כלי נגינה יפני בעל שלושה מיתרים, שעליו מנגנים באמצעות מפרט שנקרא "באצ'י."

מבנה

השימסן הוא כלי מיתר שתהליך בנייתו דומה לזה של הגיטרה או של הבנג'ו, במתיחת המיתרים מצוואר הכלי מעל תיבת תהודה. לשמיסן אין שריגים, והוא צר יותר מהגיטרה ומהבנג'ו. גוף הכלי, הנקרא דוֹ (胴), מזכיר בצורתו תוף, בכך שהוא חלול ועטף בעור מתוח. סוג העור תלוי בסוגה המוזיקלית ובמיומנות הנגן. נגנים מתחילים משתמשים לרוב בעור כלב או בפלסטיק, בשל מחירם הזול יותר ובשל עמידותם, ונגנים מקצועיים משתמשים בעור חתול, העדין והיקר יותר.

צוואר השמיסן, הנקרא סָאוֹ (棹), מורכב משלושה או ארבעה חלקים המתחברים זה לזה, דבר המאפשר את פירוקו של הכלי לאחסון. הצוואר הוא מוט היוצא מגוף השמיסן ובולט אף מצידו השני, ועליו מונחים המיתרים. מפתחות הכיוון הם יתדות משושים, ארוכים וצרים. בעבר היו יוצרים אותם משנהב, אך לאחר מכן החלו לייצר אותם מסוגים שונים של עץ, ואף מפלסטיק.

שלושת המיתרים עשויים לרוב ממשי או מניילון. הם מתוחים על גבי הכלי ממפתחות הכיוון ועד קצה הצוואר, הבולט מצידו השני של הגוף. על הדו יש גשר, הנקרא קוֹמָה (駒), עליו נחים המיתרים. המיתר הנמוך ביותר מונח בכוונה כך שהוא נוגע בסיפית (נאט) על מנת להעניק זמזום מיוחד הנקרא סָוַוארי (המזכיר את צליל הסיטאר). צידו של הדו הפונה לכיוון הנגן מכוסה בפיסת בד צבעונית, הנקראת דו קאקֶה, ולעיתים עונדים הנגנים פיסת בד על ידם השמאלית על מנת לאפשר החלקה מהירה יותר במורד ובמעלה הצוואר.

הבדלים בגודל ובצורת נגינה

ישנן מספר צורות שונות לשמיסן, השונות בצורתן ובגדולן ומתאימות לסוגות שונות. גם לבאצ'י יש מספר גרסאות, ולעיתים אף לא משתמשים בו כלל. לשמיסן שלושה גדלים בסיסיים: הוֹסוֹזאוֹ, צ'וּזאוֹ ופוּטוֹזאוֹ.

• הוסוזאו - ההוסוזאו (細棹, מילולית: צוואר דק) הוא הקטן מבין סוגי השמיסן. הדו הוא קטן ובעלת צורה מרובעת, הצוואר צר במיוחד וככל שמתקרבים לדו, הולך ומצטמצם המרחק בין המיתרים לצוואר. ההוסוזאו משמש בעיקר בתיאטרון הקבוקי, והוא מתאפיין בגמישות.

• צ'זאו - לצ'וזאו (中棹, מילולית: צוואר אמצע) צוואר רחב במעט מההוסוזאו, ובניגוד אליו נשמר המרחק בין המיתרים לצוואר לכל אורכו. אורך הצוואר מעניק לשמיסן צ'וזאו מנעד רחב יותר מההוסוזאו, ומשתמשים בו בעיקר בסוגת הג'יאוטה, סוגה מסורתית מתקופת אדו, אף על פי שהגיוון שלו מאפשר את השימוש בו במגוון סוגות אחרות.

• פוטוזאו - הפוטוזאו (太棹, מילולית: צוואר שמן) משמש בסוגות גדיובושי, המשמשת בתיאטרון הבונרקו, בג'ורורי מיניו ובצוּגָרוּ-ג'מיסן. סוגות אלה מתאפיינות בעוצמה רבה של נגינה, וגודלו של השמיסן מאפשר זאת.

סוגי באצ'י

סוגי הבאצ'י, או מפרט, המשמשים לנגינה בשמיסן שונים זה מזה בצורתם, בגודלם ובחומר ממנו הם עשויים, בהתאם לסוגה. הבאצ'י השונים עשויים שנהב, עץ, פלסטיק ולעיתים קרובות מכילים שריון צב.

סגנונות נגינה וכיוון

במרבית סוגות השמיסן נהוג להשתמש בבאצ'י על מנת לפרוט על המיתרים. בדומה לבנג'ו, מבנהו דמוי התוף של הדו מגביר את עוצמת צלילי המיתרים. בעת נגינה עם באצ'י, נהוג לפרוט על המיתר ולהכות בדו על מנת ליצור צליל הקשה גבוה. בסגות שונות נהוג לפרוט על המיתרים באמצעות האצבעות.

לשמיסן אין כיוון קבוע מראש, ומכוונים אותו לפי מנעד הזמר או לפי ראות עיני הנגן. עם זאת, ישנם שלושה סגנונות כיוון המשמשים בכל הסוגות:

• הונצ'ושי (本調子) - מכונה "כיוון בסיס" מכיוון ששאר הכיוונים הם וריאציות שלו. בכיוון זה מכוונים את המיתר הראשון והשלישי במרווח של אוקטבה זה מזה, בעוד המיתר האמצעי מכוון במרווח של קוורטה מהמיתר הראשון.
• ני אגארי (二上がり) - "להרים את השני," בכיוון זה מכוון הנגן להוצ'ושי ומגביה את גובה המיתר השני כך שהמרווח בינו לבין המיתר הראשון עולה לקווינטה.
• סאן סגארי (三下がり) - "להוריד את השלישי," בכיוון זה מכוון הנגן להוצ'ושי ומנמיך את גובה המיתר השלישי כך שהמרווח בינו לבין המיתר השני יורד לקוורטה.

רישום התווים

ניתן לכתוב מוזיקה לשימסן באמצעות תוים של מוזיקה מערבית, אך השימוש בטבלטורה נפוץ יותר. בעוד שבדרך כלל הסוגות כיוון דומה, ישנם הבדלים בשמות נקודות הלחיצה על צוואר הכלי, ולפיכך הטבלטורה שונה מסוגה לסוגה. למשל, בסוגת המיניו נקרא המיתר הפתוח 0, ואילו בג'יאוטה הוא נקרא "1." לעיתים גם נקודות מסוימות מסמנות תו בדיאז, והדבר מוסיף על המורכבות. לפיכך, תלמידי סוגה מסוימת של נגינה עשויים להתקשות בקריאת טבלטורה של סוגה אחרת.

ניתן לרשום את הטבלטורה בסגנון יפני מסורתי - מלמעלה למטה ומימין לשמאל, או בשיטה המערבית - אופקית, ומשמאל לימין. בשיטה המסורתית משתמשים בקאנג'י ובסימנים נוספים לציון דינמיקות שונות, אך כשכותבים בשיטה המערבית משתמשים בסימנים באיטלקית.

היסטוריה וסוגות

סוגים שונים של באצ'י

מקורותיו של השמיסן היפני נעוצים בכלי הנגינה הסיני סנשיאן, שהגיע לאיי ריוקיו במאה ה-16. באיי ריוקיו התפתח הכלי לסנשין, וממנו הגיע השמיסן.

אפשר לנגן בשמיסן סולו או בליווי שמיסן נוספים, כחלק מהרכב מוזיקלי של כלים יפניים, בליווי שירה או בליווי דרמה תיאטרלית, כגון בקבוקי ובבונרקו. בשמיסן מנגנים גברים ונשים כאחד.

סגנון הנגינה הקשה ביותר הוא בסוגת המחזה הגידאיו. בסוגה זו משתמשים בשמיסן הגדול ביותר ובבאצ'י הגדול ביותר, והזמר-מספר נדרש לבצע את כל התפקידים בנוסף על הקריינות והתיאור. על נגן השמיסן המלווה אותו להכיר את היצירה על בוריה על מנת שיוכל להגיב באופן מתואם עם סגנון המשחק של הזמן-מספר.

בראשית המאה ה-20 התפתח סגנון נגינה חדש שהתבסס על שיר העם מסורתיים ושילב אלתור ותנועת אצבעות מהירה. סוגה זו, הידועה כצוגרו-ג'מיסן, היא פופולרית ביפן, ולעיתים משווים אותה לסגנון הבלוגראס האמריקאי.

הקוֹאוּטה (小唄), שפירושו "שיר קטן," הוא סוגה האופיינית לגיישות, והיא עומדת בניגוד לסוגה של הקבוקי והבונרקו שנקראת נגאוטה, שפירושה "שיר ארוך." הג'יאוטה (地唄), נחשב לסגנון הקלאסי של השימסן.

השמיסן משמש אף אמנים מסוגות מוזיקה שונות, כגון בלוגראס, ג'אז, רוק ואפילו הבי מטאל.

ראו גם

• קוטו

לקריאה נוספת

• Johnson, Henry. The Shamisen: Tradition and Diversity. Pennsylvania University Press, 2011. מסת"ב 9789004181373.
• Malm, William P. Traditional Japanese Music and Musical Instruments.Kodansha International, 2000. מסת"ב 9784770023957.

קישורים חיצוניים

• נגן שמיסן
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29516301שמיסן